עלות תועלת
שאול אמסטרדמסקי
עלות תועלת
//
שאול אמסטרדמסקי
זה היום שאחרי
צבאית, אנחנו ביום שאחרי. מדינית, אנחנו ביום שאחרי. חברתית - לגמרי. כלכלית - אל תשאלו כמה היום שאחרי יהיה קשה. כדי להתמודד עם כל זה, אנחנו חייבים להגיע ליום שאחרי נתניהו
מוסף כלכליסט | 28.03.24
1
היום שאחרי כבר כאן.
מבחינה צבאית המלחמה בעזה כבר אינה מלחמה. מומחים גדולים ממני, האלוף לשעבר גדי שמני ואחרים, מגדירים אותה לחימה בלבד. כמו שלפעילות השוטפת של צה"ל ביהודה ושומרון, זו שכוללת מפעם לפעם פשיטות בתוך שטחי A, לא היינו קוראים מלחמה, גם לפעילות ברצועת עזה אי אפשר לקרוא כך. ואם זו כבר לא מלחמה, המשמעות היא שאנחנו ביום שאחרי המלחמה.
האם הגענו מוכנים ליום שאחרי? האם ישראל הצליחה להגדיר מי ינהל את השטח? מי יפנה את האשפה, יתפוס את הגנבים, יתחזק את הביוב? יוודא שחמאס לא מחזיק יותר בהגה? לא. אבל בשטח אין ואקום. מי שחזק נכנס ותופס שליטה. לפחות בחלק מהאזורים מדובר באנשי חמאס, אותו ארגון שלפני כמה שבועות ראש הממשלה אמר שאנחנו במרחק כמה שבועות ממיטוטו המוחלט.
גם מבחינה מדינית אנחנו ביום שאחרי. בתוך פחות מחצי שנה נהפכנו ממדינה שהמנהיגים הבולטים במערב טסים עד אליה כדי להזדהות עם כאבה ולחבק, פיזית ממש, את תושביה — למדינה שאותם מנהיגים קוראים לה לחדול ממעשיה. מדינה שנכנסת לעימות עם בת־בריתה האסטרטגית החשובה ביותר, ארצות הברית.
גם מבחינת הלכידות החברתית חזרנו מ"ביחד ננצח" וקינות בסגנון "איך בזבזנו תשעה חודשים בשנאת אחים במקום לזכור שיש לנו אויב משותף" היישר לנקודת ההתחלה. ממשלת החירום שהוקמה בשל המלחמה היתה אמורה להיות מופת של לכידות. לשדר אחדות פנימה, לעם, ולשדר אחדות החוצה, לאויב וגם למדינות העולם. הסיפור הזה נגמר. ראש הממשלה בנימין נתניהו והשר בני גנץ מתנגחים זה בזה ומתנצחים בערך על כל פעולה שנייה של הממשלה. גדעון סער התפצל מגנץ ואז התפצל לחלוטין מהממשלה. מליאת הכנסת והרשתות החברתיות והרחובות מלאים ברפש ורעל מכל הכיוונים, כמו בימים שלפני 7 באוקטובר ואולי אפילו יותר. גם פה, אנחנו לא ביום שלפני, אלא ביום שאחרי, הגרוע בהרבה.
נתניהו היה מר ביטחון. הוא היה מר כלכלה. עכשיו נשאר ממנו רק מר כישלון. הוא אנטי־מנהיג. ואנחנו זקוקים למנהיגי אמת
2
ומבחינה כלכלית היום שאחרי מסובך מאוד, ומפחיד מאוד.
יואל נוה, הכלכלן הראשי לשעבר במשרד האוצר, ניסה להבין איך זה ייראה. יחד עם הכלכלן לב דרוקר, גם הוא יוצא אגף הכלכלן הראשי, הם בדקו כיצד הכלכלה הישראלית יכולה לתמוך בגידול הקבוע בנטל הביטחוני. כלומר מאיפה יבוא הכסף אחרי שהמלחמה תיגמר, אבל הצרכים הביטחוניים המוגברים ימשיכו. תוצאת הבדיקה היא אחד המסמכים המטרידים שקראתי לאחרונה.
לפי הניתוח שלהם, ישראל מספיק חזקה כדי לממן את המלחמה עצמה, למרות העלות העצומה שלה, משום שמדובר בהוצאות חד־פעמיות. אבל כשננסה לשאת בנטל הביטחוני המוגדל באופן קבוע נגלה שאנחנו בבעיה. בלי מדיניות מוכוונת צמיחה, כותבים השניים, הכלכלה שלנו עלולה לסגת שני עשורים לאחור, לתחילת שנות ה־2000, כשהיחס בין החובות של הממשלה לתוצר עמד על יותר מ־100%. זה לא יקרה בתוך יום או יומיים אבל אם לא נשנה שום דבר — זה יקרה.
כך הניתוח בנוי: נוה ודרוקר הניחו שהגידול הקבוע בהוצאה על ביטחון יהיה 1.5%-2% תוצר. במספרים זה אומר גידול שנתי קבוע של כ־40-30 מיליארד שקל (במונחי 2023; ככל שהתוצר של ישראל יגדל, כך גם המספרים האלה יגדלו). מאחר שראש הממשלה עצמו אמר שזה מה שצריך לקרות, זו הנחה סבירה לחלוטין. אבל זה ממש לא נגמר כאן.
כשהנטל הביטחוני יגדל, פוטנציאל הצמיחה הכלכלית של ישראל יפחת. זה יקרה כי ככל שיותר אנשים משרתים בסדיר ובמילואים תקופות ממושכות יותר, כך פחות אנשים פותחים עסקים, מגייסים עובדים, מייצרים משרות חדשות. לפי ההערכה שלהם, מדובר בהפחתה של 0.2% מקצב הצמיחה השנתי הפוטנציאלי. זה נשמע מעט, אבל מדובר בכ־4 מיליארד שקל בשנה שהולכים לאיבוד.
ועוד: ככל שהממשלה תוציא יותר על ביטחון ולא תקצץ בשום דבר אחר ולא תגדיל את הכנסותיה, כך הגירעון יהיה גבוה יותר. ככל שהוא יהיה גבוה יותר, כך הממשלה תצטרך ללוות יותר כסף. וככל שהיא תצטרך ללוות יותר כסף, מחיר הכסף, הריבית, יהיה גבוה יותר. זה כבר קרה מתחילת המלחמה, ועלול להמשיך לקרות.
כשמביאים בחשבון את הפרמטרים האלה — גידול קבוע בהוצאה על ביטחון, ירידה בקצב הצמיחה הפוטנציאלי ועליית הריבית על החובות שלנו — מבינים שהיחס בין החובות של ישראל לתוצר שלה ישנה מגמה. אחרי עשורים של ירידה, הוא עתיד להתחיל לעלות. לא באופן חד־פעמי, כמו בקורונה, אלא באופן קבוע.
לפי ההערכות של נוה ודרוקר, יחס החוב לתוצר יגיע ליותר מ־100%, אזור שבו היינו לאחרונה ב־2002, בשיא המשבר הכלכלי שתפח בשל האינתיפאדה השנייה והתפוצצות בועת הדוט.קום. המשבר ההוא היה כל כך חמור שהוא הביא את שרי האוצר סילבן שלום ובנימין נתניהו להנחית על ישראל את התוכנית הכלכלית הכואבת ביותר מאז תוכנית הייצוב של 1985.
ולשם אנחנו צועדים ביום שאחרי, לפי הכלכלן הראשי לשעבר במשרד האוצר. או במילים שלו: "יחס החוב לתוצר המבני של ישראל אינו בר־קיימא. מדיניותה התקציבית של הממשלה אינה מתמודדת עם האתגרים העומדים בפני המדינה בטווח הבינוני וסוללת תוואי הולך ומתבדר של גירעונות גבוהים אשר יעלו בהתמדה את יחס החוב תוצר לרמות מסוכנות".
מקורות: יואל נוה ולב דרוקר, אגף התקציבים באוצר
3
מה עושים? לנוה ודרוקר יש תשובה ברורה. "למצב שאליו נקלעה המדינה אין פתרונות קסם", הם כותבים, ומציעים שילוב של שני דברים: תוכניות מעודדות צמיחה ושינוי סדרי העדיפויות. כדי להגדיל את הכנסות המדינה הם ממליצים להפסיק עם תוכניות הדיור השונות, ממחיר למשתכן עד דירה בהנחה, כי בשביל לממן כל כך הרבה ביטחון המדינה צריכה להגדיל הכנסות, ומכירת קרקעות במחיר מלא היא הדרך המהירה והנוחה ביותר להכניס כסף בלי להעלות מסים. זה לא משמח, אבל העלאת מסים היא צעד קשה יותר.
מצד ההוצאות ההמלצה היא לא להגדיל את הוצאות הביטחון באופן בלתי מבוקר, אלא רק בכפוף לניתוחי עלות־תועלת מחמירים. היה אפשר לעשות את זה, לו ראש הממשלה היה טורח לעמוד במילתו ולהקים את הוועדה לבחינת הוצאות מערכת הביטחון. אבל הוא רק אמר שיקים, וכלום לא קרה. ויש עוד המלצות: לייעל את המגזר הציבורי, להסיר חסמים רגולטוריים שיעודדו פעילות עסקית, לימודי ליבה אפקטיביים בכל המגזרים ועוד. זו המהות של "אין פתרונות קסם".
אם הצעדים האלה נשמעים לכם קיצוניים, או קשים לביצוע, זה אולי נכון, אבל צריך להבין את המשמעות. הנה היא: "הירידה בפוטנציאל הצמיחה של המשק מהווה איום קיומי על מדינת ישראל, ולכן יש לקדם לאלתר את הצעדים שיבטיחו פיתוחו של הון אנושי". ככה ישר. וזה מביא אותי לחוק הגיוס.
עוד במוסף כלכליסט
4
חוק הגיוס הוא לא רק חוק הגיוס. אל תפלו למסגור שדבק בסיפור הזה. כי הסיפור רחב בהרבה, והכותרת שלו היא "האם החרדים הם רק חרדים או גם ישראלים?". האם אתם בפנים או בחוץ? האם הכל מונח על כתפי המחנה המשרת, בצבא ובשוק העבודה, או שאתם חלק מהסיפור הזה שנקרא מדינת ישראל, ולא רק אורחים בה?
השתלבות החרדים בחברה התרחבה מאוד בעשור האחרון. חרדים רבים השתלבו בשוק העבודה ובתפקידים ציבוריים בכירים. רבים מהם פועלים לשילוב חרדים נוספים. אבל זה רחוק מלהיות מספיק. אנחנו מוכרחים הרבה יותר חרדים שעובדים במשרות משתלמות ומשלמים הרבה מסים (גם כדי לממן את הוצאות הביטחון). כרגע ההנהגה החרדית, גם הפוליטית וגם הרוחנית, מהווה חסם לשילוב החרדים בחברה הישראלית. ומעליה נמצא החסם הגדול מכולם — נתניהו.
נתניהו אינו מנהיג, הוא אנטי־מנהיג. במשמרת שלו חל האסון האיום והנורא בתולדות ישראל. הוא הבטיח ניצחון מוחלט אבל בפועל תקע את המלחמה, חמאס מרגיש בטוח מספיק במצבו עד כדי כך שהוא הודף את הצעת הפשרה במתווה להשבת החטופים, והאמריקאים לא מבינים מה אנחנו רוצים מהם. וזה עוד לפני שדיברנו על החזית הצפונית.
נוסף על כל אלה, נתניהו לא מצליח לנהל את השותפות שלו לקואליציה, אלא מתגלה שוב ושוב כסמרטוט שקל מאוד לסחוט. פעם זה בן גביר, פעם סמוטריץ', עכשיו החרדים.
לו היתה נותרת בנתניהו טיפה של מנהיגות, כלכלית או אחרת, הוא היה עומד מול השותפות החרדיות ואומר: "מספיק. כל מה שדיברנו עליו לפני 7 באוקטובר לא רלבנטי יותר. לא תקבלו תוספת למערכת החינוך החרדית בלי לימודי ליבה על אמת, ולא תקבלו יותר פטור גורף מגיוס לצה"ל. מי שלא יתגייס לא יהיה זכאי יותר לכל השפע שממשלת ישראל יודעת להעניק. לא רותות? אתן מוזמנות לגלות לספסלי האופוזיציה". זו לא אמירה שמאלנית, זו אמירה ימנית מובהקת. היא אולי היתה קוברת את נתניהו פוליטית, אבל לפחות היתה מעידה על כך שהוא יודע להציב את טובת העם והמדינה לפני טובתו האישית, כפי שמנהיג צריך לעשות. אבל הוא לא. מהמנהיגות שלו נותר רק הד קלוש.
פעם, מזמן, נתניהו היה מר ביטחון. פעם, מזמן, נתניהו היה מר כלכלה. כל מה שנשאר ממנו הוא מר כישלון. כדי שישראל, החברה הישראלית והכלכלה הישראלית יוכלו להתקדם, אנחנו מוכרחים להפנים שאנחנו כבר ביום שאחרי. ובשביל היום שאחרי אנחנו זקוקים למנהיגי אמת שיוכלו לתקן ולשקם את מה ששבור. אנחנו חייבים להגיע ליום שאחרי נתניהו.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
