"

משתכנז הוא קטגוריה בזויה" אומרת אורטל בן דיין בפרק הראשון של סדרת הדוקו "קרועים" (רשת 13) של רון כחלילי. זו הגדרה שמוטחת במי שלכאורה הפנו עורף לעבר שלהם, מי ש"כבר אינם מזרחים", אבל גם לעולם לא יהיו אשכנזים, ותמיד יישארו בלימבו הזה שבין לבין.

אבל מי קובע מתי מזרחי התרחק כל כך מהעבר שלו, שהוא כבר איננו כזה? בעידן הפילוג החברתי העמוק, שבו אנחנו חיים, פוליטיקאים כמו גלית דיסטל אטבריאן, שמתראיינת לסדרה, משתמשים בכינוי הזה כדי לקטב עוד יותר: משתכנז הוא מי שמתנכר לדתיות, וכל מי ששונא את בנימין נתניהו.

אבל הבעיה בשימוש במילה "משתכנז" אינה שמורה רק לעסקנים פוליטיים ציניקנים כמו דיסטל אטבריאן. גם כחלילי, יוצר הסדרה, שמקפיד לציין בה שהוא שמאלני, עושה בה שימוש נואל. מהשאלות שהפנה למרואייניו מצטייר המשתכנז ככל מי שעקר לעיר הגדולה, רכש השכלה גבוהה או נישא לאשכנזי. באופן אירוני, התפיסות האלה מבהירות כי המשתכנז האמיתי בסדרה הוא כחלילי עצמו — כי הוא הפנים את הדיכוי, ורידד את ה"מזרחיות" לאיך שהשליטים האשכנזים עיצבו אותה – פריפריאלית, נבערת ושמרנית. וכן, הדגש הוא במילה "עיצבו".

שהרי מזרחים עלו לארץ מערים גדולות וקוסמופוליטיות (ודאי בהשוואה לתל אביב של קום המדינה), כמו איסטנבול, קזבלנקה, קהיר ובגדד. אבל היתה זו ממשלת ישראל בהנהגת דוד בן־גוריון שזרקה אותם ליישובי ספר ועיירות פיתוח, החרימה להם את הדרכונים וקבעה בחקיקה שמעבר דירה בלי אישור המדינה הוא עבירה פלילית. כך שהפריפריאליות של המזרחים היא תוצר של אלימות אשכנזית. ובמובן זה, מעבר של מזרחים מהפריפריה למרכז הוא אקט של מרד.

השאלות של כחלילי מעידות שהמשתכנז האמיתי זה הוא עצמו, כי הוא מרדד את ה"מזרחיות" לאיך שהאשכנזים עיצבו אותה: הם אלה שזרקו מזרחים לפריפריה, החרימו להם דרכונים והסלילו אותם לעבודות כפיים

כך גם שמרנות דתית רדיקלית היא גזירה אשכנזית. הרי המזרחים מפורסמים במסורתיות שלהם — תחום אפור רחב שמכיל המון וריאנטים של קיום חיים יהודיים, באופן שמרחיב את המחנה כדי להכיל בתוכו עוד ועוד. ההקצנה הדתית המזרחית היא תגובה לחרדיות האשכנזית, שבעצמה היתה תגובה לתנועת ההשכלה האירופית של המאה ה־18. סט הערכים הבינארי הזה — דתי/חילוני, מאמין/כופר, צדיק/חוטא הוא בדיוק ההפך מהגישה המסורתית. אבל החרדיות האשכנזית, שבזה לרעיון המסורתיות והיתה גזענית למזרחים, עוררה בתגובה חרדיות מזרחית — כמו במשחק "צ'יקן", שבו כל צד צריך להקצין עמדות כדי להוכיח שהוא־הוא האותנטי יותר.

אפילו הצמצום של מזרחיות לשמרנות פוליטית, קרי ימניות, מגוחך. הרי רבים ממובילי המאבק המזרחי בישראל, מהפנתרים השחורים ועד הקשת הדמוקרטית המזרחית, היו שמאלנים מובהקים, שאף דגלו בסולידריות עם ערביי ישראל, מתוך הכרה בקווי הדמיון שבדיכוי של שתי הקבוצות.

אבל הבעיה בשיח על "השתכנזות" עמוקה יותר, וטמונה כבר במושג "מזרחי". בפרק השני של הסדרה מסביר היוצר מאור זגורי כי "גילה" שהוא מזרחי רק בגיל מאוחר, כשפרץ לתודעה הציבורית עם הסדרה "זגורי אימפריה" — עד אז הוא היה "סתם מרוקאי". וכמותו רוב המזרחים בני דורו ומי שקדמו להם. שהרי מה בכלל קושר בין יוצאי פרס, מרוקו ויוון? יותר מנוסח תפילה כזה או אחר זהו המבט החיצוני עליהם. כשם שמתבוללי אירופה גילו עם עליית הנאצים שהם בעצם יהודים, כך יוצאי מדינות ערב, הבלקן, מרכז אסיה וצפון אפריקה גילו שאין חשיבות להבדלים ביניהם — בעיני השליט האשכנזי כולם אותו "אבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא מסורת... ללא סימן של חינוך יהודי או אנושי" (דוד בן־גוריון, 1950). וכולם קיבלו את אותו יחס מפלה.

האם זה אומר שאין למזרחים יכולת להגדיר את עצמם בגאווה כמזרחים — רק משום שזו הגדרה של המדכא? ודאי שלא. הסתכלו על קהילת הלהט"ב: באירופה של המאה ה־19 רופאים הגדירו את המונח "הומוסקסואל" כדי לבער מהחברה את מה שהם תפסו כפתולוגיה מסוכנת. אבל עצם היצירה של ההגדרה חיברה בין כל מי שנרדף בגלל נטייתו המינית ונתנה להם שם, מה שאיפשר להם לנכס את ההגדרה לעצמם מתוך גאווה בזהות הזו. באותו אופן המזרחיות, הגדרה שהומצאה כדי לסמן את האחר לאשכנזי, יכולה להיות מקור לגאווה משותפת — כולנו אכלנו את אותו החרא, נחסמו בפנינו אותן אפשרויות, ולעגו לנו מסיבות דומות. כל אלה עכשיו נוצות שכולנו יכולים להתהדר בהן — כי אנחנו גאים במקום שממנו באנו ובמאבק שלנו להצליח למרות הדיכוי.

מזרחיות מתייחסת לכל מי שגדל בבית שאינו אשכנזי. וזהו. זה אומר מוזיקה ערבית או יוונית או הודית, למשל. זה אומר כמון או בהרט או ראס אל חנות. זה אומר הורים עם מבטא שצוחקים עליו. זה אומר משפחתיות (כי זו היתה המסגרת החברתית היחידה שהיתה לקבוצה מנודה). זה אומר גוני עור כהים בחברה שמאדירה לובן. זה אומר שמות משפחה שמשלמים עליהם מחיר בחברה שמניחה שבוסקילה, שרעבי או ג'רבי הוא עבריין או לכל הפחות "פרחה". זה אומר לא לעבור סלקציה במועדון, בכניסה לנחל שבקיבוץ או בישיבה ליטאית. ואתה יכול להגדיר את עצמך מזרחי גם אם כל הדברים האלה קרו רק להורים שלך או לסבא וסבתא שלך, נחלת העבר שכבר לא תופסת לגביך, כי אתה עצמך עובר ככל־ישראלי — פשוט כי זה המטען התרבותי שירשת.  

אבל להיות מזרחי זה לא אומר נבערות, כי הזכות להשכלה היא של כולם (גם אם היו רק בתי ספר מקצועיים בפריפריה). זה לא אומר שמרנות, כי אף חברה לא שוקטת על שמריה, ואפשר לשמוע אום־כלת'ום ולהכין מעמולים גם אם את לסבית אנרכיסטית. וזה אפילו לא אומר דתיות, כי אפשר ללמוד מהעיקרון המסורתי ולהבין ששינוי הוא לא סכנה — אפשר ורצוי להרחיב את גבולות המחנה. כל מי שחושב אחרת הוא סתם משתכנז.