חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// "החובה המוסרית למשרתי המילואים" התגלגלה לשימוש ציני /// אחים לנשק לא יכולים להמשיך לשתוק /// בנק ישראל מוכיח את חשיבות העצמאות /// התרבות הישראלית מתמודדת עם מכה כפולה
הפטור משירות
אנטי־ציונות
בבוקר יום שני השבוע שר השיכון והבינוי יצחק גולדקנופף הכריז בגאווה על סיבוב נוסף של הגרלת דירה בהנחה, וטרח להוסיף ש"זוהי ההגרלה הראשונה שבה ניתנת עדיפות למשרתי המילואים הפעילים, ואנו רואים בכך חובה מוסרית לדאוג לאלו אשר תמיד שמים את המדינה בראש מעייניהם". באמת שאין גבול לציניות. הרי ממש באותן שעות, באולם בית המשפט העליון, התנהל דיון שעסק בדיוק באותה חובה מוסרית שהזכיר השר, ובחן אם לא הגיע הזמן לעצור את הפטור מגיוס לתלמידי הישיבות ואם אין חובה מוסרית שגם הם יישאו בנטל השירות, צבאי או אזרחי, כמו כל אזרח אחר. גולדקנופף לא שירת בצבא, הפוליטיקה שלו כולה בנויה על שימור הפטור ועל קבלת תקציבים שמעודדים השתמטות, אפילו בשבועות הקרובים הלחץ שלו על שר החינוך לאשר תוספות לרשתות החינוך החרדיות יגבר. הוא לא עסוק בחיזוק משרתי המילואים, הוא עסוק בביצור המפעל האנטי־ציוני החרדי, ובלהסביר שאין קשר בין הממשלה למלחמה. יש מי ששמים את המדינה בראש מעייניהם, ויש מי ששמים אותה, ואת כל השאר, תחת רגליהם.
/// גולן פרידנפלד
צילום: יואב דודקביץ
אחים לנשק
שקט, מתעלמים
כמו בכל שבוע בחודשים האחרונים, שני אירועים גדולים התקיימו בתל אביב במוצאי שבת. הראשון היה העצרת שקראה להחזרת החטופים באופן מיידי, השני היה המחאה שדרשה את הפלת הממשלה בעקבות המחדלים שהובילו ל־7 באוקטובר והמחדלים בעקבותיו. כמו בכל השבועות האחרונים, אנשים זורמים מאירוע אחד לאחר. המסרים אולי שונים, אבל לא מאוד שונים: בסופו של דבר, גם כאן וגם כאן אנשים דורשים מהממשלה לקחת אחריות. בסוף השבוע האחרון משתתפי האירועים האלה, כולל חטופה ששוחרה ובני משפחות חטופים, נתקלו באלימות משטרתית איומה, חסרת כל הצדקה, לגמרי לא פרופורציונלית לאירוע, מסוכנת מאוד, שהובילה גם לנפגעים. היא זכתה לשלל גינויים, מפוליטיקאים (מהאופוזיציה, כמובן. בקואליציה שתיקה) ועד ארגונים שבדרך כלל מכוונים למסרים מלאי אחדות, תיקון 2024 למשל. אבל ארגון אחד בלט בשתיקתו הצורמת — אחים לנשק. אחרי שהיו מעמודי התווך של המחאה נגד ההפיכה המשטרית, פתאום הם נעלמו ונאלמו.
זו לא טעות, זו מדיניות. באחים לנשק החליטו באחרונה להתמקד במאבק על שוויון בנטל, כנראה משיקולים אסטרטגיים שמבקשים למשוך גם אנשי ליכוד והציונות הדתית. בהצלחה עם זה. רק שמרוב אסטרטגיה הם שכחו את הבסיס, את הרעות, את אחוות הלוחמים. בשם השוויון בנטל אתם לא יכולים להפנות את הגב לאחיכם לקרב על הדמוקרטיה ועל עתיד המדינה הזאת, מי שעד לפני רגע לחמו איתכם בשוחות קפלן, ולהפקיר אותם להירמס תחת רגלי הסוסים ולחטוף את מטח המכת"זיות.
/// יובל שדה
צילום: ג׳רמי פורטנוי/ynet
החלטת הריבית
בשבח הזהירות
החלטת בנק ישראל השבוע שלא להוריד את הריבית היתה מפתיעה משהו. הרי הנתונים הכלכליים הקשיחים אפשרו את המשך ההורדה, האינפלציה ירדה לתוך תחום היעד, התקציב כלל צעדים מרסנים בהיקף שבנק ישראל בירך עליו. ובכל זאת, הוועדה המוניטרית בראשות הנגיד החליטה "להתקדם, אבל בזהירות", להתייחס לריבית הגבוהה "כמו אל אנטיביוטיקה שצריך לקחת עד הסוף".
כדאי רגע להתעכב על הרטוריקה ועל משמעותה. בעצם יש כאן גוף שדוגל בזהירות, שמבצע חשיפה היקפית לטווח בינוני, שדוגל בניהול סיכונים, שמכיר את מחיר הטעות. הוא היה יכול להיצמד לנתונים היבשים, והיה יכול לשמוח שאפשר להוריד עוד את הריבית ולהצדיק זאת בקלות — זה מה שפוליטיקאים היו עושים (שמחים להוריד, לא בהכרח נצמדים לנתונים). אבל הוא בחר לא ללכת לשם, ולהביא בחשבון, כל הזמן, גם את האי־ודאות ואת גורמי הסיכון. אפשר להסכים או לא להסכים עם החלטת הריבית, אבל אי אפשר שלא לראות בה עוד הוכחה לחשיבות האדירה של בנק מרכזי מקצועי ועצמאי, שלא עובד עבור הממשלה ולא עובד עבור אהדה ציבורית. והעובדה שהוא מצליח לעשות זאת משמחת יותר מעוד הורדת ריבית.
/// שלמה טייטלבאום
פרס ישראל והאירוויזיון
בשם הפטריוטיזם החלול
התרבות הישראלית ספגה השבוע מכה כפולה, עם ביטול פרס ישראל בתחומי האמנות, הרוח והמדע, ועם הסיכוי הגובר לביטול השתתפותנו באירוויזיון. נקווה שבשני המקרים מדובר בתאונה חד־פעמית, אבל קשה להתעלם מהדמיון בין מה שהביא את שתי המכות: סוג של פטריוטיזם חלול, על גבול השקרי. שר החינוך יואב קיש מספר על מיקוד וייעוד הפרס השנה רק לקטגוריות שקשורות ל"תקומה: גבורה אזרחית וערבות הדדית". בתאגיד מתעקשים שלא לשנות את מילות השיר "גשם של אוקטובר" כדי לא לוותר על זכותנו לסערת רגשותינו ונפשנו. לתאגיד לפחות אפשר להאמין, אבל לא לקיש; השקר שמכר מסריח למרחקים: למה הוא נזכר לשנות את מיקוד הפרס רק אחרי בחירת איל וולדמן, מתומכי המחאה, ולא קודם? ואם אכן מתמקדים בגבורה אזרחית וערבות הדדית, בואו נראה אותם מחלקים פרסי ישראל לאחים לנשק, שהתגייסו להחזיק את המדינה מאז 7 באוקטובר, או לעמותת לוחמי כיפור, שהצילו אותה פעם אחת וכעת נלחמים להצילה שוב. או שכאשר קיש יגלה שרוב הגיבורים לא אוהבים את ראש הממשלה שלו, הוא יבטל את כל הפרסים כולם?
/// משה גורלי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
בחירות יכולות לשקם את החירות, וגם מדגישות את האובדן
לאחר שנדחו פעמיים, הבחירות לרשויות המוניציפליות התקיימו השבוע כמעט בכל רחבי הארץ, ואפשרו עצירה קצרה במציאות איומה. אפשר להגיד, כמובן, שהעובדה שיש בחירות מוכיחה את החוסן הלאומי שלנו, את כוחנו כדמוקרטיה. אבל מעבר לסיסמאות האלה, הבחירות חשובות כי הן עדות לאוטונומיה שלנו על עצמנו, עניין לא מובן מאליו בתקופה כזו. ובחירה קשורה קשר הדוק לחירות, היא המימוש שלה. כשאנחנו בוחרים מי ימשול ביישוב שלנו אנחנו לוקחים לידינו את הזכות להשפיע על המציאות שלנו, לעצב את ביתנו. אפשר ללגלג עד מחר על בחירה בעסקן כזה או אחר, אבל לבחור עכשיו זה באמת להיות עם חופשי בארצנו. לא בכדי עולות במקביל עוד ועוד קריאות ל"בחירות עכשיו", שמעבר למשמעות הפוליטית־ציבורית שלהן גם מבטאות את הכמיהה העזה להחזיר לידינו את הכוח, את תחושת השליטה, את האפשרות לבחור איך ייראו חיינו.
כל זה מתחדד כשחושבים על מי שנמנע מהם להצביע כעת — המפונים מעוטף עזה ומגבול הצפון, אזורים שבהם הבחירות נדחו למועד לא ידוע. זה מובן והגיוני, אבל הדחייה הזאת, והעובדה שהם לא משתתפים בבחירות עם שאר הציבור, מדגישה את אובדן האוטונומיה שלהם, את הפגיעה העמוקה בחירות, פגיעה שבאה אחרי אובדנים בלתי נתפסים ואחרי שנאלצו לעזוב את בתיהם. מי ידע שהיעדר האפשרות להצביע לרשות המקומית שלך יכולה להיות כרוכה בכל כך הרבה כאב.
