י

שראל, כך מתברר, היא המדינה הראשונה בעולם שבה יוקרן "חולית 2" של דני וילנב. לא ברור למה זכינו לכבוד הזה, אבל הצפייה בחלק השני של אופרת החלל הזו בארץ בעידן שאחרי 7 באוקטובר מעוררת אי נוחות. בכל זאת, מדובר בשלוש שעות קולנועיות שנפתחות בקלוז־אפ על גופות עולות באש ומסתיימות במשבר בני ערובה, ובאמצע אנחנו נחשפים לפניה הידידותיות, הקומיות והחיוביות של מלחמת הקודש (רק בלי לומר "ג'יהאד").

עלילת "חולית" מתבססת על ספרו של פרנק הרברט מ־1965, שמתרחש בעתיד רחוק לאין שיעור, שבו חזר המין האנושי לשיטת השלטון הפאודלית, והוא רווי בתככים פוליטיים גלקטיים שגורמים ל"משחקי הכס" להיראות כמו משחק ילדים. הסרט הראשון עקב אחרי בית אטריידיס האציל, המקבל מידיו של הקיסר (כריסטופר ווקן) את הבעלות על עולם המדבר אראקיס ועל המשאב הייחודי שלו — סם המאפשר מסע בין כוכבים. אלא שבני הרקונן המרושעים (בהנהגתו של סטלן סקרסגרד), שליטיו הקודמים של הפלנטה, שהרוויחו הון מהפקת הסם החיוני, אינם מתכוונים לוותר, ובתמיכתו של הקיסר, המעוניין להיפטר מדוכס אטריידיס המוסרי (אוסקר אייזיק) הם תוקפים את הפלנטה, מחסלים את כוחותיו ומאלצים את בנו פול (טימותי שאלמה) ופילגשו ג'סיקה (רבקה פרגוסון), להימלט על חייהם.

בתווך של המלחמה הזאת נמצאים הדררים, תושבי אראקיס. מדובר בבני שבט נוודים לוחמנים כמו־איסלאמיים, הרוכבים על תולעי ענק בין החולות הצחיחים המכסים את הפלנטה. אלא שאותם כמובן אף אחד לא שואל מי יעדיפו שישלוט בהם.

מלחמת הקודש, אומר לנו הסרט, היא אשמת הקולוניאליסטים, שיוצרים את הסיבות ואת התנאים להתפרצותה. מכאן שהמאבק האלים של הכבושים בכובשים הוא בלתי נמנע וראוי - ובכל מחיר

הסרט הראשון מסתיים כשפול וג'סיקה נלכדים בידיהם של הדררים, שמתרשמים מיכולותיו הקרביות של פול וחסים על חייהם. מכאן מגיעים לסרט השני, המוביל אותנו אל מסע הנקמה של הדררים בבני הרקונן — של הנכבשים בכובשיהם. פול מלוהק לתפקיד המשיח בעל כורחו בידי הלוחמים הדררים, שכן הם מאמינים שהוא "ליסאן אל גאיב", "הקול שמחוץ לעולם", מושאה של נבואה שרואה בו את המהאדי ("משיח" בערבית), מי שיוביל אותם אל גן העדן הירוק – אחרי שישקו את חולות המדבר בדם אויביהם.

שלוש שנים מפרידות בין החלק הראשון, המהמם ויזואלית, האיטי והמהורהר, שיצא לאקרנים ב־2021, ובין החלק השני, הבומבסטי, הלא ממוקד והגס הזה. החלוקה המלאכותית שיצר וילנב בין שני החלקים רק מדגישה את תסביך המושיע הלבן של הגיבור שלו פול, כי היא שוזרת את העלילה כולה סביבו. היא גם שמה דגש על מזימותיהן הנכלוליות של חברות המסדר בנות גשרית, שמפיצות זה עידנים נבואות שמתמרנות ומעוותות את המאמינים לפי האינטרסים שלהן. "מה שעשיתם לאנשים האלה מחריד", מכריז פול באוזני אמו, שמשתייכת למסדר, רגע לפני שהוא מנצל את הנבואה המפוברקת לצרכיו.

כדי לחזק את הנרטיב הזה — ובשינוי דרמטי מעלילת הספר — הופך וילנב את צ'אני (זנדאיה), מושא אהבתו הדררית של פול, למי שמבקשת לשחרר את בני עמה מהפונדמנטליזם הדתי שלהם, אך נכשלת. פול נכנע במהרה לייעודו ומוליך את לגיונותיו שטופי הסם והדת לניצחון סוחף, בדרכו להפוך לקיסר הגלקסיה, מלך־אל בעל כוחות־על. הוא אולי לא רוצה את התפקיד, אבל זה עדיף על המשך שלטונו של הקיסר המושחת הנוכחי או של בני הרקונן הערפדיים.

למרות שלל ההשראות שבהן השתמש הרברט – מהתנסויותיו עם סמי הזיה, דרך המודעות האקולוגית שלו ועד העימות בין מוסלמי הקווקז והאימפריה הרוסית במאה ה־19 — "חולית" תמיד היתה מעין "לורנס איש ערב" בחלל, סיפורו של הלבן המושיע במזרח הפרוע. אבל במקומות שבהם מפזר הרברט סימני שאלה ומתמודד עם המורכבות שבמניפולציה צינית של קנאות דתית, העיבוד של וילנב מצטמצם לכדי מסר עכשווי וחד משמעי, שאותו שמענו לא מעט מאז 7 באוקטובר. וילנב וג'ון ספייטאס, שכתבו את התסריט, אמנם נמנעו בעקשנות כמעט מגוחכת מהמילה המפורשת "ג'יהאד" (שמופיעה עשרות פעמים ביצירה המקורית), אבל מלחמת הקודש, אומר לנו הסרט, היא אשמת הקולוניאליסטים, שיוצרים את הסיבות ואת התנאים להתפרצותה. מכאן שהמאבק האלים של הכבושים בכובשים הוא בלתי נמנע וראוי — ובכל מחיר.

זו לא אשמת הדררים, אומר לנו וילנב, אלו היו הפרוטוקולים של זקנות ציון האלה, בנות גשרית, שהכניסו להם את השטויות האלה לראש. וכדי שלא נטעה, הדררים שלו אינם הלוחמים הקשוחים, חסרי הרחמים ומלאי הכבוד העצמי והסוֹכנוּת שתיאר הרברט, אלא פראים מטופשים ושטופי אמונות טפלות המיוצגים בידי מנהיגם סטילגאר, שאותו מגלם חוויאר ברדאם כמעין זורבה היווני אווילי בכאפייה ובתצוגת תכלית של גזענות של ציפיות נמוכות. המדכאים הם נאצים פסיכוטיים בשחור ולבן, ואילו המדוכאים הם בורים טובים ואמיצים, בגווני חום־ספיה חמימים.

מאחר שווילנב כבר הכריז שהוא עומד לביים חלק שלישי ל"חולית", שיתבסס על ספר ההמשך, "משיח חולית", ובהתחשב בשינויים שהכניס בדמותה של צ'אני, ניתן לקוות שהוא מתעתד להציג דיון מורכב יותר בשאלת הצדקת הג'יהאד ומחירו. אבל בעידן שבו הפונדמנטליזם האיסלאמי עושה שימוש באלימות שלוחת רסן ובאיום בנשק אטומי במאבק על משאב יקר ערך החיוני לתעבורה, ובעולם שמתמודד עם שינויי אקלים דרמטיים ומדבור הולך וגדל, "חולית 2" היה יכול להיות ביקורתי ורלבנטי פי כמה בחסות ההרחקה הז'אנרית.

הבחירה של וילנב להתמקד במסקנות האוטומטיות והמתבקשות כמעט במסגרת השיח הפוסט־קולוניאליסטי הנוכחי רועמות לאוזניו של הצופה הישראלי לא פחות מההרעשה המוזיקלית שממנה סובל הסרט: הג'יהאד הוא כלי הקודש של הנקמה המוצדקת. אם אתם המטרה שלו — אתם אשמים בו. וכל מחיר שתשלמו עליו — מגיע לכם.