ד

"ר ונדאנה שיבא לא משאירה שום מקום לספק. "החקלאות התעשייתית היא אסון עצום", היא פוסקת בריאיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "כ־80% מהמזון שהעולם צורך מגיעים מחוות קטנות, לפי ארגון המזון העולמי. כך שלתעש עוד ועוד חקלאות בקהילות קטנות משמעו להרעיב יותר ויותר אנשים. תיעוש של החקלאות הופך אותה לסחורה, וסחורה לא מזינה את בני האדם, אלא את תעשיות האנרגיה והבשר".

למה דווקא אותן?

"ב־20 השנה האחרונות שני סוגי יבולים התעצמו וגזלו את האדמות, תירס וסויה, ושניהם נפוצים מאוד בצורות שעברו השבחה גנטית. 90% מהגידולים של שני הצמחים הללו נועדו להאכלת חיות (פרות לבדן צורכות כ־2.8 מיליארד טונות של תבואה ומספוא בשנה) ולייצור דלקים (ב־2019, דלקים ממקור צמחי היוו כמעט 30% מתפוקת הדלקים העולמית), ורק 10% למאכל בני אדם. אז לומר שאם נגדיל את כמות החקלאות נצליח להאכיל יותר אנשים — זה פשוט לא נכון".

שיבא, בהכשרתה פיזיקאית ודוקטור לפילוסופיה של המדע, היא חוקרת מרכזית בתחום החקלאות האקולוגית ואחת מפעילות הסביבה המשפיעות בעולם. מלחמתה בחקלאות המתועשת ובזרעים מהונדסים גנטית הקנתה לה את הכינוי "גנדי של הדגנים" ומקום של כבוד ברשימות המשפיעים של עיתונים כגון "הטיימס", "הגרדיאן" ו"פורבס". ב־1993 היא זכתה ב"פרס הקיום הנכון" (Livelyhood Award, פרס שבדי שנועד להשלים את הקשת של פרסי נובל, ומכונה "הנובל האלטרנטיבי"), וב־2010 ב"פרס השלום של סידני". השנה סיפור חייה ומאבקה סוקרו לסרט תיעודי מרתק ששמו "הזרעים של ונדאנה שיבא", שמוצג כעת בפסטיבל ספיריט לקולנוע רוחני בסינמטק תל אביב (זמין לצפייה גם באתר הסינמטק).

בשבוע הבא שיבא תרצה בוועידת האקלים של האו"ם בגלזגו, אירוע עם משמעות היסטורית עצומה שנתפס כהזדמנות האחרונה לבלום את ההתחממות הגלובלית ולהציל את כדור הארץ, ככל שהזדמנות כזו אפשרית. "אסביר שם על החקלאות האינטנסיבית ועל מערכות המזון הגלובליות, על התפקיד המרכזי שהן משחקות בבעיית האקלים, ומדוע חקלאות אקולוגית חשובה כל כך".

יש בזה טעם? לא מעט אנשים טוענים שהעניין אבוד, שאי אפשר לשקם את כדור הארץ, ושאפילו אם נפסיק לזהם אותו כבר הערב זה רק יעכב במקצת את הסוף.

"הם פסימיים מפני שהם חיים במציאות מתועשת. התרבות שהמציאה את הדלקים הפוסיליים היא זו שהמציאה את המכונות, ולכן החשיבה שלה מכניסטית. אבל אנחנו, שחיים עם היערות, יכולים לפתור את זה. כדור הארץ יודע לשקם את עצמו. במקומות שבהם פועלות חוות אקולוגיות מדדתי ירידת טמפרטורות.

"כדור הארץ לא יצר את הבעיה, בני אדם יצרו אותה. עבור יליד מהאמזונס שדורש את היער שלו בחזרה זה ממש לא 'ללכת אחורה בזמן' אלא 'לצעוד אל העתיד': אני רוצה לחיות, אני רוצה שהיער שאני גר בו יישאר בחיים. אנשים שמגיעים מהעולם המתועש צריכים להבין שהם חיים בעבר, ושאין להם ברירה: הם חייבים להשתנות".

"באקדמיה לימדו אותי לשנות את הטבע, אבל התעלמו מתוצאות השינוי"

היא נולדה ב־1952 בדֶּהְרָאדוּן שלמרגלות ההימלאיה, בסמוך לרישיקש. מאביה שומר היערות קיבלה את האהבה לטבע, באינספור טיולים ומסעות; מאמה האיכרה — את הקשר לאדמה. "גדלתי ביער. ילדותי היתה מוקפת עצים, נהרות, טבע פראי", היא מספרת. היא התחנכה בבתי ספר קתוליים בהימלאיה והתגלתה כעילוי במתמטיקה ובפיזיקה. בעקבות הערצתה לאלברט איינשטיין למדה פיזיקה באוניברסיטת פנג'אב, וזמן קצר לאחר שהשלימה תואר ראשון החלה לעבוד בכור הגרעיני של מכון המחקר האטומי באבא שבמומבאי, המרכז החשוב מסוגו בהודו.

נקודת המפנה הראשונה בחייה אירעה ב־1978, לאחר יום עבודה שבו נדרשה להתמודד עם תקלה במאיץ החלקיקים. "הגעתי הביתה ופגשתי את אחותי מירה, שהיא רופאה. סיפרתי לה מה קרה, והיא שאלה אותי על ההשפעות הרפואיות של אנרגיה אטומית. לא ידעתי מה לענות. הבנתי שכל מה שלימדו אותי היה רק לשנות את הטבע, אבל לא לאילו נזקים זה גורם. המדע שלמדתי מסתכל רק על אספקט אחד, ואת השאר הוא מזניח".

התובנה הזו הפכה לרגע מכריע בחייה. היא זנחה את החלום להיות מדענית אטום, עברה לקנדה והשלימה שם תואר שני ודוקטורט בפילוסופיה של המדעים, כשהיא חוקרת היבטים של תורת הקוונטים.

אבל לפני שנסעה לקנדה היא רצתה להיפרד מהודו, והגיעה לאחד המקומות שבהם שהתה כילדה בהימלאיה. היא גילתה שחלקים נרחבים מהיער שצמח שם נכרתו. "זו היתה הפעם הראשונה שחוויתי שמשהו שהיה חלק ממני חדל להתקיים". כששאלה את המקומיים מה קרה, גילתה שחברות לכריתת עצים נקטו שיטות עברייניות ומנעו מתושבי המקום, ובעיקר מנשים, ללקט עצי הסקה, עשבים ושורשים. "הליקוט והיער היו חלק מאורח החיים שלהן, וכדי להיאבק בכריתת העצים הן חיבקו אותם כשהגיעו הכורתים". לחיבוק העצים, שאומץ אחר כך בעולם כולו, קראו צ'יפקו (Chipko), והשם הפך לשמה של תנועת ההתנגדות לכריתה. "מכיוון שאני יודעת לקרוא אנגלית ולכתוב גרפים, נשות הצ'יפקו שמחו מאוד שהצטרפתי אליהן, וכך מצאתי את עצמי גם לומדת באוניברסיטה בקנדה וגם מגיעה להימלאיה ומסייעת במאבק".

מאבק נשות הצ'יפקו, שהחל ב־1972, נחל הצלחה ב־1981, אחרי ששיטפונות בשנים 1971–1980, בעיקר בצפון הודו, קטלו כ־12 אלף איש והותירו 7 מיליון ללא קורת גג (על פי נתוני ADRC, המרכז למניעת אסונות באסיה). רק אז, מספרת שיבא, האזינה הממשלה לנשים שטענו שכריתת העצים תוביל לשיטפון ולהרס. "זה שכנע את הממשלה שעלות השיקום תהיה גבוהה בהרבה מההכנסה מכריתת העצים, והיא אסרה כריתת עצים מעל קו גובה מסוים בהרים, וגם באזורי סיכון".

מאז מאבק הצ'יפקו, חיבוק העצים הפך לפרקטיקה עולמית במאבק האקולוגי. את שיבא הוביל המאבק למסלול של אקטיביזם. לאחר שהשלימה את הדוקטורת חזרה להודו, וב־1982 המשרד ההודי לאיכות הסביבה ביקש ממנה לערוך מחקר על נזקים של מחצבות בעמק הדוּן, שבו נולדה. "המטרה היתה לסייע לתיירוּת, הכרייה שם כיערה את רכסי ההרים", היא מספרת. "משיתוף הפעולה שם עם נשות הצ'יפקו הבנתי שהדרך הטובה ביותר להבין מה קורה בשטח היא לדבר עם הנשים המקומיות, והן גילו לי שהבעיה היא לא בנוף, אלא במים שהמחצבות מזהמות. זיהום המים הורס כפרים שלמים. המחצבות גם העסיקו את העובדים בתנאים מחרידים. ראשי התאגדויות העובדים נרצחו".

לא פחדת להתעמת עם אנשים כאלה?

"באותה שנה ילדתי את בני היחיד והסתובבתי איתו בכפרים. קיבלתי איומים על חייו, ונאלצתי להשאיר אותו עם אבי בן ה־80. אבי ביקש ממני לא להירתע".

כדי להיאבק במחצבות, היא הוכיחה כדאיות כלכלית בחישוב קר: "המחקר שלי הראה שזיהום המים יגרום לכך שיצטרכו לשאוב מים מהגנגס, והעלויות של שאיבה כזו יהיו יקרות בהרבה מזכויות החכירה", היא אומרת. הדרך היחידה לשכנע את הממשלה עברה בבית המשפט העליון, שהשתכנע גם הוא כי שאיבת מים תעלה יותר. "שישה חודשים של מחקר יכולים להציל עמק שלם מאסון אקולוגי בלתי הפיך", היא מסכמת.

כשהבינה שנדרש לה מימון מגורמים בלתי תלויים, חפים מאינטרסים של תאגידים, היא הקימה את "קרן המחקר למדע, טכנולוגיה ואקולוגיה בעמק הדוּן". "כשהעמקתי במחקר, הבנתי שמה שאנחנו מכנים 'מדע' הוא בעצם נקודת מבט צרה, שמה שמפעיל אותה הוא תפיסה מיושנת של 'בעלות על הטבע'. זו אידאולוגיה של תחילת המהפכה התעשייתית: בתקופה ההיא היה צורך בחומרי בעירה ודלק, ותפיסת ה'בעלות על הטבע' שירתה את כורתי היערות. דבר דומה קרה מאוחר יותר, עם המחקרים הגיאולוגיים ששירתו את האינטרסים של בעלי המכרות ותעשיית המלט".

המחקר שלך, לעומת זאת, לא התמקד בתעשייה, אלא במהות אקולוגית.

"כן. המטרה שלי בהקמת המכון היתה להראות את הנזקים של אותה תעשייה".

"המהפכה הירוקה זכתה בפרס נובל לשלום, אבל עוררה מלחמה"

ב־1984 התלקח קונפליקט אלים שטלטל את היציבות בהודו: במדינת פנג'אב, בדלנים סיקים השתלטו על "המקדש המוזהב", המקום הקדוש ביותר לדתם. ראשת הממשלה אינדירה גנדי הפעילה את הצבא, שהשתלט על המקדש; בתגובה, שומרי ראשה הסיקים רצחו אותה. במהרה שקעה הודו בעימות אתני אלים, שבמסגרתו נרצחו לפחות 8,000 סיקים, וכ־50 אלף איבדו את ביתם.

שיבא עבדה באותה עת על מחקר שנושאו קונפליקטים שנוצרים בגלל היעדר משאבים, שערכה עבור האוניברסיטה של האו"ם. המחקר הזה פקח את עיניה בנוגע לטבח בסיקים: "כל העיתונים והדיווחים ייחסו את המהומות לסכסוך דתי־אתני, אבל זה לא נכון: הרקע לקונפליקט בפנג'אב היה משבר חקלאי ומאבק על מקורות פרנסה", היא אומרת. "היו המון דיווחים ומסמכים שתיעדו סכסוכים על גישה למים ולאדמות. מצאתי שאנשים שנהרגו היו בעלים של בנקי הזרעים, בעלי אדמות, אנשים שבנו תעלות השקיה מהנהר. אלו שנרצחו החזיקו בעמדות מפתח של כוח בירוקרטי".

בדצמבר אותה שנה התרחש אחד האסונות התעשייתיים החמורים בהיסטוריה, כש־40 טונות של גז דלפו בשעת לילה ממפעל לייצור חומרי הדברה בעיר בּוֹפּאל, שבמרכז הודו. מאות אלפי אנשים שהתגוררו בעיר הפחונים שסביב המפעל נחשפו לגז; לפחות 3,700 מהם מתו בשבועיים שאחרי התקרית, אבל לנוכח הפציעות הקשות, מספר המתים הכולל מוערך ב־16 אלף. "בין מה שקרה בפנג'אב למה שקרה בבופאל, הראש שלי היה בסחרור. הבנתי ששני המקרים קשורים זה לזה. בופאל היא בירת 'המהפכה הירוקה' בהודו".

"המהפכה הירוקה" הוא השם שניתן לתפיסה חקלאית שכבשה את העולם בשנות השישים, וייעלה את החקלאות המסורתית באמצעות מעבר למונוקולטורה (גידול צמח אחד בלבד, במקום חקלאות רב־זנית), צמצום מספר הזנים המגודלים, מיכון של העבודה החקלאית ושימוש בחומרי הדברה ודשנים כימיים. המהפכה הירוקה נחלה הצלחה עצומה בהדבקת הפער בין ייצור המזון לקצב צמיחת האוכלוסייה העולמית, ומנעה רעב המוני ומשברים בינלאומיים, בעיקר במדינות מתפתחות — הישגים שהקנו למפתח התפיסה הזו, האמריקאי נורמן בורלוג, את פרס נובל לשלום ב־1970.

אלא שהאסון במפעל חומרי ההדברה, והעימותים האתניים בעלי הרקע הכלכלי, שכנעו את שיבא שהמהפכה הירוקה היא חרב פיפיות. "המהפכה הירוקה היתה אמורה להביא יותר אוכל, יותר רווחה, יותר שלום, וכאן אנחנו רואים מלחמה ומוות. ועל זה נתנו להם פרס נובל לשלום", היא אומרת. "החלטתי להסיט את המחקר שלי למהפכה הירוקה, ומצאתי שהיא מביאה להרס האדמה והנהרות, בגלל השימוש בדשנים ובחומרי הדברה מזהמים. כ־25% מהחוות הקטנות בהודו נכחדו". את מסקנותיה פרסמה במחקר של האוניברסיטה של האו"ם, ולאחר מכן בספר שעורר הדים בכל העולם, ששמו "האלימות של המהפכה הירוקה" (1989), שבו חשפה את הדרך שבה המאבק על המשאבים הוצג כמאבק אתני.

"מונופולי הזרעים דוחקים את האיכרים לסף התאבדות"

הצלחת הספר הפכה אותה לכוכבת בינלאומית, והיא הוזמנה לכנסים שעסקו בחקלאות. באחד מהם, שנערך בג'נבה, הוצג החזון העתידי של התעשייה: הפצה של זרעים מהונדסים גנטית בעולם השלישי. "הבנתי שיש פה ספין: לכאורה אומרים 'אנחנו באים להאכיל את העולם', אך בסופו של דבר מדובר בשליטה במזון". כדוגמה היא מביאה את גידולי החיטה של חברת מונסנטו, שפיתחה זרעים שיכולים לעמוד בפני ריסוס המשמיד כל גידול חוץ מהם. החשש של שיבא היה שמדינות שלמות יפתחו תלות בחברה יחידה, ושמגוון הזרעים של סוגי המזון בעולם ילך וייעלם.

לדבריה, מחירי הזרעים בהודו הובילו לכך שחקלאים רבים שקעו בחובות עצומים: על פי נתוני ממשלת הודו, כמעט 75% מהחובות של כפריים כיום נובעים מהלוואות — וכדי להבין בכמה אנשים מדובר, כדאי לזכור שכמעט 60% מ־1.3 מיליארד תושבי הודו מתפרנסים מחקלאות. "בדהירה שלהם לאיסוף רווחי תמלוגים, מונופולים של זרעים הרסו חלופות טבעיות והובילו למצוקות אגרריות שהגיעו עד כדי התאבדויות".

הכנס ההוא, שבישר על צמצום מספר הזנים, עודד אותה לעשייה. "בנקודת הזמן ההיא, כ־80% מהזרעים הגיעו מהחוואים עצמם ו־20% מהמדינה. אבל מכיוון שהייתי בכנס ידעתי מה הולך לבוא. אמרתי שאם נבזבז זמן עד שהאסון יגיע, לא יהיה לנו מה לעשות".

שיבא הבינה שלא די בכתיבת מאמרי ביקורת, ושעליה להילחם. היא חזרה להימלאיה כדי לאסוף זרעים, ושכנעה מקומיים לגדל אותם. "הגברים אמרו לי 'לא, אנחנו רוצים לגדל תפוחי אדמה ופולי סויה, זה מה שנמכר בשווקים'. אבל הרבה אנשים באו ואמרו לי, 'יש לי הזרעים האלה, ועוד כל מיני'. עודדתי אותם לגדל אותם ולשמר אותם". ב־1994, המהלך הזה הוביל אותה להקמת נאבדניה (Navdanya), ארגון חוץ־ממשלתי הפועל לאיסוף זרעים, שימור המגוון הביולוגי, קידום חקלאות אורגנית והגנה על זכויות החקלאים. "עבורי זה לא היה מוזיאון לאיסוף זרעים אלא ניסיון לייצר זרעים שיתאימו גם לשינויי האקלים". עד כה, היא מספרת לשם הדוגמה, הארגון שימר כ־2,000 זני אורז. "המהפכה הירוקה עדיין לא הצליחה להרוס את כל סוגי האורז".

מאבק החקלאים בהודו אינו מוגבל רק לנושא הזרעים. בעשרת החודשים האחרונים הם עורכים שביתות רחבות היקף במחאה על כוונתה של הממשלה לערוך רפורמות בסבסוד רכישת התבואה מהחקלאים. בחודש האחרון המחאה הסלימה וחקלאים אף חסמו את הגישה לבירה דלהי, מה שהוביל להתנגשות אלימה עם המשטרה ולמותם של שמונה חקלאים. בראייתה של שיבא, מדובר במאבק שנמשך כבר יותר ממאה שנה: "ב־1857 האיכרים בהודו התקוממו נגד 'חברת הודו המזרחית' (שבאמצעותה שלטה בריטניה בכלכלת הודו). השליטה של חברות כאלה בהודו נגמרה, אבל אז הגיעה 'המהפכה הירוקה'. במשך שלושה עשורים הצלחנו למנוע את השתלטות התאגידים שייצרו מונופולים עסקיים וחקלאיים, אבל ב־2020 התבצע מחטף חקיקתי: במסגרת שלוש פקודות חירום מתוקף סגר הקורונה, אומצה תוכנית של הבנק העולמי לשחרור הרגולציה בחקלאות. זה פתח את הדלת לתאגידים בינלאומיים בעלי כוח עצום — באייר, מונסנטו, קרגיל, פפסיקו, אמזון, וול מארט ואחרים — היוצרים שותפויות עם תאגידים הודיים כדי לכבוש את השוק ההודי בקלות. זהו הקולוניאליזם החדש: הם שולטים לא רק במזון ובקרקע שלנו אלא גם במים ובזרעים. הם לוכדים חקלאים ומשעבדים אותם לחובות".

איך זה שזה לא ממלא אותך ייאוש?

"אני אופטימית בזכות המחקרים שלי, שמציגים גם פרקטיקה יישומית. כל יום אני אוגרת זרעים, ומהמידע הזה אפשר להציל את כדור הארץ. אפשר להשיג בריאות לאנשים, יכול להיות יותר מגוון ויותר מזון. זה מה שאני עושה כבר 47 שנים. אני אופטימית, כי אני לוקחת את כדור הארץ ברצינות".