"

רוב משפחתי מצד אמי ההולנדית נרצח בשואה", מספר הפסיכולוג החברתי הבריטי ד"ר סנדר ון דר לינדן (van der Linden). "כשהייתי צעיר יותר הגבתי בחוסר סבלנות לסיפורים על השואה, אבל ככל שהתבגרתי הבנתי שנותרו רק שורדים מעטים ושבעתיד הם לא יהיו בחיים, ויהיה קשה יותר להתעקש על העובדות ולהתמודד עם מכחישי שואה — שיתמהו למשל על העובדה שאין קברים. ובמשך השנים הראיות רק דוהות ונחלשות. זה גרם לי להתעסק הרבה בשאלה מה גורם לאנשים לעשות דברים רעים, ואיך הטיות מידע משפיעות עליהם".

מה עושה ילד שמפחד מהטיות מידע?

"התחלתי לעשות ניסויים משל עצמי, עוד בבית הספר. הייתי מגיע לכיתה ואומר לחברים: 'המורה הודיעה שאין בסוף מבחן היום', והם היו פשוט הולכים הביתה. חשבתי לעצמי 'וואו, זה יכול ממש לפגוע בהם, למה הם מאמינים לי?', וכמובן קראתי להם לחזור. אבל הבנתי כמה זה קל לעבוד על אנשים, ובסופו של דבר זה הוביל אותי ללמוד פסיכולוגיה של שכנוע".

ון דר לינדן, כיום מרצה באוניברסיטת קיימברידג', הוא אחד מחוקרי הפייק ניוז הבכירים בעולם: מגזין WIRED דירג אותו ברשימת "15 ההוגים הבכירים בעולם" ב־2019; "Fast Company" העניק לו אחד מארבעה תוארי "גיבור דמוקרטיה דיגיטלית"; הוא פרסם יותר מ־150 מחקרים, שזכו לאלפי ציטוטים וסוקרו בהרחבה ב"ניו יורק טיימס", "רולינג סטון", BBC ,NPR, רויטרס ו"האקונומיסט"; וכתב שני ספרים על ההשפעות המזיקות של מיס־אינפורמציה. האחרון שבהם, "Foolproof: Why We Fall for Misinformation & How to Build Immunity", יצא השנה ומסכם עשר שנות מחקר שהתמקדו בפיתוח "חיסון" נגד דיסאינפורמציה (Prebunking) — בשונה מהפרכה בדיעבד של שקרים (Debunking).

"ממש כפי שחושפים אנשים למינון מוחלש של וירוס כדי לגרות את המערכת החיסונית לייצר נוגדנים להדבקה עתידית, אפשר לעשות את אותו הדבר עם המוח האנושי", מסביר ון דר לינדן. בשורת ניסויים שתורגמה לכמה משחקים פשוטים, הוא חושף אנשים למינון מוחלש של דיסאינפורמציה ולטכניקות שמשמשות לייצור שלה, כדי ללמד אותם לזהות את הסממנים שלה, וליישם את הידע הזה על מידע שהם צורכים בעולם האמיתי. במשחק "חדשות רעות", למשל, שהכה גלים ברדיט, המשתתפים "מאומנים" ביצירתו והפצתו של פייק ניוז ויראלי: הם קיבלו כותרות מומצאות ונתבקשו לדרג את אמינותן פעם אחת לפני ששיחקו ופעם אחת אחרי. למשל: "שער החליפין של הביטקוין מתומרן על ידי קבוצה קטנה של בנקאים עשירים #חקירה עכשיו"; "העונה השמינית של #משחקיהכס תידחה עקב סכסוך שכר"; "מחקר חדש מראה ששמאלנים משקרים הרבה יותר מימנים". התוצאות הראו שהמשתתפים הגדילו את החסינות שלהם מפני פייק ניוז ב־20%–25%, והתוצאות היו עקביות בקבוצות אוכלוסייה שונות: ליברלים מול שמרנים, משכילים לעומת חסרי השכלה, צעירים לעומת מבוגרים.

"הרעיון בחיסון הוא להקדים תרופה למכה", ון דר לינדן מסביר. "הפרכת שקרים בדיעבד היא עניין מאתגר ויעילותה חלקית בלבד, משום שהמוח האנושי הוא רשת זיכרון, וכשאנחנו שומעים משהו שגוי, הוא מתקשר אוטומטית לידע הקיים שלנו ומייצר הרבה חיבורים. כשמנסים להתיר אותם, מגלים שזה בעצם מאוד קשה. אז את יכולה לספר לאנשים שמשהו שקרי, וכך 'לכבות' חלק מהקשרים במוח, אבל עדיין יש המוני אקטיבציות ברשת הזיכרון שלך שכבר הושפעו מהמידע השקרי, ואותן כבר אי אפשר לבטל בכזו קלות".

וזו לא הבעיה היחידה עם הפרכת שקרים. מעבר לכך שבדיקת עובדות מצריכה זמן רב ואף פעם לא צוברת תאוצה ברשתות החברתיות כמו השקר שקדם לה, ון דר לינדן מסביר שהפרכה של מידע שקרי "מאלצת אותך להיכנס למסגרת הנרטיב של האדם שמפיץ אותו — צריך לחזור על הטענות שלו ולציין מה נכון ומה לא. אבל החזרה על הטענות שלו עלולה לעורר מחדש את המיתוס במוחם של השומעים. וכשהתיקון לא נעשה כמו שצריך, למשל אם הוא מסובך הרבה יותר להבנה מהמיתוס עצמו, או אם הוא נשמע מדעי מדי — אז הקהל לא יאמץ אותו לחיקו באמת. התוצאה היא שאנשים יסתובבו עם רעיונות חצי אפויים על הטעות ואולי יזכרו משהו על התיקון, אבל לא את התיקון בשלמותו.

"זה מאבק ממושך וקשה, כי הפרכה מאלצת אותנו לרוץ כל הזמן אחרי הזנב של הדיסאינפורמציה. ולכן בתיאוריה פרה־באנקינג יעילה ממנה כי את מלכתחילה מונעת מאנשים לקודד את המידע השקרי במוחם, לקשר אותה לרעיונות אחרים אמיתיים, ובכלל לזכור אותה. את בעצם מזהירה מראש אנשים לגבי הדרכים שבהן יתמרנו אותם. וזה משמש סוג של 'מפעיל' למערכת החיסונית, שרוב הזמן מנומנמת".

עד כה, מעבדת קבלת ההחלטות החברתיות בניהולו של ון דר לינדן טרגטה מיליוני מכחישי אקלים, טראמפיסטים ומתנגדי חיסונים במסגרת שיתופי פעולה עם ארגון הבריאות העולמי, מחלקת המדינה של ארצות הברית, האיחוד האירופי ויוטיוב. "ביוטיוב העריכו שזה יעבוד רק בסרטונים קצרים שינוגנו לפני הווידיאו שאליו מעוניין הצופה להגיע, כי המשחק ארוך מדי. אז הכנו להם סרטונים כאלה". יוטיוב הוסיפה לסרטונים גם סקר לבחינת החסינות של אנשים לאחר הצפייה בהם, והגיעה בקמפיין אחד ל־5 מיליון צפיות. לאחר שצפו בסרטון החיסון בן ה־90 שניות, יכולתם של הצופים לזהות תוכן מטעה עלתה ב־5%–10%. וזו התוצאה עבור 'מנה' אחת בלבד של חיסון.

"הצעד הבא יהיה להפוך את הסרטונים לצפיית חובה, כמו פרסומות שאי אפשר לדלג עליהן", אומר ון דר לינדן. "וכשהסקרים האלה מקדימים כל סרטון ביוטיוב את מגיעה למיליארדי אנשים, כולל כאלה שלא ישתתפו במשחק כזה מיוזמתם. למרבה הצער, יוטיוב ערכה את הניסויים, אבל עדיין לא הפכה את הסרטונים שלנו לצפיית חובה, אולי משיקולי רווחיות".

הרשתות החברתיות עדיין חוששות מההשלכות של אמצעים לטפל בפייק ניוז.

"במשך תקופה מסוימת הן דווקא התקדמו בכיוון הנכון: טוויטר טרום עידן אלון מאסק עשתה פרה־באנקינג מבוסס עובדות לפני מערכות בחירות (אזהרות בראש הפיד מפני פייק ניוז, ר"ד), וזה עזר להחזיר את האמון בבחירות. אבל מאז כל מי שעסק בתחום פוטר, ולחברה אין כוונה להחזיר פרה־באנקינג. ב"וושינגטון פוסט" פורסמה לאחרונה כתבה על כך שהרשתות החברתיות הולכות בעקבות מאסק ומפחיתות את מאמצי האנטי־דיסאינפורמציה שלהן כי השתקה זה רע וחופש הביטוי וכו'. אני לא מאושר מההתפתחות הזו כמובן".

משחק פשוט בשישה מהלכים

בבסיס התיאוריה של ון דר לינדן ישנן שש טכניקות מרכזיות של תמרון דעת קהל: פגיעה באמינות של גורמים מהצד השני (Discrediting), פנייה לרגש (לרוב, פחד), קיטוב הקהל (עידוד הקצנת דעות, למשל על ידי הצפת הרשתות בבוטים שמפיצים תוכן מפלג כדי להטות דעות בנושאים מסוימים), התחזות לגופים מהימנים (לרוב על ידי פרופיל שבשמו יש אות אחת שגויה, כמו "רשות הדאר" במקום "רשות הדואר"), המצאת קונספירציות וטרולינג (פרסום תוכן נפיץ ומעורר רגשות שמאלץ את הקורא להגיב, למשל על ידי פרובוקציות, כמו: "מחקר: שמאלנים משקרים יותר מימנים"). חשיפת המנגנונים האלה, לפי ון דר לינדן, עשויה לחסן נגד כל סוג של פייק ניוז.

"כמו שמערכת החיסון שלך זקוקה לדוגמאות רבות של פתוגנים פולשים כדי לגבש תגובה חיסונית אפקטיבית, כך גם המוח", מסביר ון דר לינדן. "ככל שתיתנו לו יותר דוגמאות, מיקרו־מינונים של האופן שבו רמאות נראית במקרים שונים, כך הוא ייהפך לטוב יותר בזיהוי, נטרול וניסיון להבין את אבני הבניין הגדולות יותר של איך נראה תמרון. זה גם יכול לעסוק בלעזור לאנשים לזהות את סוג המצבים שבהם מניפולציה קורית, בלי קשר לעובדות".

התנסות בטכניקות האלה מאפשרת לזהות את המניפולציות שמשמשות, למשל, בקמפיין לשחרורו של הרוצח עמירם בן אוליאל, מי שהורשע ברצח בני הזוג סעד וריהאם דוואבשה ובנם עלי בן השנה וחצי, על סמך שורה של הודאות שלו ש"מלמדות על היכרות מעמיקה עם הזירה, מתיישבות עם העובדות כהווייתן, ומצביעות על היותן הודאות אמת" — בין היתר בן אוליאל ידע לפרט פרטים מוכמנים על זירת הרצח, שאפילו לא היו ידועים לחוקריו בזמן חקירתו. כל זה לא מונע מחברי הכנסת והשרים שיוצאים להגנתו להשתמש בטכניקות תמרון במסגרת הקמפיין לשחרורו: הם מערערים על סמכות בית המשפט ("המערכת המשפטית בישראל נגועה בפוליטיזציה ולכן אני לא מאמין לה", אמר השר עמיחי אליהו); מעודדים קיטוב ("יש פה מערכת משפט מוטה פוליטית שמייצגת את מרצ והלאה"); מפיצים קונספירציות ("למה במשך שמונה שנים האדם הזה יושב בבידוד בתנאים שלא היו כדוגמתם במדינת ישראל? מה יש להם להסתיר?", אמרה ח"כ לימור סון הר מלך); עושים טרולינג ("תנאיו קשים משל עצירים ערבים שרצחו משפחות"), וכמובן פונים לרגש (סון הר מלך כינתה את בן אוליאל "צדיק קדוש").

"אם הפרכת שקר לא נעשית כראוי, למשל אם היא נשמעת מדעית מדי, הקהל לא יאמץ אותה באמת. אנשים יסתובבו עם רעיונות חצי אפויים על השקר ואולי יזכרו חלקיק מהתיקון. לכן חיסון עדיף, כדי למנוע מאנשים לקודד את השקר במוחם מלכתחילה"

בהקדמה לספרך אתה כותב "החיסון הזה לא מצריך מחטים, רק ראש פתוח". זה מעלה את השאלה: האין זו הטיה בפני עצמה? הרי אנשים שמתנגדים למדע, חשדנים כלפי הממסד ומתכחשים לעובדות מוכחות, כמו מי שמאמינים שכדור הארץ שטוח, למשל — בכלל לא ישחקו במשחק שלך.

"זו בהחלט חולשה. הרבה מהיוזמות שלנו מצריכות פתיחות מחשבתית מצד אנשים שלא מתאפיינים בה — זו אותה בעיה שיש למדינה כשהיא קוראת לציבור להתחסן. זו הסיבה שבחרנו להגיש את המשחק 'חדשות רעות' באופן סרקסטי, בלי לצבוע אותו פוליטית — לא רצינו להיתפס כמוסד של האליטה שאומר לאנשים במה להאמין, רצינו להגיע לקהל גדול ככל האפשר, גם לכאלה שאינם פתוחים מחשבתית. ואנחנו שומעים מאנשים שזה מעניין בעיניהם, ושהם מוכנים לחשוב על הטכניקות הכלליות הללו בלי קשר למי עושה בהן שימוש, ושהם מעריכים את העובדה שאנחנו לא אומרים להם באילו עובדות להאמין. אז חלק מהאנשים לא מרוצים מהגישה שלנו, כי היא יותר עקיפה, אבל רק כך אפשר להגיע למי שאינם פתוחים מחשבתית. צריך להגיד דברים כמו 'פוליטיקאים משתמשים בדילמות מזויפות כדי לקדם חשיבה רדיקלית — וזה קורה גם בימין וגם בשמאל', כדי שיותר אנשים יסכימו להקשיב לך. ובצעד הבא אולי תוכל להביא דוגמאות ספציפיות שאינן קרובות ברוחן לאידאולוגיות שלהם, אבל זה יהיה כבר בשלב שבו הם אולי יותר קשובים, כי הם מסכימים איתך שהטכניקות האלה שליליות באופן כללי, והראית להם דוגמאות גם של הצד שלהם וגם של הצד הנגדי".

וכשאתם מגיעים לקיצונים, איך הם מגיבים למשחק?

"אנשים קיצוניים בהשקפותיהם, כאלה שמאמינים בתיאוריות קונספירציה, לא אוהבים שמתמרנים אותם. ולפי הנתונים שלנו, הם די אוהבים את הרטוריקה שלנו, שאומרת: 'אל תאפשרו לאנשים לתמרן אתכם והנה הטכניקות שאתם צריכים להיזהר מפניהן'. אז אני לא אומר שזה עובד באופן שלם על רדיקלים, אבל לפחות אין להם תגובה של דחייה מוחלטת מפניו".

ממאו דזה־דונג עד פוטין

לפני כשנה וחצי, רגע לפני שרוסיה פלשה לאוקראינה, ממשל ארצות הברית עורר את מערכת החיסון של דעת הקהל העולמית כשהודיע לכלי התקשורת שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין עומד להשיק קמפיין תעמולה להטיית דעת הקהל לטובת רוסיה. בדיעבד, לפי מקורות אמריקאיים בכירים שצוטטו ב"אקונומיסט", המהלך הלא שגרתי הזה סייע בביסוס קונצנזוס לתמיכה באוקראינה בקרב מדינות נאט"ו והציבור האמריקאי, וייתכן שאף דחה את הפלישה הרוסית לאוקראינה. הכותרת של NPR, שכינתה את הטקטיקה "פרה־באנק", הקפיצה את מניותיו של ון דר לינדן בן לילה.

"ה־CIA בדרך כלל 'יושבים' על מודיעין כזה ולא מוציאים אותו החוצה, כי הוא מאוד רגיש והם לא יודעים ב־100% אם הוא נכון או לא", ון דר לינדן מסביר כעת. "אבל נראה שהם חשבו שיש סבירות גבוהה שפוטין יפיץ את החומרים האלה — סרטוני דיפ פייק שבהם רואים חיילים אוקראינים על אדמת רוסיה, כדי לטעון שאוקראינה תוקפת את רוסיה ולכן זו מלחמה לגיטימית. הצעד הזה נעשה כנראה בהשראת מחקר הפרה־באנקינג שמשרד החוץ האמריקאי עשה בשיתוף איתנו, כי עבדנו הרבה עם אנשיו על התמודדות עם תעמולה במדינות זרות".

וגם נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הפנים היטב את השיטה. "קולגה אוקראיני סיפר לי שהם שמעו שעומד לצאת דיפ פייק רוסי שלפיו רוסיה ניצחה במלחמה, אז זלנסקי השיק קמפיין עצום של פרה־באנקינג", הוא מספר. "שישה חודשים לאחר מכן הדיפ פייק הרוסי הופץ והאוקראינים שמחו שהפריכו אותו מבעוד מועד. אני חושב שזה היתרון בפרה־באנקינג — זו דרך כללית לטעת חוסן באנשים נגד דימויים נפוצים שממוחזרים".

גם שורשי התיאוריה של ון דר לינדן נטועים במלחמה — מלחמת קוריאה, שפרצה ב־1950 עם פלישתה של צפון קוריאה לדרום קוריאה בסיוע צבאי של סין וברית המועצות, מה שגרם לארצות הברית להתערב בקונפליקט לטובתה של דרום קוריאה כדי למנוע את התפשטות הקומוניזם. במהלך הלחימה 20 חיילים אמריקאים נשבו בידי הסינים, עברו אינדוקטרינציה אינטנסיבית לקומוניזם, ובשוך הקרבות, כשהחלו דיוני הפסקת האש, סירבו לחזור למולדתם וערקו לסין —  מה שהסעיר מאוד את הציבור האמריקאי.

הפסיכולוג החברתי פרופ' ביל מגוויר מאוניברסיטת ייל החליט לחקור את יסודות "שטיפת המוח" שעברו החיילים, ולנסות לפתח "חיסון" פסיכולוגי. ההשראה שלו היתה מחקרו של קולגה מייל, הפסיכולוג אירווינג ג'אניס, שהראה שחשיפת אנשים לשני הצדדים של טיעון כלשהו מחמשת אותם הרבה יותר טוב נגד קמפיין־נגד מאשר סתם האזנה לטיעונים חד־צדדיים לטובת העמדה הרצויה. לג'אניס לא היה הסבר מעמיק או תיאוריה קוהרנטית לסיבה שבעטיה זה קורה. אבל למגוויר היה: הוא סבר שחשיפה מקדימה ל"וירוס" — מתקפת השכנוע — עוררה את ההגנות של אנשים לפעולה.

אז הוא החליט לערוך ניסויים בקרב הסטודנטים שלו, והתמקד באמונות אידאולוגיות "נטולות חיידקים", כלומר, כאלה שלא זוהמו על ידי פוליטיקה, כמו — צחצוח שיניים תכוף טוב לבריאות. כמעט כל הסטודנטים שלו הסכימו עם הקביעה הזאת. ולכן כשניסה לשכנע אנשים שצחצוח שיניים תדיר מדי עלול דווקא לגרום לחורים בשיניים, הם השתכנעו בקלות. מגוויר הסביר שמכיוון שאף אחד לא מצפה למתקפה על אמונה כה רווחת, כמו היעילות של צחצוח שיניים, לאף אחד גם אין ניסיון בהדיפת טיעוני נגד בנושא. המשמעות היא שאמונות שלא הועמדו למבחן הן טרף קל, ממש כמו הקפיטליזם, שעליו החיילים השבויים לא הצליחו להגן.

הניסויים של מגוויר השיגו 82% הגנה נגד מתקפת שכנוע, ולמרות זאת, הוא לא המשיך לחקור תעמולות. ארבעה עשורים לאחר מכן ון דר לינדן הפך לממשיך דרכו.

המפתח הוא בתי הספר

ההצלחה של החיסון שפיתח ון דר לינדן תלויה כמובן בהיקף התפוצה שלו. אך עד כמה יוכל להשתרש משחק שמעודד חשיבה ביקורתית בעידן שבו כוחות גדולים וחזקים פועלים לדכא אותה? "גוגל עשתה הרבה כדי להפיץ את הבשורה שלנו למיליוני אנשים. אבל בעוד החוקרים במטה שלה בעדנו, מנהלי הסיכון בדרג הניהולי של החברה פחות בעניין, אז אנחנו נתקלים בהתנגדות גם לדבר הזה שהוא יחסית קליל, ולצערי לא מצליחים לשכנע אותם להטמיע את זה בהיקף נרחב יותר.

"אזור נוסף שאפשר להגיע אליו הוא בתי ספר, עם תוכניות חינוכיות לאומיות, כשהרעיון הוא להתחיל בגיל שהוא טרום הכניסה לרשתות החברתיות כדי להעצים את האזרחים הצעירים שלנו ולחשוף אותם לפרה־באנקינג ולטכניקות תמרון ספציפיות. יש בתי ספר שכבר הטמיעו את זה, אבל איך נכנסים לכל בתי הספר ועושים סטנדרטיזציה? זה הנתיב שאני מסתכל עליו — איך לגרום לאנשים להיחשף לזה לפני שהם הופכים מקובעים מדי בהשקפות העולם שלהם, כשהם עדיין לוח חלק".

אבל אתה בעצם מטיל את עיקר האחריות על אנשים, ולא על תאגידים, שהם בעלי רוב הכוח כאן.

"אני חושב שאנחנו צריכים לגייס את שני הצדדים. "לא הייתי רוצה שהפתרון שלי יהווה תירוץ עבור תאגידים וממשלות לא לעשות את העבודה הקשה — הם כן צריכים לשנות את האלגוריתמים שלהם, והם כן צריכים להסיר תוכן, וכן, הם צריכים לשנות את האופן שבו הם מרוויחים כסף, כי בסופו של דבר זה הרסני. אבל כפסיכולוג אני מוטה, כי אני יכול לעבוד רק עם בני אדם, וזה מה שאני עושה — מנסה לעזור לאנשים לנוכח חוסר היכולת האנושי לשנות משהו בעולם".