יעל גובר // עורכת ספרי ילדים

-סבתא, תשמרי על אוהדי. שיחזור בריא ושלם. בבקשה. תשמרי עליו שם בעזה.

-בוודאי. אני אשמור.

-ושלא ייפצע.

-חס וחלילה.  

-אולי שייפצע קל? בעצם עזבי, עדיף שלא ייפצע בכלל. תשמרי עליו, סבתא, בסדר?

-כן, יעלי, מאמי. אל תדאגי.  

אני מתרכזת בשפתיה, שמחייכות אליי בליפסטיק ורדרד, ובעיניה החומות, שעונות לי בחום, ועיניי שלי מתערפלות.

כי בכל זאת, דמותה של סבתא שלי נשקפת אליי מהמסך המרצד של הטלפון הנייד, מתוך תמונה ישנה שנמצאת בתיקיית השמורים שלי.

והשעה שתיים בלילה. וסבתא מתה מזמן.

אבל כשעיניי מתערפלות, אני יודעת שזה הזמן שלה לדבר איתי. לסמן לי משהו שהיא יודעת.

כעת, בפניה חרושות הקמטים, אני מזהה שבילים שאולי אוהד צועד בהם ממש עכשיו. החריץ הגדול בזווית פיה נדמה לרגע ככניסה למנהרה.

שלא ייכנס! אני נדרכת ואומרת לה בלי קול, נאחזת בחיוכה המרגיע.

הוא בסדר, אני מפרשת את החיוך שאינו משתנה. ובאורח פלא נרגעת.  

ככה, לילה־לילה.

ושבוע לאחר מכן אני מניחה על המצבה שלה ליפסטיק ורדרד. מנחה. ליתר ביטחון.

***

מיום שבת, 7 באוקטובר, בצהריים, הפכתי לאדם מאמין.

לא, לא חזרתי בתשובה ולא התחלתי לשמור מצוות. אבל מהרגע שהבן שלי חצה את מפתן הדלת בחופזה ויצא אל מה שמאז גיוסו היה רק איום ערטילאי ובתוך שעות ספורות כבר נקרא "מלחמה" — הלכו והתחזקו צדדים באישיות שלי שקודם היו מינוריים, חלקם על גבול הקוריוז: שלוש יריקות על חתול שחור; פתק בכותל עם המילה "שלום"; הבעת משאלה עם כיבוי נרות יומולדת או בזמן תקיעת שופר במוצאי יום כיפור, כשכל ילדי השכונה נאספים על אופניים מחוץ לבית הכנסת. בלִיל מתון וזניח של אמונות כאלה ואחרות שלא היה להן בסיס רליגיוזי, כי גדלתי בבית חילוני. אומנם בשכונה ירושלמית שחצייה דתית, והסבים של הוריי היו שומרי מצוות, אבל הוריי וסבתותיי היו חילונים גמורים. וכך גם אני.

מתישהו באותה שבת נוראית מצאתי את עצמי עונדת על צווארי, בידיים רועדות, את השרשרת עם סמל היחידה שקיבלתי מאוהד בסיום מסלול. שוליו החדים של התליון הזול פצעו אותי שוב ושוב, וכעבור כמה ימים תפרתי לו כיסוי מבד נושם, לא לפני שהתלבטתי ביני לבין עצמי אם העיטוף לא יעמעם את השפעת הקמע, ושאולי בכלל הסבל שלי הכרחי עכשיו, סוג של סיגוף שעליי להעביר את עצמי.  

בזה אחר זה החלו להצטרף עוד ועוד קמעות וסיגופים, נדרים ושבועות, תפילות, גזרות, לחשים, שינונים ומלמולים. מחשבות מאגיות ומעשים ריטואליים, שעם הזמן הבנתי שנוצרו ונהגו משחר ההיסטוריה בידי אמהות חולות מדאגה, אבות חנוקים מאימה, אחיות ואחים, סבתות וסבים, אהובות ואהובים שאיבדו שליטה על המצב, והם מהלכים חסרי אונים, מבועתים, משוועים לסדר כלשהו, גם מדומיין, שיוכלו להיאחז בו.

התחלתי לקחת מכל הבא ליד אל סלט האמונות שלי. לא בוחלת בשום מחווה, ובלבד שארגיש שיש בה מטען, כוח, אנרגיה. כל דבר שיכול להשפיע על מהלך היקום, או ליתר דיוק — על מהלך הקרבות בחמאס ועל הגורל של הבן שלי.

אני שרה כל יום את "שיר למעלות" מתהילים, ובאותה נשימה מזמזמת בית מתוך "רכב אש" של נעמי שמר: "לפניו עמוד ענן, ועשן מאחוריו יהלוך. על ראשו תחוג יונה, ומהרים יביטו בו איילות".

אני מציירת מדוזות ודרקונים מיתיים ורוקמת מנדלות הרמוניות. לא על מצע שחור, כי זה אֵבל. לא על לבן, כי זה מוות. לא נועצת את המחט בלב הבד, כי מישהו עלול להיפצע. לא מביאה שום יצירה לידי סיום, עד שלא יֵצא מכלל סכנה. אפילו הכתיבה שלי עכשיו הופכת עם כל הקשה על המקלדת למעשה בעל כוח מאגי פוטנציאלי, אבל אני כמובן מקפידה שלא לחלוק כאן הכל. החשאיות גם היא הכרחית.

האם החוקים האלה והחובות שלקחתי על עצמי כתובים באיזה ספר הלכתי כלשהו? לא. אני ממציאה חוקים מחוקים שונים, שוודאי נשענים על דתות ועל מיתולוגיות, אבל ההשגחה שלי היא פרטית לגמרי, דת חדשה.

האם עלה בדעתי שאני מאבדת את שפיות דעתי? כן. ביום שאוהד נכנס לעזה בפעם השנייה הרגשתי תחושת ניתוק מוזרה ומפחידה מאוד, כאילו הייתי נתונה להשפעתם של סמים הזייתיים. בדיעבד הבנתי שחוויתי משהו שנקרא בשפה המקצועית "דיסוציאציה" — מנגנון הגנה המופיע במצבי דחק ובמצבים טראומטיים, שבהם האדם מוצא את עצמו חסר אונים וחסר יכולת להילחם או לברוח, ולכן משתמש בניתוק כדי להגן על הנפש. יצאתי מהבית בתקווה להיפטר מהתחושה המבעיתה, אבל היא רק התחזקה. העולם הכאיב לי באופן פיזי, והרגשתי שאיני מסוגלת לשאת עוד את המציאות הכאוטית. התלבטתי אם לנסוע לחדר מיון.

בסוף נסעתי לחוף הים. עמדתי על שפת המים ונשמתי עמוק. מאין יבוא עזרי?

אחר כך נשאתי עיניי אל הים ודיברתי אל כוחות הטבע. אל השמש, אל הרוח ואל העננים. אל הים הגדול, אל האופק ואל השמים. מכולם ביקשתי שישמרו על הבן שלי. הבטתי לכיוון דרום, אל עזה, ואחר כך לכיוון מזרח, אל ירושלים. וכשהתחיל לרדת גשם, חזרתי הביתה.

***

מַעֲרֶכֶת הַשֶּׁמֶשׁ, שְׁבִיל הֶחָלָב

הָרָקִיעַ, הֶעָנָן, הַכָּחֹל, הַלָּבָן

הָאֲדָמָה, הָרְחוֹב, הַבַּיִת

הַמִּלָּה. הַדִּבּוּר. הַנְּשִׁימָה.

תִּשְׁמְרוּ עָלָיו.

הַחֶדֶר, הַקִּירוֹת, הַסְּדָקִים

הָרֵיחַ, הַתְּמוּנָה, הַזִּכָּרוֹן

הַמְּנוֹרָה, הָאוֹר שֶׁבּוֹקֵעַ

וְזֶה שֶׁלֹּא בּוֹקֵעַ.

חֲרִיקַת מְכוֹנִית, יָדִית הַדֶּלֶת —

זֶה כְּלוּם. זוֹכֵר אֵיךְ לָחַשְׁנוּ כְּשֶׁהָיִיתָ יֶלֶד?

לַיְלָה טוֹב, יָרֵחַ

לַיְלָה טוֹב, אַבָּא, אִמָּא

מִטָּה, כַּר.

לַיְלָה טוֹב, חָמוּד.

תִּשְׁמֹר עַל עַצְמְךָ.

הַלֵּב בַּוַּטְסְאַפּ שֶׁלִּי

הַלֵּב שֶׁלְּךָ.

תִּשְׁמְרוּ עָלָיו.

‍

מתוך "שפת אם: אסופת טקסטים של כותבות־אמהות לחיילים.ות", בהוצאת עברית (עורכת: הדס ליבוביץ)

לא הייתי מאמין שגם חיי אדם יהפכו למסחרה פוליטית

דרור קרן // שחקן ויוצר

לכאורה, בכל הקשור לחיים שלי — אני קם בבוקר, הולך לעבודה, התיאטרון עובד, הקולנוע עובד, הקהל מגיע. אבל בד בבד... 7 באוקטובר והמלחמה הנמשכת בעקבותיו ובני עמי החטופים במנהרות עזה אמורים לעורר שאלות אצל כולנו, בכל רגע נתון: אלה "חיים נורמליים"? מה זה "בית"? "ביחד ננצח"?  מי כלול בביחד הזה? ומה זה ניצחון?

אנחנו חיים היום מציאות שלא חיינו כמותה. יש לנו הרבה לעבד, האבל וניסיונות ההפנמה של אירועי השבת ההיא יושבים על הנפש, מעיקים, מותירים אותי בלי אוויר לפעמים.

ומול זה עומדים הציניות, הקהות והנדסת התודעה של ממשלת ישראל ושל העומד בראשה, אחרי ההפקרה הפושעת שגרמה לרצח, לאונס, לעינויים שעברו אזרחיות ואזרחי ישראל, תינוקות, ילדים וילדות, צעירים וצעירות, אבות, אמהות, סבים וסבתות. ותמונת המראה הכי נוראית לשסע של העם הזה, בחסות הממשלה שלו — השיח הבזוי, הבלתי נתפס, על "כדאיות" החתירה לעסקה שתביא להשבתם של החטופים.

מה לא חשבתי שיהיה אי פעם חלק ממציאות חיי? זה.

איפה "לא מפקירים פצועים בשטח"? פיקוח נפש? איפה פדיון שבויים?

אחרי שהבנו שאין לנו ביטחון, שאין לנו במדינת ישראל את ההגנה הבסיסית שכל אדם ראוי לה — על מי שנחטף ונמצא כבר 145 ימים במנהרות עזה, על גבם של החטופים האלה, בני עמנו עוד יעשו מסחרה פוליטית? ולא רק שלא נראה מיליון אנשים ברחובות, יהיו גם מי שישתיקו או יתקפו מילולית ואפילו פיזית בני משפחה שזועקים "החזירו את בתי, אחי, אבי, אחותי"?

זהות, שייכות, בית, קשר, שורשים — כל המילים האלה, אין כלום מאחוריהן, לא "אחדות", לא "יחד", לא "עם", אם אנחנו לא קמים כאיש אחד כדי לעשות כל שביכולתנו כדי להשיבם מיד, עכשיו, בריאים ושלמים. חברה שמאבדת את שארית הסולידריות שלה, את הערבות ההדדית, מאבדת את האופק שלה, מאבדת את עצמה לדעת.

זה עלינו, אזרחי ישראל, המבקשים חיים ראויים ומיטיבים בארץ הזאת — להתאחד, לשמור ולהגן זה על זה, ולהילחם בכל מאודנו במי שמבקש להפרידנו משיקולים שאין בינם ובין חיי אדם דבר.

לא הייתי מאמין שחודש בעומק המוות יבהיר לי את משמעות החיים

שלמה טייטלבאום // עיתונאי

כעשרה ימים אחרי השבת השחורה הגעתי למחנה שורה, למילואים. עד אז מעולם לא ראיתי אדם מת, ודאי שלא עמדתי מול צלם אלוהים שוכב כאבן שאין לה הופכין, מעלה צחנה ומתמלא ברימה. זה לא מפתיע, הלא מהם החיים המודרניים אם לא הדחקה לירכתי התודעה של קצוות הקיום שלנו, מהדם שבלידה עד הצחנה שבמוות. אבל המלחמה דחקה אותי עמוק אל תוך המוות, ובבת אחת, בתנועה חדה. לא רק אדם מת אחד ראיתי אלא מאות. לא כאלו שמתו בידי שמים ובשיבה טובה, אלא בידי אדם ובשיא פריחתם. לא בני אדם מתים שגופם שלם ועורם צחור, אלא בני אדם מתים שגופם לא נותר עמם ועורם הפך שחור מאפר. ולא בני עם אחר, אלא בני עמי, אחים ואחיות.

מה עושה המפגש עם המוות לאדם בורגני? מה עושה המפגש הפתאומי עם אנשים מתים לאדם שעד עתה לא היו לו בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכלכלה? מה עושה השהות הרצופה של שבועות רבים ליד מקפיאים עמוסי גופות? מה מתחולל בלבו של מי שרק קרא ושמע על התהומות שאליהם יכול להידרדר האדם ופתאום תהומות רוע אלו מוטלים אל מול עיניו בלי שיוכל להסיט את המבט?

בעקבות המפגש עם המוות הסופיות של הקיום נחרתה בנו עמוק, אבל גם החובה לבחור בטוב. הבנו את המחויבות שלנו לחברה, לילדינו, ואפילו לגוף שלנו עצמו

התחושה המיידית היתה שאין לי הזכות לעסוק בעצמי, שעצם העיסוק באיך המוות משפיע עליי נראית כמו פינוק אגואיסטי כמעט מרושע. ולכן אני וחבריי המרנו את העיסוק בעצמנו לעיסוקים אחרים, ביקשנו להסיק מן המוות מסקנות על היותנו יהודים, על היותנו ישראלים, על היותנו בני תמותה, על היותנו בנים להורים ואבות לילדים. כאילו אם נתרגם במהירות את ההשתהות ליד המוות לתובנה כללית ננציח את זכר המתים — ונציל את עצמנו.

ומה קרה לנו מאז? במה השתנינו? אני עדיין מעט חושש מהשאלה הזאת. בזהירות, אני יכול לומר שאני חש שהמפגש הבלתי מתווך, הבלתי מעודן, עם המוות בצורתו האלימה העביר אותי ואת חבריי תהליך של התבגרות מואצת. וזו התבגרות בארבעה ממדים לפחות.

הממד הראשון הוא הקיומי — הסופיות של הקיום נחרתה בנו באופן עמוק. הפנטזיה שתמיד מצויה בירכתי התודעה — של חיים אינסופיים, של לחיות כאילו אנחנו כאן לתמיד — ספגה מכה קשה. גם אם נצליח לרגע לשכוח את המראות והריחות, ניחוח דק של פרי רקוב או של שמן איקליפטוס, שבשורה משמש למיסוך קל של ריח הגופות, יציפו בנו מיד שוב את ההכרה שאנחנו וחיינו בעולם הזה כל כך שבריריים.

בממד השני, הבנו שהכל מוטל עלינו. אנחנו כבר לא הילדים שההורים דואגים להם, אנחנו ההורים. אנחנו לא הדור הצעיר שיכול לחסות תחת כנפי הענקים שהקימו את המדינה ובנו אותה, אנחנו אלה שמקיימים את המדינה וצריכים לשקם אותה. אנחנו לא התקווה העתידית של עם ישראל, אנחנו ההווה הפעיל שלו. לא רק המצב והעשייה בתוכו הזכירו זאת, אלא גם המוות עצמו. "במתים חופשי, כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד", אמר דוד המלך בתהלים, וחכמינו שנו: כיוון שמת אדם נעשה חופשי מן המצוות, הוא כבר לא חלק מהמערך של זכויות וחובות. אנחנו, החיים, נותרו עם הזכויות והחובות הללו.

הממד השלישי נוגע להתחזקותה של התודעה המוסרית — החובה להיות הגון, החובה לבחור בטוב, החובה לא להרע. התהומות שאליהם האדם יכול להתגלגל הינם אינסופיים, ואחרי המוות אין אדם נזכר אלא ברמתו המוסרית ובשמו הטוב. והממד הרביעי, הקונקרטי ביותר, ואולי גם האישי ביותר, נוגע לחובה של האדם כלפי גופו, כלפי בריאותו. גם אדם שנשמתו גבוהה ורוחו בשמי שמים אין לו קיום אלא בגוף פיזי, והזנחתו היא מוות איטי. שישה שבועות הייתי שם, בשורה, ויצאתי אדם עם מחויבות אחרת, לעולם, למדינה, לילדיי, לעצמי, לחיים ולמתים.

להב הלוי // מעצב גרפי

אני אחד שמדבר.

כלומר, כולם פחות או יותר מדברים, לא המצאתי פה כלום, אבל אני מדבר יותר מהממוצע. הרבה יותר. הרבה הרבה יותר. למען האמת, אני מדבר בלי הפסקה. אם חבר או חברה היו מתבקשים להגדיר אותי בקלישאה אחת, הם היו אומרים: "אני מדבר משמע אני קיים". אילו רק היו מצליחים להשחיל משפט, כמובן.

ואני מדבר מהר. מאוד מאוד מהר. זה לא משהו עקרוני, זה עניין של הספק — כשבן אדם מדבר מהר הוא מספיק לדחוס יותר מילים לתוך מסגרת זמן נתונה. ומילים זה רעיונות.

אני מדבר כי יש לי דעה. כלומר דעות, ברבים, כי יש לי דעה על כל נושא בעולם. וכמו שאני אומר בפרזנטציות של העבודה שלי: הכל מעסיק אותי והכל מעניין אותי. בעיקר אי צדק, קטן או גדול. אני דוחף את האף היהודי הארוך שלי לכל דבר בעולם שאפשר לבחוש בו מעט ואז להוציא ממנו פוסטר: זכויות אדם בטורקיה, אלימות כלפי נשים באיראן, הכרה בשואה הארמנית, אלימות כלפי שׁחורים בארצות הברית, שריפות באוסטרליה, המצוקה של דובי הקוטב, וכמובן ביבי, ביבי, ביבי, ועוד יותר כמובן,  כיבוש, כיבוש, כיבוש, כיבוש, כיבוש.

אז אני מדבר, מהר והרבה, מרגע שאני קם ועד שאני נרדם. החברים שלי רגילים, גם המשפחה. פה ושם מישהו אומר: "תעצור רגע, זה אינטנס מדי, תן לקחת אוויר". בנות זוג נרדמו או התעייפו ונעלמו במשך השנים, הילדים מגלגלים עיניים, אבל אני בשלי — מדבר.

כלומר דיברתי. עד 7 באוקטובר.

***

השבת השחורה תפסה אותי בביקור אצל בתי בניו יורק. למחרת בבוקר, אחרי שבילתה יום ולילה בין הטיקטוק לאינסטגרם, היא אמרה לי: "אבא, אני מבקשת ממך לא להגיד לי כל מה שאתה חושב. יכול להיות, אני כמעט בטוחה, שבעוד שלושה חודשים יתברר שצדקת לגמרי, בהכל, אבל עכשיו הכל כל כך נורא ואני לא יכולה להכיל כלום. אז בבקשה, אל תגיד דבר".

"פייר אינאף", השבתי לה, "לא אגיד מילה. רק דבר אחד לפני שאני נכנס לשתיקה מאונס — הדבר הכי טוב במצב עכשיו, שאת אומרת עליו שהוא 'כל כך נורא', זה שבעוד שלושה שבועות יהיה הרבה יותר רע, ובעוד שלושה חודשים עוד יותר אפילו. אבל זהו. מעכשיו אף מילה על כלום".

ואכן, מאז לא אמרתי כלום, פנים אל פנים או ברשתות. נמנעתי. בלי דעות, בלי תגובות, בלי להיכנס לוויכוחים, בלי לנסות לשכנע, בלי להיות צודק, אפילו שאני צודק. מאז 7 באוקטובר אני שותק.

כי לך תדע מי זה מולך ומה בראש שלו. מי קמה משבעה ומי מכיר חטופה, מי בורח ומי רוצה לשטח ומי ביחד תנצח. כל מפגש אקראי ברחוב יכול להיות מהמורה שאי אפשר להתגבר עליה. כל מפגש חברתי, כל ארוחת ערב, פתיחת תערוכה, מסיבת גן — נהיו שדה מוקשים. צעד אחד מיותר ובום.

בשיר ההוא שלו, "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", מאיר אריאל כתב: "תראו, חברים, מה אתם חושבים לעצמכם, מי יכול לקחת את כל זה, מי יכול לעשות את זה, הנוכחות הזאת של הזולת עם העמדה האחרת שלו, הוא לא חושב כמוני, הרי הייתי יכול לשפוך את דמו, אז באמת לפעמים זה צועק, זה מתפוצץ בחזה".

ואני, האיש עם הדעה האחרת, שלא חושב כמוך, פתאום הבנתי. אז גם אם זה צועק ומתפוצץ בחזה, וגם אם המצב אכן נהיה יותר נורא, מוטב לחרוק שיניים, לשלב ידיים, לקפוץ שפתיים, להימנע. ב־7 באוקטובר גיליתי את חובת השתיקה.

לא הייתי מאמינה שאפחד לטוס לחו"ל

נועה מנהיים // עורכת, מסאית וחוקרת תרבות

ב־6 באוקטובר חזרנו מאוסטריה. בטיסה חזרה דיברנו, כמו בדרך כלל, על הנסיעות הבאות. לונדון בנובמבר, עבור תחקיר לספר. שוב לונדון, במאי, עם הילד, לראות הצגה שהזמנו לה כרטיסים כבר בספטמבר. ביוני רציתי לברלין, עם חברה. ונרשמתי לכנס בגלזגו, באוגוסט. כי הדרך היחידה לצלוח את החיים, להצדיק את הלחץ, את שעות העבודה המטורפות, היתה הידיעה שהזמן מפוסק על ידי הנסיעות האלה. שיש למה לצפות. אהבנו לחזור לאותם מלונות, לדעת מאיזה רחוב לחתוך כדי להגיע מהר לתיאטרון, לבקר שוב באותם בתי קפה, לראות את התערוכה החדשה במוזיאון האהוב עלינו, לחזור למקום ההוא של הדים סאם שגילינו בפעם הקודמת. לא רצינו את תחושת ההרפתקה. ביקשנו את תחושת השיבה, החזרה למקומות שהיו כמו הארכה של העיר שלנו. אולי זו אפילו תחושת ישיבה. אהבנו להרגיש שהעולם יכול להיות לנו בית.

ב־6 באוקטובר לא פרקנו את המזוודות. היינו עייפים מדי. נכנסתי למיטה ואמרתי, מחר.

לא טסנו ללונדון בנובמבר. על הכנס באוגוסט ויתרתי. גם לחברה שלי אין כוונה לטוס ביוני. אין לי לב להגיד לילד שלא נוסעים במאי. אבל גם אין לי מילים לומר לו שאם ניסע הוא יהיה חייב לשתוק. לא לדבר עברית ברכבת התחתית, או בהפסקה בין המערכות, או במסעדה, או בשום מקום שהוא לא החדר שלנו. לא רוצה להסביר לו שזה עשוי להיות מסוכן. שהעולם שהיה לנו בית מסוכן. שאנשים בו שונאים אותנו. שהשפה שלנו, שלו, שאני יוצרת בה ועובדת בה, היא דגל אדום, או טלאי צהוב.

לא הייתי מאמינה שאי פעם אפחד להגיע למקומות שהיו פעם חלק ממני ועכשיו נראים לי, ממרחק, בלתי נגישים, זרים. האל־ביתי בכל תפארתו — לחזור לבית ולגלות שהוא השתנה. אני קוראת על אנשים שמותקפים ברחובות שהלכתי בהם, רק כי דיברו עברית. אני שומעת על אזהרות מסע ליעדים של הנפש שלי, רואה הפגנות ענק בכיכרות שאכלנו בהן ערמונים, וצלבי קרס מרוססים על החלון של המסעדה ההיא, שלא נכנסנו אליה כי לא התחשק לנו אוכל ישראלי אלא משהו אחר.

ועכשיו אין משהו אחר. ואולי אני אחרת.

התלונה שלי היא התפנקות, אבל אני לא יכולה שלא להתאבל, נוסף לכל ולצד הכל, על אובדן העצמי הקודם שלי, ששייך לעולם הגדול

זה דבר קטן, אפילו קטנוני, לקונן על זה שאזרחותי הגלובלית נשללה, להתלונן על אובדן תחושת הביתיות בערים זרות בתקופה שבה רבים כל כך איבדו בתים של ממש, נעקרו מבתים של ממש, לא יודעים אם ומתי יחזרו. שלא לדבר על נפגעו בעצמם, איבדו קרובים, או נלחמים להשבת אהובים שנחטפו. התלונה שלי היא התפנקות. אבל אני לא יכולה שלא להתאבל, נוסף לכל ולצד הכל, על אובדן העצמי הקודם שלי, כמי ששייכת לקהילות מדומיינות ללא גבולות ממשיים: קהילת הקוראים, קהילת הכותבים, קהילת אוהבי הספר, וקהילת העולם הגדול.  

אולי זה סובייקטיבי. אולי לא באמת מסוכן שם, אולי לא יותר מבדרך כלל. ואולי רק עכשיו נפקחו העיניים שלי. אבל אני מפחדת לעצום אותן שוב. ואולי הבעיה הפוכה בכלל: אולי מה שאני לא יכולה להעלות על הדעת הוא שאני מפחדת לעזוב. אחוזה בחרדה לא הגיונית ואופפת כל שאם אסע, ארפה, אפילו ליום, אם ארשה לעצמי להתענג על המרחק, להרגיש בבית במקום אחר — כבר לא יהיה לי בית לחזור אליו. שמשהו נורא יקרה לאהובים שאשאיר מאחור. חרדת נטישה. לא מכך שינטשו אותי — את זה עשו כבר ב־7 באוקטובר — מכך שאני אנטוש.

כמו שאומר השיר, לא בא לי ללכת לשום מקום ולא בא לי גם להישאר. הסיפור האחר נגמר.

אריאל גרייזס // יועץ לענייני סביבה

התחלתי לשמוע את דורי בן זאב ברדיו. בעבר לא יכולתי לעשות את זה, אף פעם. אבל אז בא 7 באוקטובר, והתוכנית שלו נהפכה לפסקול הבוקר, למה שאני מחכה לו, לעוגן שלי, הדבר הקבוע והיחיד שאני יודע שמחכה לי ביום החדש, בלי הפתעות. איבדתי שליטה על החיים שלי, ובתמורה קיבלתי את דורי בן זאב.

זה מה שקרה במלחמה הזאת. זה קרה גם קצת בקורונה, נכון. אבל אז זה לא באמת היה אובדן שליטה מלא. לא ידענו מתי המגפה תיגמר, אבל די מהר ייצרנו שגרת חיים חדשה. לא יכולנו לתכנן חופשות, אבל ידענו מה יקרה מחר. בארבעת החודשים האחרונים אפילו את זה אין לנו. לא רק שאנחנו לא יודעים מתי כל זה ייגמר, אנחנו לא מבינים מה זה אומר, שזה ייגמר. לא יודעים מתי יהיו אזעקות, מי יגויס, מי ישוחרר, מי ייפגע, מתי השבויים יחזרו סוף סוף, מתי תתחיל מלחמה בצפון ומה היא תעשה לנו. אני קם בבוקר ולא יודע כלום, חוץ מזה שיש דורי בן זאב. אני פותח את אתרי החדשות וחרד ממה שאגלה שם. זה לא רק ה"הותר לפרסום" הנורא. זו גם העובדה שהכל על השולחן. אם התימנים פתחו במלחמה איתנו, הכל אפשרי. אם מחר ייפלו פה טילים מאיראן, זה לא ממש יפתיע אותי.

בהתחלה, אובדן השליטה היה חלק ממחוללי החרדה. ואז, אחרי חודשיים בערך, התמסרתי. זה כל כך לא אני; פעם לא יכולתי לתפקד בלי לתכנן, לחיות בעולם בלי עוגנים. שנתיים ישבתי אצל הפסיכולוגית ודיברתי איתה על חוסר היכולת שלי להתמודד עם הלא נודע, ופתאום הוא כל מציאות חיי. אני אפילו לא "מתמודד" איתו, אני פשוט חי בתוך זה.

אפילו אטצ'מנט לתוכניות תיאורטיות כבר אין לי. ב־8 באוקטובר היה לי יום הולדת, והייתי אמור להתחיל עבודה חדשה. לכבוד שני אלה, ארגנתי מסיבה גדולה בערב שלפני. תכננתי אותה יותר מחודשיים מראש, שכרתי מקום, הרכבתי רשימת מוזמנים ארוכה, הקדשתי מחשבה לכל פרט. המסיבה בוטלה, כמובן, ואיתה כל הרעיון של תוכניות. התחלתי לעבוד, אבל זו עבודה עם דדליין, רק עד אוקטובר. מה אחר כך? אין לי מושג, לא מקדיש לזה אפילו רגע. חופשת קיץ? מי יכול לחשוב על זה בכלל. לפני כמה שבועות ראיתי טיסה זולה במועד קרוב מאוד, הזמנתי, היא בוטלה, זה לא הטריד אותי לשנייה, אפילו לא התאכזבתי. למדתי לחיות רק מעכשיו לעכשיו, בלי לחשוב על העתיד. אולי כי הוא מפחיד מדי, אולי כי אין טעם. זה כבר לא אני ששולט בחיי. המקסימום שאני יכול לעשות זה להכין תכף ארוחת ערב לילדים, ולארגן לי בראש את המשימות לעבודה מחר, אם בכלל תהיה עבודה מחר. זה כבר תלוי בחזבאללה, או איראן.