ל

א משנה מה הגיל, כשאנחנו חולים או בלחץ, אנחנו מייחלים שיבוא איזה מבוגר אחראי, שישים לנו דברים בפרופורציה, ייתן הנחיה טובה ויבהיר שיהיה בסדר. וככל שההווה מכאיב יותר, כך נחוץ לנו יותר מישהו מנוסה, שעבר אי אלו דברים בחייו ויכול להבטיח שיהיה לנו עתיד. בזה עוסק הסרט "נשארים לחג" ("The Holdovers"), שמציג שלוש דמויות, שמבלות יחד בעל כורחן את חופשת חג המולד ב־1970 בבית ספר פרטי לבנים בארצות הברית.

גיבורי הסרט הם אנגוס בן ה־17 (דומיניק ססה), שנותר מאחור בפנימייה הפרטית כי אביו איננו, ואמו, שהתחתנה מחדש, מרוכזת בחייה החדשים ולא בבנה, שעושה צרות בכל מסגרת שאליה נשלח; פול (פול ג'יאמטי), מורה ותיק לאזרחות עתיקה, ששנוא על תלמידיו ועל הקולגות שלו, ונשאר בבית הספר בחג כדי לפקח על אנגוס; ומרי (דאווין ג'וי רנדולף), הטבחית הראשית במוסד, ששכלה את בנה במלחמה בווייטנאם לא מכבר, שאליה גויס כי היא לא הצליחה לממן עבורו לימודים בקולג', שהיו דוחים את הגיוס.

ככל שהזמן עובר, החשדנות והטינה מפנות את מקומן לפתיחות וחיבה, ושני המבוגרים הופכים למעין חלופה הורית ולנוכחות אחראית בחייו של אנגוס. על הדרך שלושתם מתעמתים עם הטראומות שמעיבות על חייהם, כשברקע מלחמת וייטנאם ממשיכה לגבות עוד ועוד קורבנות, ומציפה גם את הדאגה מהעתיד — מה הוא צופן לנו, מי נהיה ואיזה סיכוי יש לנו לעתיד טוב יותר?

העתיד של גיבורי "נשארים לחג" מתבהר רק כשהם מעיזים לנקוט צעדים כואבים ולשאת בהשלכות. הצעד הכואב מכאיב פחות כשמסתכלים על התמונה הרחבה יותר, מעבר לטראומה ולפחד מהלא נודע

הסרט מציג בשני אופנים שונים את האפשרות לראות עתיד חיובי מבעד לכאב ולעוולות ולאבדות. שתיהן קשורות בראייה של האחר ובנקיטת צעדים משמעותיים, אפילו קשים, מתוך דאגה לביטחון הדור הבא. אצל מרי השינוי מתרחש כשהיא מעיזה לבקר את אחותה, אחרי שנמנעה מבילוי משפחתי מאז מות בנה בטענה ש"זה מוקדם מדי". או אז מתברר שהיא התקשתה לבקר את אחותה כי היא בהיריון מתקדם. מרי מגיעה לביקור עם קופסה קטנה ששמרה, ובה חפצים שהיו של בנה כתינוק. בפעולה שקטה שכולה אהבה, כאב והשלמה — היא מעבירה אותם הלאה. מאותו רגע ניכרת אצל מרי התחלה של שמחת חיים. היא ממשיכה לעבוד בבית הספר מתוך רצון מודע לחסוך כסף לקולג', הפעם עבור האחיין שלה, כדי שתוכל להבטיח לו הזדמנויות שלא היו אפשריות לבנה. בכך מבהירה מרי שהיא ממשיכה לחיות, לא נותנת לשבר ולטראומה להמשיך לשתק אותה, אלא נעזרת במי שאפשר כדי למנוע מהדור הבא לסבול כמותה.

פול המורה לוקח צעד גדול אף יותר. הוא נתקע במשרה שלו לאחר שסולק בצעירותו מהקולג' שבו למד באשמת העתקה על לא עוול בכפו. ובמהלך הסרט, לאחר שהוא ואנגוס מתקרבים, הוא מחליט לשאת באחריות למעשה שנוי במחלוקת שעושה אנגוס, שעלול לגרום לסילוקו מבית הספר. פול מבין את ההשלכות של לקיחת האחריות, ויודע שיפוטר בגללה — ובכל זאת הוא מחליט לעשות זאת, להקריב את משרתו כדי להעניק לאנגוס סיכוי לעתיד טוב יותר.

הצפייה ב"נשארים לחג" לוחצת על לא מעט כפתורים עבור הצופה הישראלי בימים אלה: המלחמה הבלתי פוסקת גובה עוד ועוד קורבנות ונטולת כל אופק לסיום, ומעוררת את התחושה הקשה שאין למדינה מבוגר אחראי — אין גורם בעל סמכות שישים את טובת הכלל מעל טובתו האישית.

בהכרזה על הורדת דירוג האשראי של ישראל, לראשונה מאז החלה להימדד ב־1998, כתבה מודי'ס כי מה שבולט לטובה בישראל הוא החברה האזרחית וההתארגנות שלה, ומערכת המשפט ששמרה עד כה על איזונים ובלמים. מנגד, היא הביעה דאגה לגבי היעדר תוכניות ברורות ליום שאחרי המלחמה בעזה, לצד חשש מהמשך הלחימה ומהמדיניות המתמשכת של הממשלה. כלומר מודי'ס משבחת את ישראל על כך שבאופן אירוני, בזמן שהמדינה מתנהלת באופן משולח רסן, ושרים מתנהגים כמו טינאייג'רים שמוכנים להבעיר הכל כאילו אין מחר — בכל זאת נמצאו מבוגרים אחראים בעם, שלוקחים צעד קדימה ומתקנים איפה שההנהגה מקלקלת.

וישראל 2024 צריכה יותר ממנהיגים שמגלים אחריות. במצב של מלחמה מתמשכת נטולת מטרות ברורות, שגדעה (זמנית?) הפיכה משטרית אנטי־דמוקרטית — היא צריכה שחברי ההנהגה הנוכחית יהיו מוכנים להקריב את הכסאות שלהם למען עתיד טוב יותר לדור הצעיר: שראש הממשלה יישא באחריות למחדל של 7 באוקטובר, ויפנה את הבמה למנהיג חדש שיוכל לתקן את נזקיו; שמישהו משרי הממשלה יגיד לא להטבות הסקטוריאליות שלו כדי להפנות משאבים לציבור הרחב שנאנק תחת נטל המלחמה ויוקר המחיה; שמישהו בממשלה ידרוש להוציא ממנה את מבעירי השטח המשיחיים; או שמישהו מחברי הכנסת של הקואליציה יאיים לפרק אותה בגלל הניהול המחפיר של משבר החטופים.

על אופק מדיני מול עזה בכלל אין מה לדבר — האם יש מישהו שיעז להגיד בקול שצריך לחשוב על עזה ביום שאחרי, שצריך לדאוג שתיבנה מחדש ותשוקם, ולו כדי שיצמח בה דור המשך שלא ירצה לחדש את המלחמה עם ישראל? זו כבר בדיחה עצובה ממש, שהרי חבר הכנסת היחיד שהעז להביע אמפתיה מינימלית לעזתים מועמד עכשיו להדחה מהכנסת כאילו נעץ סכין בגב האומה.

העתיד של גיבורי "נשארים לחג" מתבהר רק כשהם מעיזים לנקוט צעדים כואבים ולשאת בהשלכות. הצעד הכואב מכאיב פחות כשמסתכלים על התמונה הרחבה יותר, מעבר לטראומה, לצלקות ולפחד מהלא נודע. כי כל עוד ינהל אותנו כאב העבר או הפחד לסכן את המקום הנוח שאליו שקענו — לעולם לא נצליח להתקדם, ובטח שלא להציע עתיד טוב יותר לילדינו.