"

אמי דינה, שהיתה ציירת ופסלת, נקשרה לעבודות שלה עד כדי כך שכשמכרה יצירה ביקשה שאקנה אותה מחדש. אהבתי את האמנות שלה אבל לא רציתי למלא בה את הבית, לא רציתי להיות הבן שהפך את ביתו למוזיאון של אמא שלו. מאז שהיא מתה זה אחרת, ואני מכניס הביתה יותר ויותר עבודות שלה. אני מתגעגע אליה בכל יום. כשמשהו נחמד קורה אני רץ לטלפון כדי לספר לה ונזכר שאין למי. היתה לי אמא שחיה עד גיל 93, ולא כל אחד זוכה לזה".

איך היה להיות הבן של אבא שלך, רפאל, שהיה גם הבוס שלך בעסקי הספנות והבנקאות המשפחתיים?

"היחסים איתו היו מורכבים. הוא היה בוס לא קל, מהמנהלים הרציניים ביותר שיש. ריכוזי, ספרדי גאה, ציוני מאוד. אבא שלו הקים את בנק דיסקונט, ואבא שלי מרד בו והקים בארצות הברית עסקי ספנות, במקביל לזה שהיה יו"ר השלוחה של בנק דיסקונט בארצות הברית ודירקטור בבנק. בבנק היה משהו סולידי ומרובע עבורו, והוא רצה לפתח משהו אחר. דודי דניאל היה מנכ"ל ויו"ר בנק דיסקונט, וכשהוא חלה אבי היה צריך לקחת את המושכות. הוא הפך מנכ"ל ויו"ר הבנק, ואני ובן דודי ליאון היינו המשנים למנכ"ל. זה היה פרק מדהים בחיי".

גם אתה מרדת באביך, כשבגיל 42 החלטת להקים משהו משלך.

"אחרי שעזבנו את הבנק, ליאון ואני הפכנו מנכ"לים משותפים של אי.די.בי פיתוח. כשהגעתי לשם הייתי בן 42, וראיתי שהגעתי בעצם ל'בית הלורדים'. זאת היתה חברת אחזקות, ואם עד אז הייתי מנהל שעבד 18 שעות ביום, פתאום מצאתי את עצמי בהמון דירקטוריונים של חברות. אבל אני הייתי מנהל, לא אחד שמחפש לשבת בדירקטוריון".

והעדפת עימות עם אבא?

"העמדה שהייתי בה היתה דבר הרבה יותר גרוע מעימות עם אבא שלי. לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה. שאלתי את עצמי בכל בוקר: 'אם לא הייתי מי שאני, האם הייתי מנכ"ל של חברה בגודל כזה?' וזה כשלכל חברה יש ממילא מנכ"ל, ואני כביכול מנכ"ל־על. אבל זה בולשיט, לא באמת הייתי אחראי למנכ"לים. ישבו שם אנשים כמו דב תדמור ואהרון דברת, זה לא אני שמנהל אותם, אלה אנשים שהתחנכתי עליהם. הייתי חייב להוכיח לעצמי שאני יכול לעשות משהו בעצמי. באתי לאבי בתקווה שיבין ואמרתי לו שאני לא מאושר. הוא אמר: 'אז ניתן לך עוד Board'. הוא רצה לרצות אותי, אבל לא הבין את הבעיה. אז הלכתי והקמתי חברה משלי בשם י.ל.ר השקעות".

איך אביך הגיב?

"הוא נפגע. שנתיים אכלתי חצץ, אבל אז לקחתי שותפים גדולים וחזקים והחברה הפכה סופר מצליחה והמנפיקה הגדולה בישראל. ייצגתי גם הרבה  בנקים להשקעות, הגענו ל־120 עובדים והנפקנו בהצלחה. אבל אז אבי חלה ועבר השתלת כבד וביקש ממני לחזור לאי.די.בי. אמרתי: 'אבא, בחייך. אני לא יכול לקום ולעזוב את העובדים שלי'. והוא ענה: 'בסדר, אי.די.בי תקנה את החברה'. עשו לחברה שלוש הערכות שווי וקנו לפי הנמוכה ביותר, שלא יגידו שזה בגלל שאני 'הבן של'. דפקו אותי קצת במחיר, אבל חזרתי לאי.די.בי, ובסופו של דבר היה לי את הסיפוק שאני יכול לעשות דברים לבד".

אתה לא מתגעגע להיות בלב העשייה של דיסקונט ואי.די.בי?

"נהניתי מתקופת העשייה, למרות שגם סבלנו הרבה, למשל בפרשת ויסות מניות הבנקים. בניגוד לשרי אריסון שהעסקים נפלו עליה וחיפשה את הרגע לצאת, ודנה עזריאלי שמתה על זה ואלה החיים שלה, אני נהניתי מכל יום, אבל שמח שזה נגמר. אי.די.בי נמכרה וזה היה נכון כדי לשמור על שלמות המשפחה. בשלב מסוים היו הרבה בני משפחה בתמונה, והיה צריך למכור ולאפשר לכל אחד להמשיך עצמאית, והיום אנחנו באמת קרובים. הקמתי את נפתלי השקעות, שבה אני שותף עם ילדיי, והכנסתי אליה את כל התמורה שקיבלתי ממכירת אי.די.בי. זו חברה עם היקף השקעות גבוה מאוד, אבל מה שאני אוהב ומניע אותי היום זה פילנתרופיה, שתופסת 80% מזמני".

מה אתה חושב על הרפורמה?

"היא מעוררת הרבה דאגה וכאב. רק לשמוע מה עורך הדין אילן בומבך אומר על מגילת העצמאות מקומם באופן שאין לתאר. הוא אמר ש־37 אנשים שלא נבחרו לקחו פיסת נייר וכתבו עליה את מה שכתבו. בשבילי זה היה סכין בלב, כי כולנו צמחנו על מגילת העצמאות, ואנחנו פה בגללה. הוא מדבר על המגילה כמו על מפית בבית קפה, כשמבחינתי היא דומה יותר לעשרת הדיברות. זה המסמך המחייב ביותר שיש למדינת ישראל ועליו אנחנו מבוססים. לכן, לשרפה של הפסל של בן גוריון יש סמליות מאוד קשה של לשרוף את היסודות שלנו, כי הוא אבי האומה".

היה מפתיע לגלות שאתה יו"ר חוות החופש, ונמנה עם מי שעומדים מאחורי קמפיין טלוויזיוני נגד צריכת חלב.

"אשתי טבעונית ואני מאוד אוהב חיות, יש לנו בבית שני כלבים וחתול. פעם, כשהיינו בחווה, תרנגול הודו, יצור דינוזאורי למראה, בא לקבל ממני חיבוק. התחברנו, ומאז, בכל פעם שהייתי מגיע לחווה הוא היה רץ אחריי לכל מקום. הנכדה שלי יודעת שאני לא אוכל בשר, וכשהלכתי איתה לאכול חומוס, היא אמרה לי: 'סבא, אני לא אוכלת בשר, אני אוכלת שניצל'. החלטתי לא להעיר לה שבשר זה שניצל, כי אם מישהו רוצה לחנך אותה לכיוון הזה, אלה יהיו ההורים שלה ולא אני.

"מבחינתי פרה היא כמו כלב. אם אני לא אוכל כלב או חתול, לא אוכל גם פרה. אשתי מקפידה לא לאכול מוצרי חלב, אני מנסה אבל לא מקפיד כמוה, למרות שחלב זה דבר נוראי. מי שלא ראה איך פרות מגיבות כשלוקחים להן את העגלים, לא מבין. הבעיה היא שאני אוהב מאוד גבינה. גם בשר אני אוהב, אבל לא מסוגל לאכול יותר בגלל ההתאכזרות לחיות. כבר חמש שנים אני לא נוגע בבשר, וגם ביצים הפסקתי לאכול כשהבנתי שמעבירים תרנגולות שינוי גנטי כדי שיטילו מאות ביצים בשנה במקום אחת בחודש".

זה קצת לקרוא תיגר על עסקי הבשר והחלב. אתה לא חושש לטלטל את הספינה לעסקים אחרים?

"זה לא מעניין אותי, זו הבעיה שלהם. כל אחד והמצפון שלו. להרוויח כסף מחיים של חיות, אלוהים ישמור. לכן אנחנו עושים בכל שנה קמפיין להורדה של צריכת חלב בשבועות. אני עומד מאחורי המסר הזה ולא מחפש להיות במיינסטרים".

אחד הפרויקטים השאפתניים שלך הוא בית ספר לרפואה באוניברסיטת רייכמן. לא רתמתם את העגלה לפני הסוסים, להעמיד תרומה כשהמדינה מסתייגת?

"בישראל אין מספיק רופאים. לא יכול להיות ש־58% מהרופאים לומדים בחו"ל. אנחנו רוצים לצמצם את הפער, כך שלפחות 70% ילמדו בארץ. אבל המועצה להשכלה גבוהה היא גוף מיוחד במינו, שבמקום לקדם דברים בודק איך אפשר לעצור אותם, וגם ועד ראשי האוניברסיטאות נלחם בנו. כבר חתמנו על הסכם עם תל השומר, בילינסון וקופות חולים מכבי וכללית, ואנחנו לא מבקשים כסף, רק אישור. ובסוף הוא יינתן, לא תהיה להם ברירה. לפני שנה כבר התחלנו ללמד קורסים בסיסיים במדעי החיים שנדרשים ללימודי רפואה, ובלי נדר השנה נפתח את דלתות הפקולטה. עד סוף השנה הזו חייבים לקבל אישור. ואם לא — נלך לבג"ץ, אם עוד יהיה בג"ץ".