חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// הציבור לא יכול להמשיך לשתוק /// לחרדים אין תירוצים /// לאקירוב לא מגיע לקבל את מה שהוא רוצה /// אלטשולר שחם משלם על הגודל

ממשלת ישראל

שקט, מפוררים

הממשלה עדיין לא הצליחה לפורר את חמאס, אבל כבר הצליחה לפורר את מטה החטופים, לפורר את שאריות האחדות בעם, לפורר את היחסים עם ארצות הברית ולפורר את הכלכלה, עם תקציב משולח רסן, פוליטי ולא אחראי. מיותר להזכיר שהמכנה המשותף לכל הפירורים הללו הוא הצורך לשמור את בנימין נתניהו בתפקידו.

אלא שבאופן מוזר, גם בקרב המתנגדים לו מזמן וגם בקרב אלה שנטשו אותו בחודשים האחרונים, יש כאלה שסבורים שלא הולכים לבחירות בזמן מלחמה. צריך להתמקד באויב, יש משימות שחייבים לסיים, זו הפגנת חולשה וכן הלאה הסברים. אלא שדה־פקטו, אנחנו בבחירות מהרגע שבו יצאנו למלחמה. נתניהו ושותפיו מנהלים קמפיינים על גבם של החטופים, על גבו של הרמטכ"ל ועל גב היחסים עם אמריקה, והכל כדי לגרוף את קולות הבוחרים כאילו מחר נפתחות הקלפיות.

הבעיה היא שרק את הציבור לא משתפים בבחירות האלה. הוא מוזמן לסבול, לא להפיל את הממשלה ובטח לא לבחור. אילו הציבור היה יוצא בהמוניו לרחובות ודורש בחירות, אולי היום כבר היינו עם ממשלה אחרת, קבינט בהרכב אחר שמקדם את החזרת החטופים, ומערך דיפלומטי אחר שמצליח לשמור על יחסים טובים תקינים עם העולם. אולי אפילו היו מובילים אותנו אנשים שמתכננים את היום שאחרי. זו לא היתה הפגנת חולשה, להפך.

כל יום שעובר בלי שהציבור יוצא לרחובות ודורש הנהגה אחרת מרחיק אותנו מהסיכוי להיחלץ מהפלונטר המסתבך. כל יום שעובר מדרדר את מצבם של החטופים, מעמיק את ייסורי קרוביהם, מגדיל את הייאוש של המפונים מבתיהם, ומשאיר אותנו מתבוננים מהצד במדינה שמתפוררת מנכסיה הערכיים, האסטרטגיים, הביטחוניים והכלכליים, אלה שנבנו פה במשך יותר משבעה עשורים.

/// גלית חמי

צילום: אימג'בנק/Gettyimages

גיוס חרדים

בעיה הלכתית בפטור

בתוך המחלוקת על הגיוס, פוליטיקאים חרדים מתונים זורקים עצם בדמות "מי שלא לומד — שיתגייס". פוטנציאל הגיוס בקרב הלא לומדים אכן גדול מאוד, וקל להתחיל משם, אבל אסור לנרמל את מה שמשתמע מהסיסמה הזו, כאילו לימוד תורה וגיוס לא יכולים ללכת יחד, כאילו אי אפשר להצמיח תלמידי חכמים וגדולי תורה במקביל לשירות צבאי, כאילו הפטור הסיטונאי הוא שמקיים את לימוד התורה.

כל הקביעות הללו אינן נכונות — אפשר להגיע להישגים תורניים מרשימים גם במקביל או לאחר שירות צבאי — והן גם פוגעניות, בעיקר כלפי הציבור הציוני־דתי, שהעמיד גדולי תורה ששירתו בצה"ל. אבל הגישה הזו בעיקר שגויה, מוסרית והלכתית. לימוד התורה הוא אכן ערך חשוב מאוד במסורת היהודית, מתוך תפיסה שקיומו של עם תלוי בשמירה על רוחו, אבל העיקרון הזה לא יכול להכתיב מה לעשות קונקרטית בכל רגע נתון. גם הגמרא הסבירה שצריך להפסיק את הלימוד עבור "מצוות שלא ניתן לעשות על ידי אחרים", כולל לחימה. ורק השבוע ציינו את פורים, ונזכרנו איך מרדכי היהודי בחר בהצלת נפשות ולא בלימוד תורה, חרף המחיר החברתי והרוחני שהיה כרוך בכך. כל אדם בחברה בכלל, ובישראל בפרט, משלם מחירים על בחירותיו, וודאי שמי שמשרת משלם מחירים, פיזיים, כלכליים, נפשיים, מוסריים, רוחניים. ואם כולם משלמים, גם חרדים יכולים לשלם.

/// שלמה טייטלבאום

אקירוב

כתם מוסרי על השטיח

ההחלטה של אלפרד אקירוב לא לפתוח את המלונות שלו בירושלים לרשות המפונים אחרי 7 באוקטובר, בשעה ששאר המלונאים עשו זאת, חשפה את סט הערכים שלו: כסף לפני הכל. זה לא שקודם חשבנו שכסף לא מעניין את איש העסקים הממולח הזה, אבל התברר שאפילו הגרועה במלחמות ישראל לא מערערת את האקסיומה האקירובית הבסיסית. השבוע הדו"חות הכספיים של אלרוב נדל"ן חשפו שברבעון הרביעי, שבו המלונות שלו היו סגורים חלק גדול מהזמן, הם בכל זאת ייצרו רווח תפעולי קטן. בשנה כולה הם כבר הרוויחו תפעולית 91 מיליון שקל. מאז הם חזרו לפעילות מלאה, בלי שאירחו משפחות שחלילה ילכלכו את השטיחים היקרים, ואקירוב יכול לחזור לספור את הדולרים בלי שיידרש להשקיע בהחזרת המלונות לשגרה.

ועם כל הרקע הזה אקירוב מבקש לגייס מהחוסכים לפנסיה 200 מיליון שקל, ובמקביל מנסה נואשות לקבל את היתר השליטה בכלל ביטוח. הפגם המוסרי שהתגלה בהתנהלותו אחרי 7 באוקטובר צריך לפסול אותו מלקבל את שניהם. המוסדיים יכולים למצוא אלטרנטיבות אחרות להשקעה באג"ח של מי שהפנה לציבור עורף בשעה נוראית, והממונה על הביטוח צריך לשאול את עצמו אם באירוע שבו חברות הביטוח יידרשו לתת כתף לסיוע במשבר שיפקוד את המדינה, אקירוב, כבעל שליטה בכלל, ינהג כמו אקירוב וישלח אותנו לעזאזל.

/// גולן פרידנפלד

אלטשולר שחם

שאלות של גודל

השבוע התברר שבית ההשקעות אלטשולר שחם הוא כבר לא הגדול בישראל, בהיקף הכסף שהוא מנהל. הלקוחות שלו העבירו עשרות מיליארדי שקלים למתחרים, בגלל תשואות נמוכות יחסית לענף. גילעד אלטשולר ביסס את הביזנס שלו על תשואות פנטסטיות ממושכות, אבל השחיקה החלה אחרי שקנה את המתחרה פסגות, והתחיל לנהל היקף נכסים אדיר (רק בקופות הגמל היא ניהלה בשיאה 215 מיליארד שקל). על כל כך הרבה כסף של כל כך הרבה לקוחות קשה לייצר אותן תשואות. ועוד יותר קשה לעשות זאת כשהשוק נוטה להשקעות פסיביות, גישה שמתרחבת בעולם ובארץ בשנים האחרונות: כשיותר לקוחות מעדיפים תעודות סל ומוצרים מחקי מדד אחרים, הכסף זורם למניות הגדולות ומייצר מעגל קסמים. כשכך נראה השוק, קשה לנצח את המדד.

אבל סיכומי 2023 הזכירו שוב שיש שווקים שבהם הגודל לא שוחק, להפך. חמשת הבנקים הגדולים בישראל סיימו את השנה עם רווחי שיא של כמעט 26 מיליארד שקל. שוב ושוב המדינה מגלה שהבנקים גדולים וחזקים מדי ומכריחה אותם להיפרד מקופות הגמל, מכרטיסי האשראי, ושוב ושוב הם מוכיחים שהם עדיין מספיק גדולים וחזקים כדי לפצות על הכל. הגודל תמיד קובע, רק בדרכים שונות.

/// ירדן רוז'נסקי

צילום: אוראל כהן

מילת השבוע

//

דור סער־מן

מה שהממשלה עושה לקונספט ה"פטור" מערער הכל

בתוך כל הדקויות והשינויים והדיונים על חוק הגיוס, שרובנו לא בקיאים בהם, דבר אחד ברור לציבור: לחרדים יש פטור משירות, והשאלה כעת היא עד כמה הפטור הזה, ובאילו היקפים, יהיה מעוגן בחוק.

מעצם הגדרתו פטור מתייחס למשהו שהוא חובה. פטור מתור, פטור מתורנויות או מגילוח בצבא, פטור ממס — כל אלה משחררים אדם מחובות שמוטלות על כל האחרים, חובות הכרחיות כדי לשמור על הסדר, על הביטחון, על המדינה כולה. ואלה חובות לא נעימות, ולכן אנשים מייחלים לפטור. ולפעמים, בעיקר בצבא, השאיפה הזאת מתגלגלת לקומבינות. חייל שהשיג פטור ממטבחים, למשל, נתפס כמי שהצליח להשיג קומבינת־על נחשקת במיוחד. איכשהו הישראלים התרגלו שכל מי שמקבל פטור בעצם מנסה לדפוק אותם; לא בכדי המדינה נדרשה לקמפיין שמסביר לציבור למה צריך לכבד את תעודת הפטור מתור, שניתן למי שבאמת מגיע להם, בעלי מוגבלויות וכן הלאה. ויש עוד בעיה עם הפטור: הוא יכול להינתן רק למעטים, ולא באופן גורף. אם לכולם יהיה פטור מתור, לאף אחד לא יהיה פטור מתור. אם לכולם יהיה פטור מתורנויות לא יהיה צבא, ואם לכולם יהיה פטור ממס לא תהיה מדינה.

כך, ברגע שהממשלה הופכת את הפטור לקומבינה פוליטית, היא מערערת את כל האפשרות להעניק פטורים למי שבאמת צריכים אותם, ואת כל האמון שלנו באפשרות לסדר, שלא לומר באפשרות לצדק. וברגע שהממשלה מחלקת פטורים גורפים מאוד, למשל משירות בצבא, היא חותרת לא רק תחת הרעיון של פטור אלא גם תחת עצמה.