ההבדל העיקרי הוא שהעוד מבוסס על רבעי טונים, דבר שלא קיים בסולמות המערביים, שבהם היחידה הטונלית הכי קטנה (אמת המידה של הצליל) היא חצי טון. לאוזניים מערביות רבע טון נשמע בהתחלה כמו זיוף בצליל, עד שמבינים שהוא בעצם תורם גוון ייחודי מאוד. זה כלי עתיק עם עומק שיורד לתוך הנשמה.

העובדה שאין לעוד שריגים — אותם פסי הברזל שיש על צוואר הגיטרה, למשל — מאפשרת את הנגינה ברבעי טון. נוסף על כך, המיתרים בעוד כפולים — כלומר כל אחד מהם הוא בעצם זוג מיתרים. והיות שגם תיבת התהודה עמוקה הרבה יותר מזו של גיטרה, התוצאה היא צליל חם יותר, עם הרבה תהודה והמשכיות.

נקודת המוצא שלי היא קורות ולוחות עץ שאני קונה, ומהם אני חותך חתיכות דקות ועובד איתן. סוגי העץ שונים בהתאם לייעוד שלהם בכלי. ללוח הפנים, למשל, צריך עץ רך, כמו אשוחית או ארז, כדי להגיע לאיזון עדין בין חוזק, שיספיק כדי להחזיק את משקל המיתרים, לבין גמישות, שתאפשר את הרטט. לעומת זאת לוח האצבוע והמפתחות צריכים להיות מעצים קשים וצפופים, כמו הובנה (ebony) ורוזווד, מכיוון שמה שחשוב כאן הוא עמידות, שהשימוש בכלי ייצר שחיקה כמה שיותר קטנה במשך הזמן.

מתחילים מתיבת התהודה, שמורכבת מ־13–23 רצועות עץ, שאני מכופף בחום לצורה האגסית של העוד, ואז מדביק אחת לשנייה. אחר כך עוברים לבנות את צוואר העוד: לא כל חתיכה בגזע יכולה להתאים למטרה הזאת, ולכן אני מחפש חתיכה שצורת הסיבים בה תוכל לשאת הרבה משקל.השלב הבא הוא לוח הפנים, שהוא הדבר הכי חשוב בעוד, כי הוא עובד כממברנה — חומר שהרטט שלו גורם לתנועת גלי קול. צריך לדייק בעובי הקורות ובמיקום שלהן בהתאם לחוזק והגמישות של העץ הספציפי שבו אני משתמש, כי אין שני עצים זהים. החלק האחרון בעבודת העץ הוא הגשרים: הגשר התחתון מחובר לפנים העוד ואליו נקשרים המיתרים, והעליון נמצא בראש הצוואר ודרכו עוברים המיתרים לבית המפתחות (החלקים שמסובבים כדי לכוון את המיתרים). אחרי שהעוד עצמו מוכן אני מרכיב עליו את המפתחות והמיתרים, שאותם אני קונה מוכנים, ואז מכוון את הצליל.

יש לי יתרון גדול כי אני עצמי נגן, אז אני יודע איך מרגיש כלי שנעים לנגן בו, שהאצבעות שמחות ולא סובלות. אני גם יכול להתייחס לבקשות ספציפיות של הלקוח — אם תגיע אליי אשה עם גוף קטן יחסית, אני יכול לבנות לה תיבת תהודה קטנה, ואם מישהו יבקש המון בס, אני אבנה לו תיבת תהודה גדולה יותר.

דרך הנגינה. התחלתי ללמוד קלרינט בחוג בכיתה ב', וגיטרה כמה שנים לאחר מכן עם מורה פרטי. בגיל 23 הלכתי ללמוד בבית הספר לאמנויות מוסררה, והתמקדתי בבנסורי, שהוא חליל צד הודי. ובמוסררה נחשפתי לנגינת עוד. שמעתי מוזיקת פיוז'ן שהעוד השתלב בה, ג'אז עם מוזיקה אלקטרונית, והרגשתי שהכלי העתיק הזה מציף אותי פתאום בהמון געגועים. אז החלטתי ללמוד לנגן בו.

המורה שלי לעוד במוסררה, איהאב נימר, היה גם בונה עודים כתחביב. אז מהר מאוד עברנו משיחות על נגינה לשיחות על בנייה, והתחלתי להתנסות בעצמי. לא היה לי שום רקע בבנייה ושום ניסיון מקצועי בעבודה עם עץ. אז התחלתי לצפות בסרטוני הדרכה ברשת, ונעזרתי במורה שלי לעוד ובאלדד שלמה, מומחה שמצאתי דרך פורום של בוני עודים מכל העולם, שגם כתב בעצמו מדריך בנושא. חוץ משניהם, אף אחד מהבונים בארץ לא הסכים ללמד אותי, אפילו בתשלום, יש מסתורין שאופף את התחום וכל אחד רוצה לשמור את הסודות שלו לעצמו.

בתקופה הזאת בחיים הייתי מאוד עסוק בליצור מוזיקה ולהופיע, והרגשתי שהעיסוק הזה מאוד מופשט, המוזיקה היתה יותר מדי גבוהה, ואני הייתי צריך קרקע, משהו פשוט וכיף. העולם של היצירה מאוד מורכב לנפש, יש בו כל הזמן ציפיות ואכזבות, וכשאתה לא חווה הצלחה ברורה — זה מאוד קשה. ההחלטה לעסוק בבנייה באה ממקום אינסטינקטיבי, אבל התבררה כנכונה מאוד עבורי כי זו עשייה שהתוצאות שלה נראות מול העיניים: אתה מדביק רצועה ועוד רצועה ורואה את ההתפתחות. השנה הראשונה היתה כמו טריפ. הריח של הנגרייה ריגש אותי. עבדתי אז כמדריך בהוסטל והייתי מחכה לכל רגע פנוי שאוכל לבנות בנגרייה הקהילתית של מוסררה. לקח לי כמעט חצי שנה לבנות את העוד הראשון, כי היו לי מלא טעויות ופירוקים. אבל זה היה שווה את זה. הרגשתי שהעבודה בעץ מחזירה לי את החיות שלי, אחרי הרבה מאוד שנים שמשהו בי קמל.

כשהתחילה תנועה של נגנים לכיווני. לאט לאט התחילו להגיע אליי חבר'ה, שהיו צריכים תיקונים בכלים שלהם, וזה ייצר לי פתאום הכנסות מהירות, בתקופה שבה התפרנסתי באופן חלקי מבניית עודים ובעיקר מעבודות מזדמנות. עד שלפני כשנתיים עזבתי את הנגרייה השיתופית, ופתחתי מקום משלי בתקוע. כאן הבנתי איך לייעל את העבודה שלי כך שהיא תהיה כלכלית, ותוכל להיות הפרנסה העיקרית שלי.

זה עולם מאוד מורכב מבחינת הנגרות ועוד יותר מבחינת הבנת האקוסטיקה. כל שינוי של עשירית מילימטר בעובי העץ או מכה בתיבה יכולים לשנות את כל אופי הצליל. כי בסופו של דבר הכלי מבוסס על גלי קול שמהדהדים בתוכו, והסאונד תלוי בכמה מהר הם יוצאים החוצה. זו תורה שלמה ואני כל הזמן לומד עוד ועוד.

דווקא עכשיו אני עובד על המוזיקה שלי והולך לי טוב הרבה יותר מבעבר. אני גם יודע למה — זה משום שיש הרבה פחות לחץ על הכתפיים שלי. יש לי פה את העולם שלי שבניתי, אז אני יכול ליצור בשביל עצמי. אם אנשים יאהבו את זה או לא, כבר פחות משנה לי. אני פחות תלוי בזה גם רגשית וגם כלכלית. יש מושג של בניית כלים בקבלה שאומר שאם אתה רוצה לקבל אור, אתה צריך משהו שיכיל אותו. אם אתה רוצה לשתות מים, למשל, אתה צריך כוס. הגוף שלנו הוא סוג של כלי, והשאלה היא עד כמה אנחנו מסוגלים להכיל את השפע שאנחנו רוצים. אז הבחירה לבנות כלי נגינה גם בונה אותי ככלי, בזכות ההתקרקעות והעשייה בידיים, ובעקבותיה גם מגיע אור של יצירה. כשיש יותר נחת ויציבות, אני יכול להכיל את האור טוב יותר, זה תהליך מאוד עמוק שעברתי.