ב

עוד כמה שנים הסכו"ם שלנו ישפר את טעם האוכל. הכף תתקן את מליחות המרק, המזלג ימתיק את העוגה, ובפחיות הקולה תתסוס תמיד, גם אחרי שבוע מהפתיחה. אם זה נשמע כמו ניסיון מאולץ להנגיש פרסום על ניסוי מדעי קטן, זה נכון. באוניברסיטת גֶ'גִ'יאַנְג שליד שנגחאי חיברו ל־23 סינים אלקטרודות כסופות לקצה הלשון, והתחילו לחשמל את המקום תוך חימום וקירור של הקצוות המתכתיים.

החוקרים גילו ששילובי זרמים וטמפרטורות יצרו בנקודות המגע תחושות טעם יש מאין: זרם אפסי כמעט, כמו של סמן לייזר במצגת, יצר טעם מלוח. עוד כמה מיקרו־אמפר הפכו את הטעם למתכתי, אלא אם במקביל חיממו את האלקטרודות מ־20 מעלות ל־30, ואז הטעם היה חמוץ. כשתוך כדי חשמול קיררו במקום לחמם, דווחה תחושה מובהקת של "תסיסה כמו של ספרייט". ללא מגע חומר.

זה הניסוי האחרון מבין אולי עשרה ניסויי מעבדה דומים שנערכו ב־20 השנים האחרונות. כולם מראים בעקביות שכשהלשון נחשפת לגירויים חשמליים זערוריים, שדומים לאלה שנוצרים ממגע עם חומציות, נתרן, סוכרוז, או תרכובות חריפות, הנבדק חש בלשונו את הטעם שהחומרים האמיתיים היו יוצרים. בלי שימוש בחומץ, מלח, סוכר או צ'ילי. מצאו דלת אחורית לטעם. באחד הניסויים הללו, חוקרים באוניברסיטת מייג'י ביפן פיתחו צ'ופסטיקס שמחשמלים את הנוזלים בקערת ראמן בתדר שהעצים את המליחות בעד 50%. התאגיד היפני קירין, יצרן הבירה קירין איצ'יבן, רכש את הפטנט ומפתח קערה וכף לחולי לב שנדרשים להפחית בנתרן.

סכו"ם מתבל הוא הבטחה שבעצם כבר התגשמה. קוראים לה סכו"ם. מזלג שכבר שינה את טעם האוכל, וגם את המתכונים, הבישול והגסטרונומיה עצמה, הוא המזלג עצמו, ההמצאה. הוא הושק לראשונה במאה ה־11 באיטליה, והשלים את ההתקבעות שלו על שולחנות העולם במאה ה־18.

לפניו אכלו בידיים, לרוב ביד אחת, שלפעמים גם אחזה סכין קטנה וחדה שבה פרסו נתח מהבשר, החזיקו בין הסכין לבוהן, הגישו לפה וקרעו בשיניים, ובעזרת תנועה מיומנת של הסכין. קצת סכנה, מה יש? כך אוכלים. למעשה, אחת הסיבות שהמזלג תפס באירופה לאט כל כך היתה שאנשים נרתעו מלהחליף את אופן האכילה ה"גברי" ב"נשיות" המזלגית. הניבים המוכרים "נוגע בדברים רק עם מזלג" ו"לשתות מרק במזלג" הופיעו לראשונה בספרו של הסטיריקון הצרפתי בן המאה ה־16 תומא ארטוס, "L'ile des Hermaphrodites", שאפשר לתרגם ל"אי הקוקסינלים".

אבל כשהמזלג אומץ סוף סוף, הכל השתנה. אז הופיעו הרטבים העדינים הניגרים, המלכלכים ושאינם מתאימים לאכילה בידיים, אבל מכסים באלגנטיות נתחונים שנעוצים על מזלג; נולד עולם רוטבי הפסטה; והתרבו הקינוחים המתוקים הדביקים והגשה של מזונות כמו אורז ושעועית בצורתם הטבעית ולא כמחית. דברים גם נעלמו. חוקרי טעם גילו שכשאוכלים בידיים חשים יותר טעם בחך, ומבחינים ביותר איכויות באוכל. הסכו"ם גורע מהטעם.  

ונעבור לטכנולוגיית טעם היסטורית נוספת: דמיינו סכו"ם שמשפר את הטעם של הכל. בלי חשמל, רק הודות לחומר שממנו נוצר. מעוניינים? הצפי לתחילת מכירת כפיות הפלא הראשונות הוא סוף 1913. שם החומר: נירוסטה. לפניו, רוב הסכו"ם היו עשויים פלדה, נחושת או ניקל, שנשאו טעמי לוואי. כשהחומרים האלה נוגעים בחומצות, כמו שיש בלימון על דג, בפרי על העוגה או בסתם עגבנייה, נוצרת תגובה כימית, ודולפים מהם קמצוצי כימיקלים בטעם מתכתי. כך, כמו שהיום יש "טעם של פריזר", פעם היה "טעם של סכו"ם".

בעלי הכסף החזיקו סכו"ם מכסף, שלא מגיב עם חומצה ושומר על טעם הדג והרפרפת. אצילי ממנו הוא הזהב. סכו"ם זהב שמר על טעם המזון בכזאת שלמות, שבהשוואה לפלדה הוא המתיק ממש. ובמאה ה־20 הגיעה ההברקה המודרנית: אצילות של זהב במחיר של בדיל — נירוסטה. נירוסטה היא לא השיא. היא סגנון. כף המרק האסייתית, עץ מזוגג בלכה, גם שומרת על טעם נקי וגם מבודדת את הלשון מהחום, מה שמיטיב עם הלגימה. כל סכו"ם "מתבל", בדרכו.

בנובמבר 2022 קבוצת סטודנטיות אמריקאיות ניצחה במקצה הסטודנטים של "ביודיזיין ספרינט", אתגר לפיתוח רעיון למוצר משנה חיים בתוך יום. הרעיון שלהן, Sugarware, היה כפית שבתחתיתה גבשושיות קטנות מרוקעות בתבנית המדויקת של מולקולות סוכרוז, שבעת האכילה, הידוקן ללשון יפעיל את קולטני המתוק ללא שימוש בסוכר. כפית כזאת עדיין אין, ולא ברור אם היא אפשרית. מה שכן ברור הוא שהארוחות האנושיות ממשיכות להתפתח. מעניין מה יאמרו בעתיד על מה שאנחנו אכלנו, ועל איך שאכלנו. זה בטח ייראה להם מצחיק ורומנטי.

‍אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"