ג'

ניפר מורגן (55) היא מנכ"לית גרינפיס מאז 2016, והדמות הבכירה ביותר בארגון העולמי, שמציין בימים אלה את שנת היובל שלו. היא נולדה בניו ג'רזי,  ארצות הברית וגרה כיום באמסטרדם, הולנד. האקטיביזם היה חלק מהותי מזהותה מאז ילדותה, "במובן של לצאת להפגין נגד המלחמה בעיראק או למען זכויות נשים וצדק אקלימי".

היא בוגרת תואר ראשון במדעי המדינה ותואר שני ביחסים בינלאומיים, ומשמשת בתפקידים בכירים בארגוני סביבה מאז שנות התשעים. בתפקידה האחרון היתה מנהלת תוכנית האקלים של מכון המחקר הסביבתי World Resource Institute. היא השתתפה בכל ועידות האקלים של האו"ם, ואף ערכה את אחד הדו"חות הקודמים של הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי אקלים (IPCC).

גרינפיס הינו הארגון הסביבתי הגדול והוותיק בעולם. המאבק הראשון שלו היה נגד הניסויים הגרעיניים התת־קרקעיים שביצעה ארצות הברית באי אמצ'יטקה שבדרום־מערב אלסקה, ומאז הוא פועל בכ־50 מדינות ומעורב באינספור מאבקים: מציד לווייתנים, דרך הרס יערות הגשם ועד זיהום האוקיינוסים.  

ביום ראשון הקרוב תתכנס ועידת האקלים ה־26 של האו"ם (COP26) בגלזגו, סקוטלנד, שבה תשתתף מורגן לצד נציגים מכ־200 מדינות, ובהם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון וראש ממשלת ישראל נפתלי בנט.

מטרת העל של הוועידה היא לוודא כי המדינות עומדות בהתחייבויות שנתנו בהסכם פריז (2015), ובראשן, לפעול יחד כדי שכדור הארץ לא יתחמם ביותר מ־1.5 מעלות בשני העשורים הקרובים, כפי שחוזים המדענים. כל עלייה של חצי מעלה בטמפרטורה משמעה גלי חום, שרפות, בצורות והצפות שישפיעו על מיליארדי אנשים, ויביאו למותם של עשרות מיליונים ויכחידו זנים שלמים של בעלי חיים וצמחים.

בשבוע שעבר הודלפו מסמכים שמראים שמדינות כמו אוסטרליה, יפן, ברזיל, ארגנטינה וסעודיה מפעילות מכבש לחצים על ה־IPCC לרכך את הדרישות לעבור לאנרגיות מתחדשות. זה הפתיע אותך?

"הופתעתי בעיקר מהעוצמה שבה המדינות האלה פועלות כדי לעצור או להאט התקדמות, עד כדי כך הן מנסות למחוק מחקרים מדעיים שמעידים על הצורך להכחיד את השימוש בדלקים מזהמים. זה די מדהים מה הן מוכנות לעשות כדי לשדר עסקים כרגיל".

איך לדעתך ההדלפות ישפיעו על הוועידה בגלזגו?

"אני מקווה שהן יהפכו את הדיונים לחריפים יותר, כי ברגע שאנשים מגלים מה הממשלות שלהם עושות בסתר, הם יפעילו עליהן לחץ לנקוט עמדה שונה בגלזגו".

את חוששת שגלזגו תתמלא בהכרזות ריקות?

"הרבה מדינות ישתתפו השנה בוועידה, וכולן ירצו להיראות טוב לנוכח המשבר המתעצם. כך שהסבירות להכרזות ריקות מתוכן גבוהה. ראינו את זה למשל כשישראל הכריזה השבוע שהיא שואפת להגיע לאפס פליטות עד 2050 - נשמע יפה, אבל יש מאחורי זה מעט מאוד גיבוי, ואפס חקיקה מחייבת. אנחנו חייבים לראות חקיקה מקומית שתקדם השקעות שבאמת יגרמו לדברים לקרות".

אם המדינות החזקות מתחמקות מחלקן במאבק בשינויי האקלים, מה יהיה על המדינות המתפתחות, אלה שסופגות את מירב נזקי האקלים אף שהן מזהמות הכי פחות?

"זו אכן בעיה. עוד ב־2009 המדינות המפותחות התחייבו שעד 2020 הן יעבירו 100 מיליארד דולר בכל שנה למדינות המתפתחות כדי לעזור להן להסתגל ולהתמודד עם השפעות משבר האקלים וכדי לסייע להן לעבור לאנרגיות מתחדשות. אבל זה לא קרה. ולכן חשוב שנוודא קודם כל שההתחייבות הזאת תקודם. כי אם המדינות החזקות לא יכולות לעמוד אפילו בהבטחות שנתנו לפני 12 שנה, איך נסמוך עליהן שיקיימו את ההבטחות שייתנו היום?

"למדינות המפותחות יש אחריות כלפי המדינות המתפתחות, ולאט לאט הן מבינות שזה גם האינטרס שלהן לדאוג לאנשים במדינות הללו כדי למנוע גלי הגירה, למשל. וזו חתיכה גדולה בפאזל".

השתתפת בכל אחת מהוועידות עד היום. ראית כבר הכל.

"נכון. אני זוכרת את הוועידה הראשונה בברלין ב־1995, בראשות אנגלה מרקל, שהיתה אז השרה להגנת הסביבה של גרמניה. לא היו אז סמסים, כך שאם רצית לדבר עם מישהו, היית צריכה ממש לחצות את אולם הכנסים העצום ולהגיע אליו. הגיעו כ־2,000 איש, שזה היה המון לשעתו, אבל כמובן זה כלום לעומת 25 אלף האנשים שעתידים להגיע לגלזגו. גם שם עסקנו באותם נושאים ובמדינות העשירות שצריכות לקחת את המושכות, והיתה גם התחלה של קמפיין תאגידי להפחית את פליטות הפחמן. אותם נושאים שממשיכים לרדוף אותנו עד היום".

אם לא התקדמנו ממש בנושאים מאז 1995, כמה אמון יש לך בהצלחה של גלזגו?

"הוועידה הזו מתקיימת ברגע חשוב בזמן (באוגוסט פרסם ה־IPCC דו"ח מבהיל שלפיו רק פעילות מהירה וקיצונית להפחתת פליטות גזי חממה בעשור הקרוב תוכל למנוע קטסטרופה), כך שלהחלטות שיתקבלו בה יש חשיבות מכרעת. אבל הצלחת הוועידה תלויה ברצונן של מדינות ה־G20 לפעול לירידה מתחת היעד של 1.5 מעלות, וחלק מהן טרם אמרו את דברן. האם, למשל, הן יאפשרו לקיזוזי הפחמן (פיצוי על פליטות פחמן ממקור אחד על ידי הפחתה שלהן במקור אחר, ר"ד) להפוך לחלק ממערכת הסחר בפליטות גזי חממה של האיחוד האירופי?".

מה הבעיה בקיזוזים האלה?

"הבעיה היא שתוכניות הקיזוזים לא באמת עבדו מאז פיתוחן ב־1992. הן הרי לא עוצרות את חדירת הפליטות לאטמוספירה, רק את הרישום שלהן בפנקסים. זה פשוט טריק חשבונאי. קחי לדוגמה את חברת האנרגיה של, שהצהירה כי תגדיל את השימוש בדלקי מאובנים ב־20%, ובתמורה התחייבה לנטוע עצים פה או להימנע מבירוא יערות שם. איך אפשר להתחייב על דבר כזה? מדובר בשטחים בבעלות של ישות אחרת, ואף אחד לא מבטיח לך שמחר הם לא יישרפו. מעבר לזה שלעצים שנשתלים היום לוקח שנים על גבי שנים לצמוח ובאמת להשפיע. אז שוב יש כאן ניסיון להמשיך לעשות את אותו הדבר ורק להיראות טוב. ולנו פשוט אין יותר זמן לזה. בזה בדיוק עוסק סעיף 6 של הסכם פריז, היחיד שמחכה להיסגר סופית בגלזגו: האופן שבו מדינות יכולות לשתף פעולה טכנולוגית וכלכלית כדי להפחית פליטות".

בשנים האחרונות נדמה שנשארתם מאחור בזמן שתנועות כמו "המרד בהכחדה" עקפו אתכם.

"אנחנו נמצאים ברגע מכריע בהיסטוריה, שבו כל מנגנוני הכוח ודפוסי החשיבה שאפשרו את ההרס הסביבתי מאותגרים. ולגרינפיס יש תפקיד מפתח ברגע הזה. תודה לאל שיש כיום התפוצצות חיובית של אנשים וארגונים במאבק בשינויי האקלים. זה רק מחזק את המאבק ואותנו כתנועה.

"ריבוי הארגונים הסביבתיים גרם לנו להתבונן פנימה, ולהבין מה רק גרינפיס יכולה לעשות. העובדה שאנחנו נתמכים רק על ידי הציבור, ולא על ידי ממשלות או ארגונים, למשל, מעניקה לנו חופש ועצמאות עצומים. כך גם העובדה שבניגוד לארגונים רבים אחרים, אנחנו ארגון בינלאומי. נוסף על כך, זה גם אפשר לנו לעסוק בנושאים שלא עסקנו בהם בעבר, כמו הכנסת בסיס אוניברסלית, כי אין צדק אקלימי ללא צדק חברתי".

גרינפיס תמיד דגלה במאבק לא אלים. ואולי זו הבעיה? שאסטרטגיות כוחניות יותר משיגות כיום תוצאות טובות יותר?

"דרך פעולה ישירה ולא אלימה תמיד היתה אחת החוזקות שלנו. אנחנו עוזרים לאנשים להתאגד למאבקים בכל העולם, עובדים עם מדענים ועם עיתונאים חוקרים כדי להפנות זרקור על דברים שאחרים מעדיפים שיישארו חשוכים, ומביאים איתנו יצירתיות, תקווה ופעולה.

"זה מלהיב להיות חלק מתנועה שבמסגרתה עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם צעדו למען פעולה אקלימית, שראתה את דור העתיד בסטודנטים שהפגינו בדרישה לפעול למען עתידם, אנשים רגילים שניצבו בפני אנשים בעמדות כוח בלי להתנצל, עם נטילת סיכון אישי, בדרישה לעולם טוב יותר. הסיפור של גרינפיס הוא סיפור של תקווה לפעולה. אבל תקווה היא לא דבר פסיבי, היא הפטיש שמנפץ את הזכוכית במקרה חירום. היא היד שמרימה אנשים, הסולם שמאפשר לטפס מעל מכשולים שנראים בלתי עבירים".

איך זה להיות מנהלת אשה בעולם הגברי של ארגוני הסביבה?

"תחום האנרגיה בהחלט נשלט בידי גברים, וכפועל יוצא מכך, גם תחומי הסביבה. זה אתגר, כי כשעובדים בתוך מערכות מאוד פטריארכליות, לא ממש רוצים להקשיב לך, אז במשך השנים נאלצתי לעבוד על האופן שבו אני מתקשרת את המסרים שלי. כשעבדתי ב־WRI בגבעת הקפיטול בוושינגטון, למשל, הייתי האשה היחידה בחדר שדיברה על הצעות חוק, והייתי צריכה להיות פשוט מוכנה הרבה יותר וטובה הרבה יותר מעמיתיי הגברים, רק כדי שישמעו אותי. אסרטיבית מאוד, אבל רק במידה, אחרת לא יקשיבו.

"החוויה שלי בוועידת פריז, לעומת זאת, היתה מעצימה מאוד. כי ללא מנהיגות נשית חזקה, לא היינו יכולים להגיע שם להסכם. היו בפריז כריסטיאנה פיגרס, שהיתה האחראית מטעם האו"ם להובלת המגעים בין המדינות, לורנס טוביאנה, שהיתה שגרירת צרפת לענייני אקלים וכיום עומדת בראש הקרן האירופית לאקלים, ועוד נשים רבות בעמדות מנהיגות שלא היתה ברירה אלא להקשיב להן ולשתף איתן פעולה. וצריך גם להניח את האגו בצד, וזה עניין מאתגר עבור גברים".

את מאמינה שהאנושות תצליח בקרב על ייצוב האקלים?

"אני אופטימיסטית עיקשת. מובן שאני מודאגת, כי כל כך הרבה מונח על הכף כאן, אבל המעורבות הציבורית בתנועות הסביבה כרגע היא חסרת תקדים, ובהתאמה גם הלחץ על הממשלות. ואני עדיין מאמינה ברוח האנושית וביכולתם של מנהיגים להתלכד סביב מטרה משותפת, לצאת מאזורי הנוחות שלהם ולעשות דברים שמעולם לא האמינו שיעשו. אנחנו חייבים לראות את זה בגלזגו".