מה מייחד את חוויית האמהות במתקני המפונים?

"שאין לך לאן לברוח. הפינוי גורם לחוויית האמהות לעבור מהפריפריה התפקודית למרכז, כי פתאום את עם הילדים 24/7, ובחלק משמעותי מהמקרים את גם לבד, כי בן הזוג מגויס למילואים. זו חוויה עד כדי כך קיצונית, שהנשים מתארות תחושות של אובדן זהות: איפה אני, מי אני, מה אני, איזו מין אמא אני, מה החזקתי לפני, איפה אני היום. זה ממש פירוק של הזהות לאור המציאות הטראומטית — כי הפינוי הוא חוויה טראומטית, וצריך להגיד את זה".

מה המאפיינים הייחודיים של קהילות מפונים בשלב הזה?

"זו נקודה מעניינת. מכיוון שזה מצב הישרדותי, יש רחש סביב מי מצליחה יותר לשרוד ולמי יותר קשה, וסביב הדילמה אם כדאי להישאר במלון המפונים או לעזוב אותו — ואם את עוזבת, את צריכה לקחת בחשבון שאת בעצם נוטשת את הקהילה. אני יכולה להעיד שגם אצלי זה היה חלק מהקושי לעזוב את מתקן המפונים בקיבוץ — פחדתי מהתגובות".

איך משפיע הפינוי על האמהות?

"רוב הנשים מתארות שלצד הקשיים הן גם מגלות כוחות. אחת סיפרה שהיא גילתה את העצמאות שלה, שפתאום היא מוצאת את עצמה לוקחת את הרכב עם שלוש הבנות שלה ונוסעת, וזה משהו שהיא מעולם לא עשתה לפני כן, כי בן הזוג תמיד אחז במושכות. יש כאלה שמגלות סבלנות ויצירתיות אין קץ, שהן בכלל לא חשבו שיהיו להן האנרגיה והיכולת להיות במרחב משחקי כזה עם הילדים לפני כן, בשגרה. ויש כאלה שאצלן הקושי נוכח יותר, שמדברות על חוויה של חוסר אונים ואובדן שליטה לפרקים".

תני לי דוגמה.

"אחת המרואיינות שלי היא אמא לארבעה ילדים קטנים, שתמיד היתה מאוד 'על זה', מאוד בשליטה. יום אחד הילד שלה ירד לשחק בלובי של המלון שאליו התפנו ונעלם. הלב שלה נפל לתחתונים. אחר כך מצאו אותו בלובי של המלון ליד. השליטה נלקחת ממך במצב הזה בגלל המצוקה והעייפות — לא משנה כמה תנסי ומה תעשי. צריך לזכור גם שיש מלחמה ברקע, את מתנהלת לפחות בחודש הראשון בבהלה".

איך משפיעה הקהילה על חוויית האמהות?

"זו תמה דומיננטית בשיחות. המפונות מכנות זאת 'אמהות לעיני כל'. יש מי שאומרת: 'אני מרגישה חשופה ומאוד קשה לי להתנהל בתוך החשיפה הזו', ויש כאלה שאומרות שהחשיפה לאמהות אחרות העשירה אותן: 'וואלה, האמא ההיא ענתה לבת שלה באופן מווסת, מדויק. אני לומדת ממנה משהו'. הן גם מדברות על פרופורציות, כי כשאמא ש'איבדה את זה' רואה אמא אחרת מגיבה באופן לא מווסת, היא יכולה להגיד לעצמה 'טוב, אני לא כזו גרועה'.

"'אנחנו אחת בתוך התחתונים של השנייה', זה משפט שחזר על עצמו אינספור פעמים בראיונות. וזה לטוב ולרע. גם אם ראו שהתפרצת על הבת שלך, את יודעת שלא ישפטו אותך עכשיו, זו מערכת תמיכה שלא חייבת להיות מדוברת אפילו. לקהילה יש המון כוח והמון השפעה על ההתנהלות באמהות. וזה משאיר באמהות תחושה שלא משנה מה יקרה להן, הן בסדר".

מהם הצדדים הפחות חיוביים?

"בזירה של חדר האוכל זה מאוד חזק. כי לילד ההוא אפשרו משהו שאת לא מאפשרת לילד שלך. יש פה פריצה של גבולות ותחושה של כאוס כי את לא המחליטה היחידה, ואת לא בעלת הבית — זה בית משותף. אחת המרואיינות אמרה לי: 'ישנה הקלישאה הזאת של 'תבחרי את המלחמות שלך', אבל עכשיו אנחנו במלחמה שלא בחרנו והכל מתנפץ'. אז אני אומרת 'תבחרי את הפשרות שלך'".

מה אנחנו יודעים על אמהות בצל עקירה או פינוי מהספרות המקצועית?

"בארץ, למיטב ידיעתי, יש כתיבה כזאת רק בהקשר של פינוי גוש קטיף. במאמר של שי בלאיש מאוניברסיטת אריאל ("מודל לתכנון פינוי אוכלוסייה בשעת מלחמה: פירמידת הצרכים בעת פינוי תחת אש", 2020) הוא לוקח את פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו (תיאוריה שמדרגת את צורכי האדם השונים: צרכים פיזיולוגיים, הצורך בביטחון, הצורך בהשתייכות, הצורך בהערכה חברתית והצורך במימוש עצמי — ר"ד) ומתאים אותה לחוויית הפינוי. אצלו, קצה הפירמידה הוא לא מימוש עצמי, אלא עבודה.

"שלחתי את זה למרואיינות שלי והן אמרו שזה פוגע בול. עבודה היא הדבר האחרון שהן עושות, הדבר האחרון שהן מגיעות אליו, וזה גם אולי הדבר שמשחרר אותן קצת, שמרפא אותן. זה באמת מה שזה עשה למי שהצליחה. אני פוגשת נשים שעדיין לא עובדות והמצב הפסיכולוגי שלהן פחות טוב, כי הן עדיין רק בתוך האמהות".

איך מתמודדות מי שלא התפנו עם הקהילה?

"הן מתארות בדידות - הן אמהות 24/7 אבל בלי החברות שהיו לצדן ביומיום, והחיים שלהן נסובים סביב הטיפול בילדים וההסעות שלהם למסגרות. יש הרבה פחות ספונטניות לעומת החיים בקהילה, שבה יש יותר הישענות. בקהילה יש גם שותפות גורל, שמסייעת לנרמל ולווסת את הקשיים וההתמודדויות האישיים שלנו, כך שמי שאינה בקהילה נוטה להיות מוצפת יותר".

מה עושה הפינוי לזוגיות?

"כאן צריך להבחין בין נשים שבני הזוג היו עמן לבין אלה שנהפכו 'חד־הוריות', כי בן הזוג היה במילואים. מתוך אלה שבן הזוג שלהן היה נוכח, חלק סיפרו שהמצב החדש הגביר את הקירבה ביניהם והכניס תחושה של חוסן ומסוגלות לזוגיות: 'עברנו את הפינוי אז הכל קטן עלינו'. היו גם מי שאמרו שזה הכניס הרבה תשוקה, כי את חוששת שאולי זאת תהיה הפעם האחרונה שתראי את בן זוגך. מנגד היו מי שאמרו שההצטמצמות לחיים בחדר ורבע העצימה את הפערים בזוגיות, שהיו קיימים עוד לפני הפינוי.

"גם בקרב ה'חד־הוריות' יש נשים שתיארו תשוקה גוברת לאור המרחק, לעומת כאלה שהתעוררו בהן המון כעסים: בן הזוג נמצא אי שם ואת לבדך מתמודדת עם ניהול הבית וגידול הילדים. ואם בהתחלה היתה תחושה שאין ברירה וזה המצב, בהמשך התעוררו גם האשמות — למה אני צריכה להיות פה עם כל זה ואתה שם. גם כשבן הזוג חוזר למשפחה, פעמים רבות הוא לא מבין את הקצב החדש של הדברים — המטלות, האחריות, הניואנסים החשובים — וזה מייצר לא מעט קונפליקטים ומתח.

"כל הסיטואציות האלה גורמות להרבה נשים לשאול את עצמן שאלות גורליות לגבי הזוגיות וחלק מהן גם עושות צעדים יותר דרמטיים, ויוזמות פרידה".

את מבחינה בהבדלים בין אמהות עירוניות לבין נשות קיבוצים ומושבים?

"כן. הראיונות שלי עם נשים מקריית שמונה היו עבורי קשים רגשית, כי הן נגעו בעצבים הכי חשופים. הן פחות מכובסות בשפה, ולכן מאוד מדויקות וחדות. כשמשהו היה עצוב להן הן ענו 'עצוב', בעוד הקיבוצניקיות ענו מסביב.

"עם זאת, היתה מישהי מקריית שמונה שאמרה שבתוך הפינוי פתאום חיי הקהילה קסמו לה עד כדי כך שהיא אפילו שוקלת לא לחזור לחיי העיר אלא לעבור לקיבוץ, כי זה עשה טוב לבנות שלה ברמה שהיא לא האמינה שיכולה להיות. פתאום נוצר חופש כזה, זה כבר לא בית־עבודה־בית, כשבאמצע את מסיעה אותן למסגרות. בקהילת המפונים הן באות ויוצאות באופן יותר עצמאי, משהו שם נפתח. זה גילוי של חיי קהילה שעד הפינוי היא לא הכירה כמותם".

את בעצם גם חוקרת וגם סובייקט במחקר. איך את מתמודדת עם התפקיד הכפול הזה ונשארת אובייקטיבית?

"אני עסוקה בשאלה הזו מאוד, כי היכולת שלי להתבונן מבחוץ היא בהחלט מצומצמת — אני יושבת עם הנשים האלה בעודי בתוך החוויה שלהן, שזר לא יבין אותה. ולכן גם הייתי זקוקה משלב מוקדם לעוד עין שתגיד לי רגע, משהו קורה פה, שימי לב, וזו המנחה שלי במחקר, פרופ' רחל דקל. אני גם כותבת יומן רפלקטיבי, שבו אני מפרטת את החוויה שלי במפגש עם האמהות לפני הראיון ואחריו, והוא יהיה נוכח בתוך המחקר. אמא אחת אומרת שהפינוי שם לה מראה, שבזכותו היא הבינה שהאמהות זה מה שהיא רוצה לעשות, שזה ה־דבר. ואני שומעת אותה תוך כדי שאני חוקרת אותה כפוסט־דוקטורנטית, וגם עובדת כמטפלת בזום ומלמדת. בהתחלה הייתי כמותה, אמא במרכז, ועכשיו אני כבר לא, וזה עושה לי משהו. אז לכל משפט שהן אומרות שיראה אור במחקר תתווסף גם ההתייחסות שלי, כי זה מאוד נוכח".