"

אקס־מן 97'", סדרת ההמשך לסדרת האנימציה המיתולוגית מהניינטיז על מוטנטים עם כוחות־על, מתחילה בדיוק היכן שהסתיימה הסדרה הקודמת: פרופ' אקס, מנהיג המוטנטים שוחר השלום, נרצח בידי טרוריסט בן אנוש. האקס־מן מנסים להסתגל לעולם בלי המנהיג שלהם, ומחפשים מחדש כיוון. ואז בסוף הפרק מוטלת פצצה: בצוואתו הורה פרופ' אקס למגנטו, חברו הקרוב שהפך לאויבו המושבע — לרשת את מקומו ולהפוך למנהיג המוטנטים. האם מעכשיו אקס־מן יילחמו באנושות במקום לצדה?

העלילות של "אקס־מן" — הסדרה והקומיקס של מארוול, שעליו התבססה — תמיד היו מאוד פוליטיות, מפני שהן עוסקות במתח שבין המוטנטים לבני האנוש, בין החריגים שנרדפים בשל חריגותם לבין ה"נורמלים" שמאוימים על ידיהם. במהלך חמש עונות הסדרה המצוירת, ששודרה בשנים 1992–1997 ופנתה בעיקר לקהל של ילדים, בני האדם רודפים ומדכאים את המוטנטים בשלל אמצעים, מחקיקה מגבילה ועד אלימות פיזית (כולל שליחה למחנות עבודה, ענידת קולרי ריסון ושימוש ברובוטים לאיתור וחיסול שלהם).

המוטנטים, מצדם, נחלקו לשניים באופן שבו הגיבו לרדיפות של בני האנוש: המתונים, בהובלת פרופ' אקס, עבדו קשה בדיפלומטיה, בסיוע לבני האדם ובהידברות בדרכי שלום מתוך כוונה להיטמע בחברה האנושית. מנגד, הקיצונים בהובלת מגנטו, שמאסו בדיכוי וראו את עצמם עליונים על בני האדם, החליטו להשליט טרור בנקמה על מה שנעשה להם.

הקומיקס, שהחל להתפרסם ב־1963, שאב השראה ברורה ממאבק השחורים בארצות הברית, והפילוג בין פרופ' אקס למגנטו שאב השראה מובהקת מהמתח האידאולוגי שבין ד"ר מרטין לותר קינג המפייס לבין מלקולם אקס המיליטנטי. אבל מארוול לא הסתפקה רק בהשוואות למאבק השחורים. המוטנטים משמשים גם מטאפורה ברורה ללהט"ב — הם נרדפים רק בגלל זהותם, מסתירים אותה בארון, ואז נזרקים מהבית כשהסוד מתגלה, ומוצאים משפחה חלופית בבית הספר של פרופ' אקס. ואם לא די בכך, מגנטו הוא יהודי ניצול שואה, מה שמוסיף לקלחת גם את רדיפת היהודים ההיסטורית, ואת הנכונות של בני אדם להקים מפעל השמדה לבני אדם שונים מהם.

"בניתם רובוטים לצוד אותנו, קולרים לרסן את כוחותינו", אומר מגנטו לשופטיו. בתגובה אחד מהם זועק: "האנושות חייבת להגן על עצמה". ומגנטו משיב: "הגנה? זו השמדה". הנמשל לצופה הישראלי מתבקש

אז איך נראה המאבק בין בני אדם למוטנטים ב־2024 (או 1997, לפי הטיימליין של הסדרה)? באבלו הכבד על רצח חברו (ויריבו) פרופ' אקס, מגנטו מחליט להגשים את צוואתו, להניח את נשקו ולתפוס את מקומו כידיד האנושות, במקום להיות הטרוריסט הגדול שמאיים עליה. הוא אפילו מוכן לקבל את התנאים שכופים עליו בני האדם והולך להישפט, כשהוא מסכים להיכבל בקולר שמרסן את כוחותיו. ושם, בבית המשפט, הוא שוטח את משנתו העדכנית, ואת הסיבות שבגללן זנח את דרכו הישנה והחליט להושיט יד לשלום.

"חבר טוב ביקש ממני לזכור כמה עצום הוא כדור הארץ, לעומת כמה קטן אנחנו עושים אותו", הוא הסביר לשופטים. "הוא הפקיד בידיי את חלומו, והוא לא דורש מכם לאהוב את בני מיני כאילו היינו חלק מכם, רק לקבל את העובדה שעלינו לחלוק בעולם הזה יחד, ושלנו, כמוכם, יש זכות לחיות בו".

השופטים מתעמתים עם מגנטו על עברו ושואלים אותו למה הוא חושב שעליהם לוותרו לו במקום להענישו כדי לעשות צדק עם קורבנותיו. והוא משיב: "אתם טוענים שהזמן לעשיית צדק הגיע מזמן, אבל גם זמנו של הריפוי הגיע מזמן". מגנטו עושה הבחנה חשובה בשיחות דיפלומטיות בין עשיית צדק לעשיית שלום. כשהצדדים חותרים "לעשות צדק", הם בעצם דורשים הכרה בסבל שלהם ותיקונו באמצעות מתן עונשים ופיצויים. זה אותו המסלול שגם מצדיק נקמה. אבל כשהמטרה היא לכונן שלום, ישנה הבנה ששני הצדדים פגעו אנושות זה בזה, שאין דרך להשיב את הגלגל לאחור ולתקן את הפגיעה בחפים מפשע — במקום זה עלינו לפתוח דף חדש נקי, מתוך שותפות אמיתית ורצון כן לחיות בשלום, אחרת מעגל האלימות יימשך לעד.

כשהשופטים הזכירו לו את מעשיו, מגנטו הזכיר להם כי "בניתם רובוטים לצוד אותנו, קולרים לרסן אות כוחותינו". בתגובה אחד מהם זועק: "האנושות חייבת להגן על עצמה". ומגנטו משיב: "הגנה? זו השמדה. אני רק הגבתי בנקמה על פשעים שנעשו לעם שלי, כשם שאתם כרגע נוקמים על פשעים שנעשו לכם".

הדיאלוג הזה מבהיר איך כל צד מקטין את חלקו באלימות ומצדיק אותה בהיעדר ברירה, בו־בזמן שהוא מוקיע את האלימות של הצד האחר כברבריות לשם ברבריות. אבל אם כל צד לא יכיר בתרומה שלו למעגל האלימות, ורק יתעקש לקבל איזה שוויון מדומיין בסוף משוואת הדמים — אז לעולם לא נוכל להתקדם הלאה.

הנמשל לצופה הישראלי בעת הנוכחית מתבקש. אירועי 7 באוקטובר הכניסו את כל המדינה לטלטלה טראומטית מתמשכת ותחושה ששום מקום לא בטוח עבורם יותר. האנטישמיות גואה בחו"ל, החטופים עדיין בעזה, 250 אלף אנשים מהדרום ומהצפון עקורים, והלחימה נמשכת. מתוך הכאב ותחושת הרדיפה יש מי שמדברים על "אובדן החמלה" ועל "התפכחות" שמצדיקה את המחיר שאנחנו ממשיכים לשלם על המלחמה.

אבל בזמן הזה מיליוני חפים מפשע בעזה משלמים את המחיר על הרצחנות של חמאס — עשרות אלפי מתים, מיליוני פליטים, רעב בממדים בלתי נתפסים, חולי וחורבן בכל מקום. ואין אופק. האם מישהו חושב שכתישה בלתי פוסקת של עזה תסיים את הסכסוך? תשכין שלום בינינו? המדיניות של ממשלת נתניהו נתפסת בעיקר כנקמה בקנה מידה רחב מדי, נרדף שהפך לרודף, ללא תוכנית מדינית ברורה ליום שאחרי.

לאוזני הישראלים הנאום של מגנטו עשוי להישמע כמדע בדיוני, אבל ביסודו הוא מציג התפכחות מעשרות שנים של ניסיון להשיג תוצאות שונות בזמן שממשיכים לעשות את אותו הדבר — עוד נקמה ועוד אלימות. אנחנו חייבים שינוי תפיסה, לזוז "מן המקום שבו אנו צודקים", כמאמר המשורר, ולעבור למקום שבו אנו מנסים לרפא. לא צריך לאהוב את הצד השני, אלא רק להכיר בזכות הקיום ובכאב שלו. אחרי שניסינו נקמה, וניסינו תביעת צדק, ונכשלנו שוב ושוב — פשוט אין לנו ברירה אחרת.