חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// שכר הבכירים מחייב התערבות של בעלי המניות /// המורים והאוצר צריכים לעצור הכל /// תחקיר המשתמטים הוא תמרור אזהרה /// החרדים מדגימים את עומק הבעיה
פערי השכר
בעלי המניות מתעוררים
שוב הדו"חות הכספיים השנתיים כאן, ושוב אנחנו נחשפים למשכורות שמושכים מנהלי החברות הציבוריות. השבוע, למשל, גילינו שעלות השכר של מוטי גוטמן, מנכ"ל ענקית ה־IT מטריקס, היא 21 מיליון שקל בשנה. גוטמן הוא מנהל מוצלח — הוא בנה את מטריקס באופן מסודר במשך שנים, עד לשווי של 5 מיליארד שקל — אבל הוא גם אוהב לצפצף על בעלי המניות ולא מוטרד מפערי השכר בחברה: חמש פעמים הוא ביקש לעצמו את השכר הזה, האסיפה הכללית של בעלי המניות סירבה, ובסוף הוא הלך לדירקטוריון שיאשר את הסכום, שגבוה פי 92 מעלות השכר הממוצעת בחברה.
אפשר לקוות שבפעם הבאה ששכר המנכ"ל יובא לאישור הדירקטוריון, חבריו יעשו משהו בעניין. אין למה לצפות מהיו"ר גיא ברנשטיין, מנכ"ל החברה־האם פורמולה ובעצמו אחד המנהלים המתוגמלים ביותר במשק (עלות שכר של 37 מיליון בשנה החולפת). אבל בשביל מה יש שם דירקטורים חיצוניים? הם שליחי אסיפת בעלי המניות ונציגי כל בעלי העניין, הם לא יכולים לאשר שכר כזה והתנהלות שעוקפת את האסיפה. לא בכדי היא כבר החליפה דח"צ אחד ששיתף פעולה עם המהלך, איתיאל אפרת, והכניסה במקומו את טל ברנח. הוא ועמיתיו צריכים לזכור למה הם שם, וטוב שבעלי המניות מבהירים מה יקרה למי שישתף פעולה עם הנהלה שבועטת בהם. זו צריכה להיות הפרקטיקה המקובלת של בעלי המניות בכל חברה, ונקווה שמטריקס היא רק מקרה הבוחן הראשון.
/// גולן פרידנפלד
צילומים: קובי גדעון/לע"מ, אי.פי
עיצומי המורים
הפסקת אש עכשיו
בתחילת השנה היה נדמה שהסאגה מאחורינו: האוצר וארגון המורים העל־יסודיים השיגו הסכמות שהיו אמורות להבטיח לתלמידים שנה ראשונה של לימודים סדירים אחרי ארבע שנים משובשות (בשל מגפה ועיצומים). המלחמה שיבשה את התוכניות, אבל התלמידים קיוו ללמוד בשקט לפחות את המשך השנה, עם מבחנים וציונים וטיולים ובגרויות. זה לא קרה, כי ההסכמות של תחילת השנה נעשו בעל פה, כלום לא נחתם, והעיצומים שוב כאן, עם הסלמה מואצת. המורים הבהירו שלא יהיו ציונים, שיעורים אחרי 15:30, טיולים ושאר פעילויות אקסטרה, האוצר הכריז שינכה למורים את המקדמות של 2,400 שקל שכבר קיבלו בעקבות הסיכומים המוקדמים, וכל המערכת נזרקה בערך לאותו המקום שבו היתה לפני שנה.
המבוגרים שכחו מזמן שחובתם היא קודם כל לדאוג לתלמידים, שמשלמים מחיר מצטבר שכבר נהיה בלתי נסבל. אם המשא ומתן בכל מקרה תקוע, למה לא להפגין אכפתיות מינימלית כלפי בני הנוער חבוטי הקורונה והמלחמה ולהכריז על הפסקת אש? פשוט לא לעשות עוד דבר שיפגע בהם כעת. הרי ממילא תגיעו לסיכומים רק בקיץ או אחריו, אז עזבו אותם עד אז. הפסיקו את העיצומים, שלמו עוד מקדמות (אולי קטנות יותר, אם אתם מתעקשים), ותנו להם ללמוד, לטייל, להיבחן בשקט.
/// שחר אילן
מדינה בקריסה
הלוואי לא מתוקנת
ככל שהמדינה הלכה והידרדרה, התרגלנו לומר יותר ויותר "אילו היינו מדינה מתוקנת..." או להזכיר מה היו עושים "במדינה מתוקנת". אבל נדמה שאפילו מזה כבר נגמלנו. אנחנו כבר מזמן לא מדינה מתוקנת, ובכל זאת מדי פעם מגיע גילוי שמנער אפילו את ההבנה הזאת. כזה היה התחקיר של עומרי מניב ומלך זילברשלג בחדשות 12 על תעשיית הפטורים לבחורי ישיבות. הנתונים שהוצגו מטרידים מאוד: כ־40% מהפטורים הם פיקטיביים, הולכים לבחורים שלא לומדים, או שכלל אינם דתיים, ולישיבות שלא קיימות. כל זה מתבסס על שלל עבירות פליליות: מרמה, גניבה, זיוף, רישום כוזב, השגת דבר במרמה ועוד. במדינה מתוקנת היתה נפתחת מזמן חקירה פלילית והיו ננקטים צעדים נוספים למלחמה בביזה השיטתית הזאת. אבל במדינה שמזמן נרמלה שחיתות, קומבינות, בריונות והשתמטות נרחבת מכל סולידריות ותרומה לחברה, התופעה רק צוברת תאוצה בחסות הממשלה והשיטה הפוליטית, גם בימי מלחמה שמחדדת את העוול הגדול ואת מחיר ההשתמטות. זה כבר הרבה מעבר למדינה לא מתוקנת. זו מדינה שתקרוס לתוך עצמה. וזה יהיה באמת אירוע נורא.
/// משה גורלי
פולמוס החרדים
ההודיה לאל מוחקת את השאר
הציבור החרדי־ליטאי עסק השבוע בעניין רב בברית המילה לבנם של רב בן 88 ואשתו בת ה־57. אלפי אנשים חגגו באירוע הכל כך משמח, עשרות אלפים אחרים שמחו מרחוק, באמצעות צפייה בשידור שלו. הרב הודה שוב ושוב לקדוש ברוך הוא, לציבור שהתפלל, לרבנים שבירכו ואפשרו לרב לחבוק סוף סוף ילד ראשון. מי שלא קיבלו תודות בטקס המרגש היו המדע, הטכנולוגיה המתקדמת והרופאים שמאחורי ההיריון הזה. הגורמים הארציים, המנגנונים הממשיים, בני האדם שמאחורי המעשים — כל אלה לא זכו להתייחסות.
זה לא עניין חריג. כחלק מהרצון להודות לאל על נסיו, החרדים נוטים להשמיט את המאמצים הלא־אלוהיים שמאפשרים נסים. הם משתמשים במדע, ברפואה ובטכנולוגיה, נהנים מהם, אבל מתייחסים אליהם כאל שקופים. ויש לכך השלכות. אפשר לראות אותן ממש בימים אלה, בפולמוס על הגיוס. יש קו ישיר בין הברית ההיא לעמדה החרדית שמתמקדת בתפילות שמאפשרות את הצלחת המערכה הצבאית אבל מתעלמת מהצבא, מהחיילים והחיילות שנלחמים ונפגעים. וכשהציבור החרדי מתקשה לראות את הבעיה בהשמטה הזאת, אז איך יראה את האי־צדק?
/// שלמה טייטלבאום
מילת השבוע
//
דור סער־מן
סערת הקבינט והשבת נוגעת לאחת המילים הכי רגישות שיש
כשישיבת הקבינט המורחב ביום שישי שעבר ננעלה בלי דיון מספק בעסקת החטופים בגלל כניסת השבת, התעוררה סערה. בצדק, זה צעד מרתיח ממש, כמו הרבה מאוד דברים שהממשלה הזאת עושה — ואולי אפילו יותר, כי הוא נוגע במרחבים הרגישים שסביב המילה "נפש". הגענו אליהם משום שההחלטה הזכירה מיד את הכלל שלפיו פיקוח נפש דוחה שבת, ומה יותר פיקוח נפש מהצלת החטופים? אבל יש עוד לא מעט ממשקים בין המילה הזאת לסיטואציה. נדמה שכל המשמעויות של נפש מתחברות כאן. במשמעותה השטוחה ביותר נפש מציינת בני אדם: במשפחה שלי יש ארבע נפשות. ונפש היא כוח החיים, הוויטאליות. אנחנו לא סתם בני אדם במרשם האוכלוסין, אנחנו נפש חיה. ועכשיו אנחנו מייחלים להצלת נפשות, וככל שהיא מתעכבת המצוקה הנפשית שלנו גוברת.
מעבר לכל אלה, ישנם שני ביטויים שקשורים לנפש ונטענו השבוע, על רקע עצירת הישיבה ההיא, במשמעויות כואבות במיוחד. ראשית, אנחנו שואפים שהקבינט, שהממשלה, שההנהגה שלנו כולה, יטפלו בסוגיית החטופים בנפש חפצה — שיהיה בהם מנוע בערה פנימי שיוביל אותם לעסוק ללא הפסקה בהצלת חיים, שיבינו את גודל האחריות והשפעת ההחלטות שלהם. אבל במקום נפש חפצה הם נראים כמי שפעם בכמה זמן נכפה עליהם עיסוק בנושא, ואוי כמה אין להם כוח לזה. ואנחנו, ומשפחות החטופים, ובעיקר החטופים עצמם, טובעים ממש, כמתואר בתהלים כ"הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש". כשהקבינט עסוק בלצאת למנוחת שבת, האם באמת מה שיציל את הנפשות הכמעט אבודות האלה הוא רק אלוהים?
