1. להיות ילד יהודי בקליפורניה, תמונת מצב

סטייסי זוֹלט הָארה היתה במשרדה במרכז סן פרנסיסקו כשקיבלה הודעת טקסט מבתה בת ה־16: "אני מפחדת", היא כתבה. חבריה בבית הספר התיכון של ברקלי התכוננו לצעוד במסדרונות במחאה נגד ישראל. כמו תלמידים יהודים רבים אחרים, היא לא רצתה להשתתף. זה היה ב־18 באוקטובר, 11 יום לאחר המתקפה של חמאס.

זולט הארה הורתה לבתה להמתין בכיתה. היא ניסתה לשדר רוגע. היא מנהלת יחסי ציבור, שעברה עם משפחתה משיקגו לברקלי שש שנים קודם לכן, בתקווה למצוא קהילה ששותפה לערכיה הפרוגרסיביים. המשפחה של זולט הארה פיתחה תחושת שייכות עמוקה למקום החדש. אבל באותו בוקר סחף את תיכון ברקלי להט מוסרי. בסביבות 10:30 החלה היציאה מהכיתות. הורים יהודים החליפו ביניהם עדכונים מבוהלים שקיבלו מילדיהם. זולט הארה שמעה שתלמידים קראו: "מהים עד הנהר, פלסטין תהיה חופשית", סיסמה שממנה משתמע חיסול ישראל. התפשטו שמועות על קריאות מעודנות פחות שנצעקו במסדרונות, כולל רמיזות לאלימות. סופר שתלמידים יהודים הגיעו עד דמעות. הורים שלחו זה לזה רעיונות למקומות שבהם ילדיהם יכולים להתחבא. זולט הארה התקשרה לדקאנית התלמידים. במילותיה שלה, היא היתה היסטרית. היא מספרת שהדקאנית טרקה לה את הטלפון.

המחאה הסתיימה בשעות אחר הצהריים המוקדמות, אבל ההורים חששו שזאת היתה הקדמה למשהו גרוע יותר, ופתחו קבוצות מיוחדות לשיתוף מידע.  ההיבט המדאיג מכל היה מה שההורים שמעו בנוגע למורים, הן בברקלי והן במחוזות הסמוכים. קבוצת אקטיביסטים באגודת החינוך של אוקלנד, איגוד המורים של העיר, העניקה חסות ל"שיעורי מחאה". סרטון שהודיע על האירוע הפציר: "השתמשו בכוח העבודה שלכם להפגנת סולידריות עם העם הפלסטיני". כ־70 מורים ויתרו על תוכנית הלימודים הרגילה כדי להסב את תשומת הלב של התלמידים לעזה. בסמינר המקוון "מעזה לאוקלנד: איך הנושא מתחבר אלינו?", אקטיביסטים מקומיים הפצירו בילדים להצטרף אליהם ברחובות. הם אמרו לתלמידים — באזור שרוב תושביו שחורים ולטינים — שהצבא הישראלי עובד בצמוד לכוחות משטרה אמריקאיים, ומשתף איתם טיפים וטקטיקות. "הדיכוי שם מתגלגל בסופו של דבר לדיכוי כאן", הסביר אחד הפעילים. למורים בבתי ספר יסודיים, שתלמידיהם צעירים מדי לסמינר המקוון, ניתנה רשימת ספרים לשימוש בשיעורים. אחד מהם, "השיבה של חנדלה", תיאר כיצד "בריונים שנקראים ציונים רצו את האדמה שלנו, אז הם גנבו אותה בכוח ופגעו בהרבה אנשים".

גדלתי בשיאו של תור הזהב. האופנה של האומה הומצאה בידי ראלף ליפשיץ (לורן). הסמכות בענייני מין היתה ד"ר רות. בטלוויזיה כולם ראו "סיינפלד" ואת אלי ויזל. מומחים הכריזו על קץ האנטישמיות

קנאות דומה פשטה בבתי ספר בברקלי. זולט הארה שמעה על שיעור שבו הטבח של חלק מהישראלים ב־7 באוקטובר תואר כתוצאה של אש ידידותית. היא ראתה דימוי מטריד שהציג מורה בשיעור אמנות, ובו אגרוף פורץ דרך מגן דוד (בתיכון של ברקלי לא השיבו לבקשות לתגובה). תפיסה של הסכסוך כשחור־לבן חלחלה אפילו לכיתות הנמוכות. לפי תלונה של הורה שהוגשה למנהל בית הספר היסודי וושינגטון, תלמיד כיתה ב' הציע שהילדים יתחלקו ל"נבחרות" של ישראלים ופלסטינים, ואחר הכריז שפלסטינים אינם יכולים להיות חברים של יהודים. בחטיבת הביניים של בנה של זולט הארה נתלו על קירות הכיתות שלטים: "לַמְּדוּ את פלסטין". ב־17 בנובמבר התקיימה מחאה גם שם; לשמחתה, בנה נעדר ממנה בגלל אירוע משפחתי. צפיתי בסרטון שתיעד את המחאה. "אתה יהודי?", שואל טרום־מתבגר סתור שיער תלמיד אחר. "מה פתאום", הוא נענה, "אני פאקינג שונא אותם". אחר ממלמל "להרוג את ישראל". תלמיד נוסף מנסה, בעודו מצחקק, לגרום לנוכחים לצעוק "KKK". אחרי 7 באוקטובר בנה של זולט הארה, בן 13, החל לחזור הביתה עם סיפורים על עקיצות אנטישמיות שספג. אחד הילדים השמיע לו מהטלפון את מה שהוא כינה "שיר הצדעה נאצי". ילד אחר אמר משהו בגרמנית והוסיף: "אני לא אוהב את העם שלכם".

בחורף האחרון הצטרפתי לכ־40 ילדים שהתכנסו בבית ספר ציבורי באזור האיסט ביי למפגש של איגוד הסטודנטים היהודים. הילד הראשון שדיבר הכריז בגאווה שהוא תומך בהפסקת אש. אך ככל שהתקדמה השיחה תלמידים החלו לספר כמה הכאיבה להם המחאה בבית ספרם. בכל תחנה בתהליך החינוך שלהם בקהילה הפרוגרסיבית הזאת הם למדו על עולם שמתחלק למדכאים ולמדוכאים — ועתה הרגישו שמאשימים אותם שהם הרעים, אף שאין להם שום קשר למתרחש בצד השני של העולם, ואף שחמאס הוא שיזם את המלחמה כשפלש ליישובים בישראל ורצח כ־1,200 בני אדם.

בסוף המפגש משך אותי הצדה תלמיד חובש כיפה. הוא אמר שהוא רוצה לדבר בפרטיות, כי הוא חשש לפרוץ בבכי מול שאר התלמידים. אחרי 7 באוקטובר, סיפר, החיים שלו בבית הספר נהפכו לבלתי נסבלים. כשהוא הולך במסדרון ילדים צועקים לו "לשחרר את פלסטין". הם משמיעים קולות של פיצוצים, כאילו הוא אשם בהפצצת עזה. כשהוא נכנס לאולם ההתעמלות כדי להשתמש במגרש ילד אחד אמר לו: "הנה בא היהודי לקחת את האדמה של כולם". שאלתי אותו אם הוא סיפר משהו מזה להנהלה. "שום דבר לא ישתנה", הוא השיב. בהתחשב באופן שבו רשויות מקומיות אחרות הגיבו לאנטישמיות, לא היה לי ספק בכך.

2. כשהאיום האנטישמי לא מגיע רק מהימין

כמו יהודים אמריקאים רבים אחרים, בעבר התייחסתי לאנטישמיות כאיום שמגיע בעיקר מהימין. היה זה דונלד טראמפ שהפך לבן בריתם של תומכי עליונות לבנה ואימץ את הדימויים שלהם. בתשדיר האחרון בקמפיין הבחירות שלו ב־2016 הופיעו תמונות של יהודים בולטים — לויד בלנקפיין, ג'נט ילן וג'ורג' סורוס — לצד אמירות נגד אינטרסים גלובליים המוצצים את כספו של הציבור.

הניצחון של טראמפ דרבן קבוצות שנאה אנטישמיות, שלפני כן נדחקו לצללים, להתהלך בראש מורם ללא חשש. פחות משבועיים לאחר בחירתו הגיע הלאומן הלבן ריצ'רד ספנסר לוושינגטון הבירה והכריז: "הייל טראמפ! הייל לעמנו!", ותומכיו הגיבו בהצדעה נאצית. באוגוסט 2017 גברים זועמים נשאו לפידים ברחובות שארלוטסוויל, וירג'יניה, וקראו: "יהודים לא יחליפו אותנו". ב־2018 ההשלכות של הרטוריקה האנטישמית האלימה נהפכו למוחשיות: 11 בני אדם נורו למוות בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג, פנסילבניה. שנה לאחר מכן, ביום האחרון של פסח, גבר חמוש הרג אשה אחת ופצע שלושה אחרים, בהם רב, בבית כנסת בפרבר של סן דייגו.

אחרי כל אחת מהתקריות האלה, החרדה שלי בנוגע לביטחון של משפחתי ושל בית הכנסת שלי זינקה, אבל התנחמתי במחשבה שברגע שטראמפ ייעלם מהזירה ההתפוצצות של שנאת יהודים תדעך. אמריקה תשוב  להיות המולדת הנוחה ביותר ליהדות הגולה.

המחשבה המרגיעה הזו חייבה אותי להמעיט בחשיבותה של האנטישמיות שהחלה להופיע בשמאל הרבה לפני 7 באוקטובר — בקמפוסים, בקרב פעילים פרוגרסיביים ואפילו בשולי המפלגה הדמוקרטית. היא הובילה אותי להקל ראש ברמיזות של חברת הקונגרס אילהאן עומאר לגבי השליטה היהודית בפוליטיקה — "הכל בגלל הבנג'מינס (כינוי לשטרות של 100 דולר), בייבי". והיא גרמה לי לפטור כסערה חולפת התפרצויות עזות של התנכלות אנטי־ציונית מצד מפגינים פרו־פלסטינים בתקופות של מתיחות במזרח התיכון.

חלק מהסיבה שכשלתי בהערכת היקף האנטישמיות בשמאל היה שהנחתי שהביקורת שלו על ממשלת ישראל היא, ביסודה, גרסה נוקבת יותר של הביקורת שלי עצמי. התנגדתי להתפשטות ההתנחלויות, לגסות שמצריך כיבוש צבאי ולקנאות הדתית שהחלה לחלחל לאגף הימני של המדינה, לרבות הקואליציה הנוכחית שמנהיגה אותה. זו איננה ביקורת חתרנית — רוב יהודי אמריקה שותפים לה. להנהגה הפלסטינית יש רקורד עשיר של חסימה מחפירה של יוזמות שלום, הכחשת עובדות היסטוריות ושאיפות אלימות, אבל יהודי ארצות הברית מטילים הרבה מהאשמה גם על ממשלות ימין ישראליות סרבניות. סקר של מכון המחקר פיו מ־2020 העלה כי רק אחד מכל שלושה יהודים אמריקאים אמר שלדעתו ממשלת ישראל "כנה" בחתירתה לשלום. אבל לא משנה איזו ביקורת היתה ליהודי ארצות הברית על ישראל — הכעס נולד מאהבה. שמונה מתוך עשרה הגדירו את ישראל "חיונית" או "חשובה" לזהותם היהודית. והם המשיכו להחזיק בתקווה לשלום. באותו סקר, 63% מהיהודים האמריקאים אמרו שפתרון שתי המדינות הגיוני בעיניהם. למעשה, יהודים נטו להאמין באפשרות של דו־קיום בשלום עם מדינה פלסטינית עצמאית יותר מהאוכלוסייה הכללית.

בפוליטיקה האמריקאית שלט ליברליזם שהיהודים דגלו בו והיו שותפים לניסוחו. הוא היה טוב לאמריקה - וטוב ליהודים. הם קיוו שהוא יחסן את אמריקה מפני השנאה העתיקה בעולם

אחד הגילויים האכזריים של 7 באוקטובר היה זה: חלק גדול באופן מטריד ממבקרי ישראל בשמאל לא היה שותף לחזון ההוא של דו־קיום בשלום, או האמין שליהודים יש זכות למדינה משלהם. לאחר המתקפה המשתוללת של אונס, חטיפה ורצח שביצע חמאס, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת קורנל ששמו ראסל ריקפורד אמר כי אפשר להבין מדוע פלסטינים "נלהבים מהערעור הזה על מונופול האלימות", והוסיף: "אני הרגשתי התלהבות". סטודנט באותה אוניברסיטה נעצר והואשם שפרסם באינטרנט איומים לשסף את גרונם של גברים יהודים ולירות על חדר האוכל הכשר. בפילדלפיה אספסוף התנפל על מסעדת פלאפל בקריאות שלפיהן אחד הבעלים, ישראלי־אמריקאי, שותף לרצח עם. בשלושת החודשים שאחרי המתקפה של חמאס תיעדה הליגה נגד השמצה 56 מקרים של אלימות פיזית כלפי יהודים ו־1,347 מקרי הטרדה. בתוך 13 שבועות התרחשו יותר תקריות אנטישמיות מבכל 2021 — עד אז השנה הגרועה ביותר מאז החל המעקב, ב־1979.

איני רוצה לבטל את הכעס שהשמאל חש בעקבות המחיר האנושי הנורא של התגובה הישראלית בעזה, או להוקיע את הביקורת על ישראל כאנטישמית מעצם היותה — בייחוד משום שאני שותף לחלק מהביקורת הזאת. גם אינני סבור ש"אנטי־ציוני" הוא מונח שצריך להתייחס אליו כחלופה אוטומטית ל"אנטישמי". סופה של ישראל יהיה, בעיניי, אסון נוראי לעם היהודי. אולם קראתי מבקרים אידאליסטים של ישראל, כמו ההיסטוריון המנוח טוני ג'אדט, שמדמיינים כי ניתן להחליף אותה במדינה דו־לאומית, שבה יהודים ופלסטינים חיים זה לצד זה תחת ממשלה דמוקרטית. זה נראה לי נאיבי באופן קיצוני — במיוחד אחרי הפוגרום שביצע חמאס — וסביר מאוד שיהיה זה סופו של הקיום היהודי בלבנט. אבל לא כל דבר שגרוע ליהודים הוא אנטישמי.

אנטישמיות היא הרגל נפשי, שטבוע עמוק בחשיבה הנוצרית והמוסלמית ושורשיו מגיעים לכל הפחות עד להאשמה שהיהודים רצחו את בן האלוהים. זו נטייה להתקבע על יהודים, להציב אותם במרכז הנרטיב, להפריז בתיאור תפקידם בחברה ולהציג אותם כגורם העומד בבסיס כל תופעה לא רצויה — מרכזיות שנראית מוזרה, בהתחשב בכך שהם כ־0.2% מאוכלוסיית העולם. אף שהיא משנה את דמותה במרוצת ההיסטוריה, האנטישמיות תמיד חוזרת לאותה טרוניה מהותית: היהודים ערמומיים, צמאי דם ותאבי כוח. אנטי־ציונות לובשת לעתים קרובות צורה דומה: דה־הומניזציה, הטלת אשמה חד־צדדית ופטישיזציה של רוע יהודי.

בעבר יהודים ליברלים העלו על נס את ישראל כדמוקרטיה היחידה באזור בלתי דמוקרטי בעליל. נדמה שקואליציית התיאוקרטים והמשיחיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו נחושה לחסל את הבסיס לטענה הזאת. אך ממשלות רבות בעולם חולקות את התכונות הבעייתיות האלה, ולמרות זאת — אף אחד אינו קורא למחיקתן של הונגריה, אל סלבדור או הודו. איש אינו משחית מסעדות סיניות בסן פרנסיסקו משום שבייג'ין כולאת אויגורים במחנות ריכוז וכובשת את טיבט.

האנטי־ציונות שמשגשגת בשמאל בשנים האחרונות אינה עוצרת בקריאות להפסקת הכיבוש בגדה המערבית. היא אימצה תשוקה נלהבת לחיסול המדינה היחידה בעולם שבה יש רוב יהודי, מצדדת בקמפיין הרצחני נגד קיומה ומבקשת להטיל על יהודים בגולה את האחריות לחטאים של מדינה שבה הם אינם גרים ושל ממשלה שאותה הם לא בחרו. בכך, אגף זה של השמאל מצרף את עצמו לשושלת האיומה של ניסיונות למחות את היהדות — ומעורר, בעקבות זאת, פחדים קיומיים עתיקים ולא כל כך עתיקים.

זה ניכר בייחוד באזור מפרץ סן פרנסיסקו. לאחר 7 באוקטובר גדשו מוחים את ישיבות מועצת העיר, דרשו החלטות בעד הפסקת אש ודחו כל ניסיון לכלול סעיפים המגנים את חמאס על אונס ורצח של יהודים. סרטון ויראלי אחד ליקט תגובות של אזרחים כעוסים בישיבת מועצת העיר אוקלנד. הם לא רק הפגינו סולידריות עם תושבי עזה, אלא גם הדהדו בזעם תיאוריות קונספירציה פרועות. אשה אחת הכריזה, ברוח מאמיני קונספירציות 11/9, כי "ישראל רצחה את האזרחים של עצמה ב־7 באוקטובר". אשה אחרת, בדומה למכחישי שואה, תיארה את אירועי אותו היום כ"נרטיב מומצא".

במשך חודשים מועצת העיר ברקלי עמדה בלחץ להעביר החלטה בעד הפסקת אש; ראש העירייה ראה במדיניות חוץ משהו שחורג בהרבה מתחום שיפוטם. אבל הלחץ גבר כל כך שהמועצה בקושי הצליחה לעסוק בכל עניין אחר. מפגינים הפריעו לישיבות הרשמיות ואילצו את ראש העירייה להעביר שוב ושוב את הדיונים לחדר אחר, שאליו נאסר על הציבור להיכנס. המשטרה הציעה ללוות את חברי המועצה למכוניותיהם אחרי פגישות. סירובו של ראש העירייה לגנות את ישראל היה חריג, אפילו בעירו שלו. ב־4 בדצמבר הוועדה לייצוב שכר דירה בברקלי הצביעה בעד הפסקת אש.

תמיכה נלהבת במאבק הפלסטיני נהפכה לשנאת יהודים ממאירה. אנטישמיות נהפכה לחלק מן הנוף. ב־2021 חלל קהילתי בשכונת המישן בסן פרנסיסקו, שבבעלותו של פעיל פרוגרסיבי, הומו ויהודי, הושחת בכתובות כגון "חזירים ציונים". אחרי 7 באוקטובר נופצו החלונות של גלידרייה ששייכת ליהודייה, ורוססה עליהם הכתובת "צאו מהמישן". חנוכייה של חב"ד שהוצבה על שפת אגם מריט באוקלנד בחנוכה האחרון נותצה, ובמקומה נכתב: "הארגון שלכם גוסס, אנחנו נמצא אתכם, ראו הוזהרתם". כמה שבועות אחרי חנוכה מצאתי ליד האגם קופסת מתכת חבוטה, שנבנתה כדי להציג יצירת אמנות. העבודה שהוצגה בקופסה נעלמה. נותרו שם רק מילים שמישהו חרט: "רוצח ציוני".

בעקבות השנאה שראיתי באזור המפרץ, ושניכרת בקמפוסים ובקרב פעילים פרוגרסיבים ברחבי ארצות הברית, התחלתי להבין שהאנטישמיות של השמאל מתאפיינת ברבות מאותן הזיות אלימות של גרסתה הימנית. אף שהאנטישמיות מימין וזו משמאל הופיעו בדרכים שונות ומסיבות שונות, שתיהן מתקפות על אידאל ששלט בעבר בפוליטיקה האמריקאית, אידאל שיהודים־אמריקאים דגלו בו וגם היו שותפים לניסוחו. במרוצת המאה ה־20 יהודים השליכו את יהבם על זן מובחן של ליברליזם, שמשלב חירויות אזרחיות איתנות, הגנה על זכויות מיעוטים ואתוס של פלורליזם תרבותי. הם אימצו את הסוג הזה של ליברליזם כי הוא היה טוב לאמריקה — וטוב ליהודים. הם קיוו בכל לבם שהליברליזם יחסן את אמריקה מפני השנאה העתיקה בעולם.

במשך כמה דורות זה הצליח. הליברליזם סייע בהבאת תור הזהב של יהדות ארצות הברית, תקופה חסרת תקדים של ביטחון, שגשוג והשפעה פוליטית. יהודים נהפכו לחברים מן המניין בממסד האמריקאי, שבעבר היו מודרים ממנו. ובאופן מפתיע, הם צברו כוח פחות או יותר בלי שנאלצו לזנוח את זהותם. במשרדי סגל אקדמי ובחדרי כותבים של סדרות טלוויזיה, במגזינים ובבתי הוצאה לאור, הם יצקו את הזהות הזאת לתוך התרבות הכללית. החרדות שלהם נהפכו לחרדות אמריקאיות. החלומות שלהם נהפכו לחלומות אמריקאיים.

אולם העידן הזה מתקרב לסופו. התנועות הפוליטיות העולות — הטראמפיסטים מצד אחד, השמאל הלא־ליברלי מצד אחר — יחריבו את עמודי התווך האחרונים של הקונצנזוס שהיהודים עזרו לכונן. הם מתייחסים למושגים כמו סובלנות, הוגנות, מריטוקרטיה וקוסמופוליטיות כלשקרים זדוניים. תור הזהב של יהדות ארצות הברית פינה את מקומו לתור זהב של קונספירציות, הגזמות חסרות אחריות ואלימות פוליטית — כולן נטיות שנוגדות את המזג הדמוקרטי. חשיבה קיצונית והתנהגות עדרית מעולם לא היו טובות ליהודים. ומה שרע ליהודים, אפשר לטעון, רע לאמריקה.

כשהאנטישמיות משתלטת, רואים אלימות. היסטורית, חברות שהתנכרו ליהודים נטו לשקוע. אם אמריקה תמשיך במסלול הנוכחי, זה יהיה גם סוף תור הזהב שלה

3. מה איפשר לנו את תור הזהב, ומה איפשר לנו תור הזהב

גדלתי בשיאו של תור הזהב. האסתטיקה האופנתית של האומה הומצאה בידי ראלף ליפשיץ, שסיים את לימודיו באקדמיה לתלמוד במנהטן לפני שנהפך לראלף לורן עטוי הג'ינס. הסמכות הלאומית בענייני מין היתה בובע זעירה, ד"ר רות. תלמידי בית ספר באינדיאנה קראו את יומנה של אנה פרנק. מתעד השואה אלי ויזל הופיע בחדשות הלילה כפוסק מוסר ציבורי. תוכנית הטלוויזיה הנצפית ביותר היתה "סיינפלד". אפילו גויים הכירו את המילים של "שיר החנוכה" של אדם סנדלר, שזכה למקום של כבוד בקאנון שירי החגים המושמע מדי שנה ברדיו. יהודים היו אז כ־2% מאוכלוסיית המדינה, אבל להערכתי כשליש מהתלמידים בשנה שלי בלימודי התואר הראשון באוניברסיטת קולומביה היו יהודים; זמן לא רב לאחר מכן גם שליש מהשופטים בבית המשפט העליון יהיו יהודים. בשנת 2000 לג'ו ליברמן, יהודי שומר שבת שלאשתו קוראים הדסה, חסרו רק 537 קולות כדי להפוך לסגן נשיא. אף אחת מההתרחשויות הללו לא עוררה בקלאש ראוי לציון.

באמצע שנות התשעים מומחים כבר הכריזו על סופה של האנטישמיות. היא התמידה, כמובן, בפינות האפלות של התרבות הפוליטית האמריקאית — בקוסמולוגיה המופרעת של אומת האסלאם ובהתלהמות המרושעת של דיוויד דיוק, איש הקו קלוקס קלאן לשעבר שצץ בכל מקום — אבל זה רק הוכיח את הנקודה. שונאי היהודים היחידים נדחקו לשוליים; האנטישמיות נעלמה מהשיח של בני התרבות. ב־1994 לאונרד דינרסטיין, היסטוריון שמפעל חייו היה חקר האנטישמיות, חתם את המגנום אופוס שלו בהכרה בכך ש"עוצמתה נחלשת ותמשיך להיחלש בעתיד הנראה לעין".

המשפט הזה ביטא תחושת ניצחון ונוסח בהתאם לרוח הזמן. כמו קץ ההיסטוריה, גם קץ האנטישמיות היה חלום בהקיץ, הכרזה נאיבית על תור זהב שאין לו סוף. עתה יהודים אמריקאים חששו שהם עלולים להפוך למקובלים מדי. החרדה הגדולה של מפנה המאה היתה נישואי תערובת.

להוראס קאלן, שנולד בשלזיה ב־1882, היה ייעוד קבוע מראש: להיות רב כמו אביו. אבל מפקח חינוך מבוסטון אילץ אותו, בניגוד לרצון הוריו, ללמוד בבית ספר חילוני. זה העלה אותו על המסלול להרווארד, שם מימן את לימודיו באמצעות קריאת מונים עבור חברת גז. קאלן מעולם לא הרגיש בנוח עם חבריו האריסטוקרטים לספסל הלימודים, בהם פרנקלין ד. רוזוולט, אם כי הפילוסוף וויליאם ג'יימס לקח אותו תחת חסותו.

פריצת הדרך של קאלן הגיעה במהלך ויכוח עם יהודי אחר. ישראל זנגוויל, מחזאי ופעיל ציוני יליד בריטניה, פרסם ב־1908 את הלהיט "כור ההיתוך", מלודרמה על ניצול פוגרום שמחליט להינשא לנוצרייה בתקווה שכך זהותו תפסיק לרדוף אותו. חזון ההתבוללות הזה היה שאריות מחוממות של עסקת השטן שאותה הציעו ליהודים במערב אירופה מאז ימי נפוליאון: בתמורה לזכויות אזרח, היהודים יצטרכו לוותר על זהותם הייחודית.

קאלן לא רצה להקריב את זהותו. הוא לא היה דתי, אבל הוא קרא את שפינוזה ובלע את יצירותיהם של ההוגים הציונים המוקדמים. בהרווארד הוא היה ממייסדי האחווה היהודית "אגודת מנורה". בתגובת הנגד שלו לזנגוויל, במאמרים שהיו בגדר חומר נפץ אינטלקטואלי באותה תקופה, קאלן הילל את השעטנז של החברה האמריקאית — התופעה הידועה כ"מיקוף" (שימוש במקף מחבר). האליטה הברהמינית של הרווארד סברה שמהגרים חייבים להיטמע לחלוטין, להתחייב ל"100% אמריקניזם". אבל בעיני קאלן המקף היה תמצית הדמוקרטיה. הוא תיאר את אמריקה כ"סימפוניה של הציביליזציה", עירוב תרבויות שיצר חברה דינמית הרבה יותר מאשר ברוב מדינות העולם הישן. הגאונות של אמריקה היתה שהיא לא כפתה על אף קבוצת מיעוט לוותר על מאפייני השונות שלה.

זה היה טיעון אידאליסטי, אך גם אינטרסנטי. הפולמוס של קאלן כוון באופן מובלע כלפי המונופול הפרוטסטנטי השולט באקדמיה, בפוליטיקה ובכל פינה אחרת של הממסד, שנקט צעדים נואשים כדי לחסום את התקדמותם של יהודים, בהם קביעת מכסות קבלה לאוניברסיטאות וחוזי דיור מוגבלים בשכונות אמידות. הרעיונות של קאלן ייצגו זן חדש של פילוסופיה פוליטית יהודית, מערכת טיעונים שתגדיר את יהדות ארצות הברית בדורות הבאים.

בניהם ובנותיהם של המהגרים אולי התנסו בסוציאליזם, אבל בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה נהפך הליברליזם לפוליטיקה הביתית של העם היהודי. וולטר ליפמן, צאצא ליהודים גרמנים, השתמש לראשונה במונח "ליברל" בהקשר האמריקאי, כדי לתאר חזון מרכז־שמאל חדש למדינה, שלא דגל בסוציאליזם וגם לא ב־laissez-faire. לואי ברנדייס, השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון, ניסח חזון חדש ומקיף של חירויות האזרח. ליליאן וולד והנרי מוסקוביץ' הקימו את האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים, מתוך אמונה שלכל המיעוטים מגיעות אותן הגנות. יהודים נהפכו לתומכים נלהבים של הניו דיל, תוכנית השיקום הכלכלי של רוזוולט שבלמה תנועות קיצוניות משמאל ומימין שנטו לחפש שעירים לעזאזל יהודים. בדיחה נפוצה ביידיש גרסה כי התיאולוגיה היהודית מבוססת על די וועלט (העולם הזה), יענע וועלט (העולם הבא) ורוזוולט.

ההיסטוריון מארק דולינג'ר קרא לספרו על הליברליזם היהודי "החיפוש אחר הכלה". יהודים פעלו להשגת היעד הזה באמצעים פרוצדורליים — התנגדות לתפילה בבית ספר ציבורי, הפלת חוקי דיור מפלים, קביעת כללים חדשים של העסקה הוגנת. אבל זה היה גם פרויקט של יצירת מיתוסים ורקימת חלומות. אינטלקטואלים שזכו לקהל קוראים רחב באמצע המאה שעברה — כגון לואי הארץ, דניאל בורסטין ומקס לרנר — כתבו ספרים שדמיינו מחדש את אמריקה כבית לצנטריזם נאצל — סובלני, קוסמופוליטי, ייחודי בתולדות האומות.

בעוד האנטישמיות דועכת, הציביליזציה היהודית־אמריקאית התפוצצה בתנופה של יצירה. היהודים יצרו ז'אנרים חדשים של אמריקנה, ובראו מחדש את דמותה של אמריקה בעיני עצמה

המציאות החלה להידמות למיתוס: בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובייחוד כשהעולם החל להבין את היקף רצח העם שביצעו הנאצים, הלך והתבסס קונצנזוס ליברלי, והאנטישמיות נסוגה. אחרי אושוויץ אפילו בדיחות יהודים בארוחה עסקית עם כוס מרטיני בקאנטרי קלאב נחוו כנגועות בזוועות. ב־1937 המהדורה האמריקאית של אֶגרון "רוג'טס" הביאה את המונחים ערמומי, עשיר, סחטן וכופר כמילים נרדפות ליהודי. באותה תקופה כמעט מחצית מהאמריקאים אמרו שבעסקים, יהודים ישרים פחות מאחרים; עד 1964 רק 28% הסכימו עם הטענה הזאת. ההתייחסות לארצות הברית כ"אומה יודו־נוצרית" נהפכה לקלישאה. המכסות באוניברסיטאות כשלו במשימתן.

בעוד האנטישמיות דועכת, הציביליזציה היהודית־אמריקאית התפוצצה בתנופה של יצירה. במשך זמן מה הרומן היהודי הגדול — ספרים מאת סול בלו, פיליפ רות, נורמן מיילר, ג'וזף הלר וברנרד מלמוד, צבועים בגוונים של יידיש ובהתייחסויות לדג מלוח — היה הרומן האמריקאי הגדול. בהשפעתם של לני ברוס, סיד סיזר, מל ברוקס, איליין מיי, גילדה רדנר, וודי אלן ורבים אחרים, הקומדיה האמריקאית ניכסה את הבדיחה היהודית ואת הרגישות האירונית הטבועה בה, והפכה אותה לשלה. במהלך תור הזהב יצרו יהודים ז'אנרים חדשים של אמריקנה, וכך בראו מחדש את דמותה של אמריקה בעיני עצמה, דרך החזון המיופה של המערב התיכון במחזמר "אוקלהומה!" של רוג'רס והמרשטיין; תחיית מוזיקת הפולק שזכתה לפופולריות בעקבות בוב דילן וסיימון וגרפונקל; הסרטים שהעלו על נס את הגינותו המיתית של האמריקאי הפשוט, שאותם הפיקו דיוויד או. סלזניק, לואי ב. מאייר וג'ק וורנר (לומר ש"היהודים" מנהלים את הוליווד זה קונספירטיבי; להגיד שיהודים ייסדו אותה זו עובדה). רק באמריקה יכלו יהודים — אירווינג ברלין, ג'ורג' וויילי, סמי קאהן — לכתוב את ספר השירים של חג המולד.

לא מדובר רק בתרבות המונים. "האינטלקטואלים של ניו יורק", קבוצה עם שם יופמיסטי בדיוק כפי שהוא נשמע, זכתה למעמד של כהונה בתחום האסתטיקה והרעיונות הפוליטיים, וכללה דמויות כגון אלפרד קייזין, קלמנט גרינברג, אירווינג האו וסוזן סונטאג. בטי פרידן, בלה אבצוג ורות ביידר גינסבורג הביאו את הגל השני של הפמיניזם לעולם. יהודים נהפכו לפניו הנבואיות של המדע האמריקאי (רוברט אופנהיימר) ולפניה המושיעות של הרפואה האמריקאית (יונה סאלק). את הפירות האינטלקטואליים של שחרור היהודים אפשר למדוד במדליות: כ־15% מכלל זוכי פרס נובל הם יהודים אמריקאים.

בתור הזהב, יהודים באמריקה חיבקו את ישראל. בעודם נהנים מעלייתם הפוליטית והתרבותית, הם הביטו על המדינה היהודית החדשה לא כעל מקום מקלט הכרחי — היה להם נוח מאוד באפר ווסט סייד, בסקווירל היל ובברנטווד — אלא כעל הפרכה רבת עוצמה של הסטריאוטיפים הנושנים על חולשה יהודית, בייחוד אחרי ניצחון הצבא הישראלי במלחמת ששת הימים.

אירוע תרבותי נשכח מצליח ללכוד, מבחינתי, את התחושה החדשה הזו של ביטחון עצמי. ב־1978 שידרה ABC את "הכוכבים מצדיעים לישראל בת ה־30", משדר פריים טיים קיטשי, שצולם מול אולם מלא בביתן דורותי צ'נדלר בלוס אנג'לס, אותו מקום שאירח את טקס האוסקר. וכמו בטקס האוסקר, גם כאן הופיעו ידוענים מהאיי־ליסט: בארי מנילו, הנרי וינקלר, הפונז בכבודו ובעצמו, וכמובן סמי דיוויס ג'וניור. לקראת סיום ברברה סטרייסנד הגיחה לשיחת וידיאו עם גולדה מאיר — שתי היהודיות המפורסמות ביותר של המאה משנוררות יחד בטלוויזיה האמריקאית.

בעשורים הראשונים של הוליווד כוכבים יהודים הסתתרו מאחורי שמות במה — עמנואל גולדנברג היה לאדוארד ג'י. רובינסון; איסר דניאלוביץ' נהפך לקירק דאגלס. גם סטרייסנד שינתה את שמה, והורידה a אחת מברברה, אבל זו היתה דוגמה ליהירות של דיווה, לא שלמונים לגויים. מה שהפך את מעמדה ככוכבת לסמל מובהק של תור הזהב היה שהיא מעולם לא הסכימה שיכפו עליה את הסתרת זהותה היהודית. גולת הכותרת של הישגיה היתה "ינטל", עיבוד לסיפור קצר מאת יצחק בשביס זינגר. בתור הגרנד פינאלה של המשדר ב־ABC סטרייסנד שרה את "התקווה" ל־18.7 מיליון צופים. "התחושות הטובות והאהבה תמיד יישארו", היא אמרה להם.

4. 11/9 והמשבר הכלכלי מסמנים את תחילת הסוף

החופשה היהודית מרצף ההיסטוריה הסתיימה ב־11 בספטמבר 2001. זה לא נראה כך באותו הזמן, אבל הפיגועים פתחו עידן של משבר תמידי, שהפך לקרקע פורייה להשתרשות שנאת יהודים. אף שאוסמה בן לאדן לקח אחריות לקנוניה, זה לא מנע מאנשים מסוימים לנסות להפנות את האשמה למקום אחר. תיאוריה אחת הסבירה בפרטי־פרטים אבסורדיים להפליא כיצד המוסד הפיל את מגדלי התאומים.

אבל היתה גם גרסה מתוחכמת יותר של הקונספירציה, כזו שהיתה לה כסות של מהוגנות אקדמית. בשמאל נהיה מקובל להתנגח בניאו־שמרנים, אינטלקטואלים מחרחרי מלחמה שנטען כי הם לוחשים על אוזנו של הממסד האמריקאי, דוחפים לפלישה לעיראק ולמלחמה נגד איראן. זה לא היה מנותק לחלוטין מהמציאות: הניאו־שמרנים היו קבוצה של אנשים, יהודים ברובם, שהשתתפו בצוותי חשיבה וקידמו מדיניות, וחלק מהם מילאו תפקידים בכירים בממשל של הנשיא ג'ורג' וו. בוש. אבל השיח הזועם על ניאו־שמרנים סחר גם בדימויים ישנים ומסוכנים. הוא ניפח את חלקם באירועים עולמיים וייחס להם את המניעים הגרועים ביותר. אנשים כמו פול וולפוביץ, בעל התפקיד השני בחשיבותו בפנטגון, או וויליאם קריסטול, עורך "הוויקלי סטנדרד", הוצגו בידי מבקריהם בשמאל כנוכלים שחותרים תחת האינטרס הלאומי בשם נאמנותם הסמויה לישראל. מזכיר ההגנה דונלד רמספלד יצא חוצץ נגד הטענה שיהודים מושכים בחוטים של ממשלת ארצות הברית. "אני מניח שמשתמע מכך שהנשיא וסגן הנשיא ואני וקולין פאוול פשוט איכרים תמימים ונבערים שהתגלגלו לתפקידים האלה", אמר.

את מה שאחרים רמזו במובלע סטיבן וולט וג'ון מירשהיימר, פרופסורים בהרווארד ובאוניברסיטת שיקגו, כתבו במפורש ב־2007, בספרם "הלובי הישראלי ומדיניות החוץ האמריקאית", שפורסם בבית ההוצאה המכובד פאראר, שטראוס וג'ירו והתברג לרשימת רבי המכר. זה היה היפוכה של המחווה השמאלצית של סטרייסנד — המדינה היהודית לא כידידה, אלא כנבל המתמרן בסתר את המעצמה האמריקאית כדי לקדם את מטרותיו שלו.

שנה לאחר מכן קרס בנק ליהמן ברדרס, שהוקם ב־1850 בידי בנו של סוחר בקר יהודי מבוואריה. זה קרה אחרי שהתברר שברני מיידוף הגה את הונאת הפונזי הגדולה בהיסטוריה. פוליטיקאים, בגדול, נמנעו מלהציג יהודים כאשמים העיקריים במשבר הכלכלי של 2008 — שהיה משבר מערכתי — ובכל זאת נתח נכבד מהציבור הטיל עליהם את האחריות. בסקר של אוניברסיטת סטנפורד נמצא שכמעט רבע מהמדינה האשימה יהודים במיטוט הכלכלה העולמית. 38.4% נוספים הטילו לפחות חלק מהאשמה על "היהודים".

אחרי 2008 גרסה מסוימת של נבואתם התגשמה. ימנים סימנו מיליארדר יהודי כנבל הנבחר שלהם: ג'ורג' סורוס. המיינסטרים של המפלגה הרפובליקנית זרע את הזרעים להבניית סורוס כ"מפעיל הבובות הנסתר", במילותיו של מנחה פוקס ניוז לשעבר ביל או'ריילי. הערוץ ופוליטיקאים הבליטו את דמותו של סורוס ועשו בה שימוש תכוף, ובכך נשענו גם, במכוון או שלא, על הדימויים השתולים עמוק של בעל ההון היהודי שמממן את הרס הציביליזציה הנוצרית.

ב־2018 החל פוקס ניוז לשדר תמונות של שיירות מהגרים שיוצאות ממרכז אמריקה לכיוון טקסס, סחף אנושי שהערוץ תיאר כ"פלישה". פוליטיקאים רפובליקנים רמזו, ללא כל ראיות לכך, שהשיירות מומנו בידי סורוס. כשהנשיא טראמפ נשאל על חלקו של סורוס במימון שיירת מהגרים, שבוע לאחר שמטען צינור התגלה בתיבת הדואר של סורוס וימים אחדים לאחר הירי בבית הכנסת בפיטסבורג, הוא השיב: "אני לא אתפלא".

סורוס היה דמות מרכזית בנרטיב העל החדש, שחלק גדול ממנו נשאב ממקורות אירופיים. עמוד התווך של הסיפור הושאל מהסופר הצרפתי רנו קאמי, סוציאליסט שנהפך לריאקציונר ימני קיצוני, שכתב ב־2011 את הספר "ההחלפה הגדולה", שבו הוא מזהיר שהאליטות מתכננות לצמצם את הנוכחות הנוצרית הלבנה באירופה באמצעות הצפת היבשת במהגרים. היהודים לא מילאו תפקיד משמעותי בתיאוריה של קאמי, אבל כשגורמים בימין האמריקאי אימצו אותה הם הכניסו פנימה את סורוס ואת שותפיו היהודים כמוח שמאחורי קנוניית האליטות. הרעיון הזה עמד בבסיס הקריאה "יהודים לא יחליפו אותנו".

יהודים היו האנטגוניסטים בתיאוריית הקונספירציה, משום שהיה להם מקום מיוחד בהיררכיה הגזעית המשונה של אמריקה. אריק וורד, אקטיביסט ואחד התלמידים היסודיים ביותר של העליונות הלבנה, ניסח זאת כך: "ביסוד התנועה עומדת טענה מפורשת שיהודים הם גזע בפני עצמם, ושמעמדם המדומה כאנשים לבנים בארצות הברית הוא התעלול הגדול ביותר שהגה השטן אי פעם". כלומר, יהודים הצליחו לעבור כאנשים לבנים, אבל למעשה הם היו סוכנים סמויים שעבדו עבור הצד השני במלחמת הגזעים, והשתמשו בהגירה כדי לחתור תחת ההגמוניה הנוצרית הלבנה.

הרעיון הזה קנה אחיזה אצל רוברט באוורס. הוא פיתח אובססיה כלפי ארגון HIAS, שבמקור נקרא "החברה לסיוע למהגרים עברים". היאס הוקם ב־1902 כדי להקל את הגעתם של יהודים שנמלטו מפוגרומים. התפתחות הארגון מייצגת את מסלולו של הליברליזם היהודי: כשיהודים אמריקאים החלו לחיות ברווחה בארצם החדשה, המשימה של היאס התרחבה. לארגון יש כיום משרדים ביותר מ־20 מדינות, כולל סניף באי יווני שמיועד לטיפול במהגרים סורים, עיראקים ואפגנים. ב־19 באוקטובר 2018 בית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג השתתף ביוזמה של היאס, "שבת פליטים לאומית". האירוע עורר את זעמו של באוורס. "היאס אוהבים להכניס פולשים שהורגים את האנשים שלנו", הוא כתב ב־Gab, רשת חברתית של נוצרים־לאומנים. רגע לפני שנכנס לבית הכנסת, חמוש בשלושה אקדחים חצי־אוטומטיים ורובה AR-15, הוא כתב: "תפתחו את העיניים! היהודים המרושעים והמלוכלכים מכניסים למדינה את המוסלמים המרושעים והמלוכלכים!!".

אמונה בהגירה — הרעיון של אמריקה כמקלט לפליטים, המחשבה שהקבוצות הבאות יחוו את אותו מסלול של התרוממות מהשטעטל — היתה אחד מעקרונות הליבה של הליברליזם היהודי. משוררת יהודייה כתבה את שורות השיר על ההמונים המצטופפים שחקוקות בבסיס פסל החירות. אם אמריקה היתה אומה של מהגרים, זה הפך את היהודים לאמריקאים הטיפוסיים. אך עתה האידאל הזה נהפך לבסיס להכפשה של יהודים. בבית הכנסת עץ החיים הוא שימש הצדקה לשחיטתם.

נדמה שממשלת נתניהו נחושה לחסל את הבסיס לטענה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה באזור. אבל יש עוד ממשלות כאלה, ואף אחד לא קורא למחוק את הונגריה, או משחית מסעדות סיניות

5. השמאל נלחם בשלל עוולות, אבל לא באנטישמיות

בתיאוריה היהודית הישנה של הפוליטיקה האמריקאית, ההגנה הטובה ביותר נגד האנטישמיות של הימין היתה שמאל מאוחד: שילוב זרועות של קבוצות מיעוט ופעילים ליברליים. כשהייתי צעיר, רבנים וזקנים סיפרו לנו ביראת כבוד על הצעירים היהודים הנחושים שהצטרפו ל"נסיעות החופש" (נסיעות משותפות של שחורים ולבנים שהתנגדו להפרדה הגזעית באוטובוסים בדרום); על הרב אברהם יהושע השל, בכיפה שקשה לפספס, צועד לצד מרטין לותר קינג; ועל מות הקדושים של אנדרו גודמן ומייקל שוורנר, שנרצחו עם ג'יימס צ'ייני, גבר שחור ממיסיסיפי, בגלל פעילותם לרישום מצביעים שחורים. קואליציה של מאמינים בסובלנות דחקה בארצות הברית לממש את האידאלים שלה.

מאוחר יותר גיליתי שהזיכרונות האלה היו מעט מעורפלים. בסוף שנות השישים החלו קומרדים לשעבר לזנוח בשקט, ובהמשך בבוטות, את רוח המאבק המשותף. פעילים צעירים יותר בתנועה לזכויות האזרח ביצעו פנייה חדה לעבר "בלאק פאוור". מפגינים אנטי־מלחמתיים אימצו את מאבקי הדה־קולוניזציה של המדינות המתפתחות. אחרי שישראל כבשה את רצועת עזה ואת הגדה המערבית ב־1967, רבים החלו לראות את המדינה היהודית כעריצה מתועבת (זה היה הרבה לפני שממשלות ימין בישראל הציפו את השטחים הכבושים במתנחלים). בעוד הניצחון המפליא של ישראל במלחמת ששת הימים, 22 שנה אחרי שחרור אושוויץ, ממלא את יהודי ארצות הברית בגאווה ובביטחון, נתח משמעותי מהשמאל האמריקאי פנה נגד ישראל.

הטלטלה של סוף שנות השישים היתה אות מבשר רעות לקרע שחל בעשור האחרון. אידאולוגיה חדשה קנתה אחיזה בשמאל, עם היררכיה מחודשת של תחומי עניין וספקנות גדולה ביחס לאידאלים הליברליים הישנים. הקרע התעורר בעקבות האיום שהציב טראמפ, ובחירתו דחפה את יריביו לצעדי חירום. השמאל החל לתאר את עצמו כתנועת ההתנגדות, מונח שרימז על סגנון מתנגח יותר מזה של נאומי ננסי פלוסי בקונגרס או של ניירות העמדה של "המרכז לקידמה אמריקאית".

עוד לפני שטראמפ נכנס לתפקיד הכריזה תנועת ההתנגדות על מחאה המונית שתוכננה לפשוט על הבירה, שאותה כינו המארגנות צעדת הנשים בוושינגטון. בפגישת תכנון מוקדמת הסבירה הפעילה ונסה וורובל שיהדותה היא הכוח המניע שמאחורי מעורבותה הפוליטית. לדבריה, שתי חברות במעגל הפנימי שתכנן את הצעדה אמרו לה שיהודים צריכים להתמודד עם ההיסטוריה שלהם של ניצול אנשים שחורים וחומים. המגזין היהודי "טאבלט" דיווח לאחר מכן כי לוורובל נאמר שיהודים צריכים להכות על חטא בעקבות חלקם המרכזי בסחר בעבדים — האשמה שקרית שמופצת כבר שנים בידי אומת האסלאם (שתי המארגנות הכחישו שאמרו את הדברים המיוחסים להן).

כשמארגנות הצעדה פרסמו את העקרונות שלהן הן הדגישו את חשיבות ההִצְטלביוּת (אינטרסקציונליות), תיאוריה של הפרופסורית למשפטים קימברלי קרנשו. לטענתה, אין זה מספיק שבתי משפט ימקדו את מאמציהם ביעד מצומצם אחד של אפליה, כשהיא לובשת כל כך הרבה צורות — גזענות, סקסיזם, הומופוביה — שנוטות להעצים זו את זו. הניתוח שלה, שהיה חד ומדויק בהקשר המשפטי, מעולם לא נועד להנחות תנועות חברתיות. כשאקטיביסטים יישמו אותו על העבודה המפרכת של יצירת קואליציות, הוא נהפך לבסיס של אורתודוקסיה חדשה — כזו שבמידה רבה היתה אדישה כלפי יהודים, ולעתים עוינת למראה. כשצעדת הנשים מנתה את העוולות השונות שאותן היא קיוותה למגר בדרך לעולם טוב יותר, אנטישמיות נעדרה מהרשימה. זו היתה השמטה תמוהה, לנוכח מקומם הבולט של יהודים בקונספירציות שמקדם הימין הטראמפיסטי, והיא העידה על בעיה. זמן קצר אחרי הצעדה סילקו המארגנות את וורובל מההנהגה. לאחר מכן היא טענה שאנטישמיות היתה הסיבה להדחתה (המארגנות הכחישו).

השמאל ההצטלבותי מרד במודע בליברליזם, שעורר חלק גדול כל כך מהיהדות הממוסדת להיאבק למיסוד חירויות וזכויות אזרח. גרסה חדשה זו של השמאל התייחסה לרעיון הניטרליות — מאובייקטיביות בעיתונאות עד עיוורון צבעים בבתי המשפט — ככיסוי לעליונות לבנה. סובלנות, מילת המפתח הישנה של פלורליזם תרבותי, היתה צורה של שותפות לדבר עבירה. מה שהעולם היה צריך באמת היה חוסר סובלנות, התנגדות אקטיבית יותר לשנאה. כדי להיות חבר מוסרי בשמאל החדש היה צריך להתנגד לדיכוי בכל צורותיו. וישראל היתה כעת מדכאת מובהקת.

השמאל האמריקאי לא תמיד כפה מבחן לקמוס כזה. בתקופת תהליך אוסלו, לקבוצות כגון "סטודנטים למען צדק בפלסטין" לא היתה שום בעיה להשתתף באירועים לצד ציונים ליברלים. הוויכוח אז היה על גבולות ישראל, לא על עצם קיומה. אבל תהליך השלום ההוא קרס. חמאס ביצע גל פיגועי התאבדות באינתיפאדה השנייה. ובעקבות אותן מתקפות קטלניות ממשלות ימין ישראליות הובילו מדיניות של דיכוי בגדה ומצור אכזרי על עזה.

פעילים פלסטינים ובני בריתם הקימו תנועת חרם, משיכת השקעות וסנקציות (BDS). המטרה החדשה כבר לא היתה דו־קיום בין ערבים ליהודים, אלא להפוך את ישראל למצורעת בעיני העולם, להפסיק לעבוד עם כל המוסדות הישראליים. ברוח זו, האופנה בקרב מבקרי ישראל היתה להזדהות כ"אנטי־ציוני".

בתוך הממסד היהודי יש נטייה לייחס אנטישמיות לכל מי שמתאר את עצמו כך. זה תמיד נראה לי כחוסר דיוק אינטלקטואלי, ולעתים כמהלך רטורי שנועד למנוע דיון. אבל יש סיבה לכך שיהודים רבים מצטמררים מהמחשבה שאנטי־ציונות תמצא לה בית בשמאל האמריקאי: "ציוני" עלולה להתחיל להישמע כמילה נרדפת ל"יהודי". הציונים מואשמים באותם פשעים שאנטישמים הדביקו ליהודים מאז הולדתה של הנצרות; יהודים מוצגים כרוצחי תינוקות צמאי דם וכל־יכולים. כשמכירים את ההדים ההיסטוריים, קשה שלא לחשוש שהכעס יתקבע על המטרה היהודית הקרובה ביותר — כפי שאכן קרה.

ב־2014 הופצו במעונות של יהודים דתיים באוניברסיטת NYU הודעות פינוי פיקטיביות — "אנו שומרים לעצמנו את הזכות להשמיד את כל החפצים הנותרים", נכתב בעלון שהושחל מתחת לדלתות. כאילו איומים על סטודנטים שעמדותיהם הפוליטיות אינן ידועות הם פעולת תגמול מוצדקת על מעשיה של ממשלת ישראל. הודעות דומות הופיעו באוניברסיטת אמורי באטלנטה ב־2019. באוניברסיטת ורמונט וב־SUNY ניו פאלץ קבוצות סיוע לקורבנות תקיפה מינית הרחיקו סטודנטים פרו־ישראלים. "אם אתם לא תומכים בשחרור הפלסטיני אתם לא תומכים בקורבנות", הכריזה הקבוצה בוורמונט. שנים לפני 7 באוקטובר סטודנטים באוניברסיטת טאפטס שליד בוסטון ובאוניברסיטת דרום קליפורניה החליטו להדיח יהודים שהיו נציגים נבחרים בהנהגת הסטודנטים בשל תמיכתם בקיומה של ישראל. זאת לא היתה פוליטיקה נורמלית. זו היתה עדות לחוסר סובלנות.

מרכזי הלל, שקיימים ברוב הקמפוסים, היו מהמטרות המרכזיות של הפעילים. מרכזים אלה מארגנים טיולים לישראל, ובחלק מהקמפוסים מעניקים חסות לקבוצות סטודנטים שתומכות בישראל. אבל המטרה הפרקטית של הלל אינה להגן על ישראל, אלא לספק ארוחות שבת ומרחב לטקסים ולתפילה. לגנות את הלל זה לגנות את חיי הדת היהודיים בקמפוס. ובכל זאת, פעילים פרו־פלסטינים תיארו את הלל כזרוע של "מכונת המלחמה הישראלית". ב־SUNY סטוני ברוק, למשל, פעילים ביקשו להוציא את הלל מהקמפוס בטענה ש"אילו היו נאצים, לאומנים לבנים וחברי קו קלוקס קלאן בקמפוס, האם היינו צריכים לקבל ולכבד את זהותם?".

בשעה שהדרת יהודים נהפכה לתופעה נפוצה יותר, להנהגה של השמאל, ושל האוניברסיטאות לצורך העניין, היה מעט מה לומר על הבעיה. אם לספק את ההסבר הנדיב ביותר: יהודים פשוט לא התאימו למסגרת האנליטית של השמאל החדש.

בבסיסו, השמאל ההצטלבותי שאף לנפץ מבני כוח. בהקשר האמריקאי קשה למקם יהודים בשורות המדוכאים; בהקשר הישראלי אפשר ללהק אותם לתפקיד המדכאים. גרמניה הנאצית הוציאה את היהודים באופן מוחלט מהקטגוריה שעכשיו אנחנו מכנים "לובן". כיום בחלק מאגפי השמאל מתייחסים ליהודים כאל התגלמות הלובן. אבל כל ניתוח שמתמקד באופן כל כך נוקשה בפריבילגיה, כמו הניתוח של השמאל, יהיה עיוור באופן מסוכן לאנטישמיות, כי באנטישמיות עצמה טמונה האשמה בפריבילגיה. זו תיאוריה שמתייחסת ליהודי כאל דמות כל־יכולה בחברה, מעמד שהושג באמצעים נסתרים. בדברי הימים של ההיסטוריה האשמות בפריבילגיה הן הבסיס לשנאה, חומר הבערה לפוגרומים. אבל לעתים קרובות מדי אוניברסיטאות התעלמו מהלקח הזה, ופעלו, כפי שניסח זאת דיוויד באדיל בכותרת ספרו הרואה את הנולד על אנטישמיות פרוגרסיבית, כאילו "לא סופרים את היהודים".

6. מאסק ודייב שאפל מכניסים את האנטישמיות ללב השיח

בספירלת המוות של הליברליזם, קיצוניות בימין מולידה קיצוניות בשמאל, שמולידה עוד הקצנה בימין. כדי למחות על השיפוטיות של הפרוגרסיבים, פרובוקטורים וטרולים בימין ניסו לחמוס את גלימת החירות.

הפרובוקטור עם הכי הרבה כוח היה אלון מאסק, שקנה את טוויטר כביכול כדי להציל את השיח מאספסוף ה־woke. כדי להגשים את מטרותיו הוא ביטל איסורים שהשלטון הקודם של הפלטפורמה הטיל על האנטישמים השפלים ביותר, בהם הלאומן הלבן פטריק האולי, הקומיקאי סם הייד, ואנדרו אנגלין, מייסד אתר החדשות הימני הדיילי סטורמר. בכך שהחזיר אותם לטוויטר מאסק הודה, בעצם, שדבריהם לא היו צריכים להיחשב טאבו מלכתחילה. הוא נתן לגיטימציה לטענות הקורבניות שלהם, לתחושה כאילו הודרו רק משום שהם פגעו באנשים הלא נכונים.

למעשה, מאסק רמז שהוא שותף לתפיסה הקונספירטיבית הזאת של צנזורה. במאי 2023 הוא צייץ מחדש ציטוט שהוא ייחס לפילוסוף וולטר: "כדי לדעת מי שולט בך, בדוק את מי אסור לך לבקר". אלה לא מילותיו של הפילוסוף הצרפתי, אלא של ניאו־נאצי ששמו קווין אלפרד סטרום. לא קשה לנחש שלציטוט יש מקור מפוקפק, כי הוא משקף הסתכלות על העולם כעל מקום שבו כוחות אפלים מצנזרים בחשאי את אויביהם. גם לא קשה לנחש שהכוחות האפלים האלה עשויים לכלול את הליגה נגד השמצה, ששוב ושוב הסבה את תשומת הלב להתפשטות שנאת היהודים בטוויטר תחת בעלותו של מאסק. מאסק איים לתבוע את הארגון והאשים אותו בניסיון "להרוג את הפלטפורמה הזאת באמצעות האשמות שווא". היהודים, הוא כמעט אמר במפורש, היו אלה שאסור לבקר — מה שלפי ההיגיון של הציטוט של סטרום הפך אותם לשליטים הסודיים של החברה.

מאסק לא לבד בטענה הזאת. ב־2022 דייב שאפל השתמש במונולוג הפתיחה של "סאטרדיי נייט לייב" כדי להרהר על הביטול של המוזיקאי יֶה (לשעבר קניה ווסט), שהפסיד חוזה עם אדידס בעקבות ציוץ שאיים על יהודים. שאפל נטף אמפתיה כלפי יֶה. "אני לא רוצה חוזה סניקרס, כי ברגע שאני אגיד משהו שיעצבן את האנשים האלה הם יקחו לי את הסניקרס... אני מקווה שהם לא יקחו לי שום דבר", הוא אמר, והוסיף בחיוך ובלחישה קונספירטיבית: "מי שהם לא יהיו". השימוש שלו בכינויים לא היה בגדר תעלומה: "הייתי בהוליווד... זה הרבה יהודים. כאילו, הרבה". הוא המשיך: "אולי אתה יכול לקבל את האשליה שהיהודים שולטים בשואו ביזנס". שאפל משתמש בהומור מזעזע כסוג של טיפול בהלם: האכיפה הסמכותנית של השמאל מצדיקה הערות פוגעניות, שהן צורה של התרסה. הוא לקח בעיה אמיתית — אנטי־ליברליזם בשמאל — והשתמש בה כתירוץ להברחת אנטישמיות לתוך השיח המקובל.

יש אירוניה אפלה בכך ששאפל ומאסק מתענגים על אנטישמיות כדי להגן על חופש הביטוי. במאה ה־20, החל בדעות המיעוט של לואי ברנדייס בבית המשפט העליון, יהודים עמדו בחזית התנועה להגנה על "שיח חתרני", גם כשהוא היה על חשבונם. ניתן להבין זאת כהגנה על המסורת התלמודית של המחלוקת, מה שהרב דוד וולפה מכנה "הסקרמנט היהודי" של הוויכוח. התנועה הגיעה לשיאה בסקוקי, אילינוי, ב־1977, כשהאיגוד לחירויות אזרחיות (ACLU) שלח את עו"ד דיוויד גולדברגר לבית המשפט כדי לאפשר לניאו־נאצים לצעוד בפרבר של שיקגו שהיה מלא בניצולי שואה. הקהילה היהודית לא היתה תמימת דעים בנוגע לסקוקי — תמימות דעים לא היתה הולמת את המסורת — אבל עמדת ה־ACLU שיקפה את המחויבות לחופש הביטוי שבה דגלו המוסדות הקהילתיים היהודיים המרכזיים.

בחזון היהודי של חופש הביטוי, פרשנות פתוחה ודיון אינסופי מסמנים את הדרך לידע; הִתְרַבּוּת השיח היא תרופת הנגד לרעיונות גרועים. אבל במציאות של רשתות חברתיות חופש הביטוי מורכב גם משנאת יהודים שמתחזה לבידור משעשע, דרך ללכוד את תשומת לבם של גברים צעירים שלהוטים להתמרד נגד הנזיפות של מה שהם מכנים בלעג wokeness.

כשביקשתי מאורן סגל, שמנהל את המרכז לחקר הקיצוניות של הליגה נגד השמצה, להפנות אותי לקבוצת שנאה אנטישמית עדכנית, הוא הזכיר את הליגה להגנת גויים. השם המטופש להכעיס משקף את השיטות שלה, שכוללות מתיחות ומעשי קונדס המשודרים באתר Goyim TV. מנהיג הארגון מתלבש לעתים כחרדי ומכנה את עצמו "הרב הישר". במופע מעוות אחד הוא מתנצל בשם העם היהודי על המצאת סיפורים על השואה. הקבוצה ניסתה לקדם את הסיסמה "קניה צודק לגבי היהודים", תלתה שלט שהכריז זאת על גשר בלוס אנג'לס והקרינה אותה על קיר של אצטדיון פוטבול בג'קסונוויל, פלורידה, בזמן ש־75 אלף אוהדים יצאו מהמקום. הטרולים של הארגון עמדו מחוץ לבתי כנסת ולמוזיאוני שואה בפלורידה וצעקו: "צאו מהמדינה שלנו, חזרו לישראל" ו"הייל היטלר".

בעוד הפרובוקטורים דוחקים את הגבולות בהצלחה, התרבות האמריקאית נהפכה, בתוך זמן קצר, למתירנית ביחס למה שניתן לומר על יהודים. האנטישמיות התגנבה בחזרה לתחום המקובל.

7. באוניברסיטאות נהפכנו ממיעוט פגיע לפריבילגים

להרף עין היה נראה שמתקפת 7 באוקטובר עשויה להפוך את הקערה על פיה, כי לא היה אפשר שלא להזדעזע מהסרטונים שתיעדו את הפוגרום שביצע חמאס. לפני שישראל יצאה למתקפת נגד, לא היתה מלחמה לגנות. אבל אפילו ברגע הזה של בהירות מוסרית, שמאל הקמפוסים לא הצליח לגייס חמלה. בהרווארד יותר מ־30 קבוצות סטודנטים חתמו ב־7 באוקטובר על מכתב שלפיו "המשטר הישראלי הוא האחראי הבלעדי לכל האלימות המתחוללת". כעבור כמה ימים המנהלת הנכנסת של המרכז החדש ללימודים ילידיים באוניברסיטת NYU הגדירה את המתקפה "מאששת". האהדה הזו לחמאס, כשפשעיו עדיין טריים, סיפקה הצצה לעתיד לבוא.

רבקה מאסל, כתבת ב"קולומביה דיילי ספקטייטור" וסטודנטית שנה שנייה למדע המדינה, תיעדה את מה שעבר על סטודנטים יהודים באוניברסיטה מ־11 באוקטובר. תקיפה פיזית ומילולית של סטודנט ישראלי בזמן ויכוח על עלונים שעוסקים בחטופים, עדויות של סטודנטים יהודים על התקפות ברשת או בקמפוס, תחושה שהוא "כבר לא מקום בטוח עבורנו", הסתרה של סממנים יהודיים, תיאום ליווי למי שחוששים ללכת לבד וגם איומים שהיא ספגה באופן אישי.  

מה שאולי מדאיג יותר הוא שמאסל חשפה מקרים שבהם מרצים הביעו עוינות כלפי סטודנטים יהודים. סטודנט ישראלי אחד סיפר לה שפרופסור אמר לו: "כמה חבל שהעם שלך שרד רק כדי לבצע עוד רצח עם". כשהתקשרתי בעצמי לסטודנטים ולסגל שמעתי סיפורים דומים, בייחוד מקרים של עוזרי הוראה שהשתמשו בבמה שניתנה להם כדי לשאת דרשות כפויות. עוזר הוראה אחד, למשל, כתב לסטודנטים: "אנחנו צופים ברצח עם מתרחש בזמן אמת, אחרי 75+ שנה של דיכוי שיטתי של העם הפלסטיני".

כששוחחתי עם סטודנטים הם תיארו את הכאב שחשו ב־7 באוקטובר, כשנודע להם על המתקפה, ואת הפחד שמילא אותם כששמעו מפגינים קוראים להשמדת ישראל. הם ציפו מהאוניברסיטה להגיב באמפתיה בלתי מתנצלת, כי כך היא הגיבה בעבר לאירועים נוראיים אחרים. במקום זה קולומביה הגיבה לכאב שלהם עם המושג שבמהרה ייהפך ידוע לשמצה "הקשר", לרבות פאנל שהסביר את המתקפה כתוצר של מאבק ממושך (בתחילת נובמבר, בתגובה לביקורת, הודיעה קולומביה כי היא תקים כוח משימה לטיפול באנטישמיות).

ישנן סיבות רבות לעוצמה החריגה של האירועים בקולומביה, ששוכנת בעיר שהיא מעוז מסורתי של השמאל האמריקאי ושבקמפוס שלה הגיע חוקר הספרות הפלסטיני־אמריקאי המנוח אדוארד סעיד למעמד של אגדה. אבל קולומביה היא גם דוגמה מוחשית להתמוטטות הליברליזם שגונן על יהודי ארצות הברית: זה מיקרוקוסמוס של חברה שאיבדה את יכולתה לבטא מחלוקת בלי לגלוש למשטמה.

האירועים בקמפוס אחרי 7 באוקטובר היו אקורד סיום קודר לתור הזהב. כשאני הייתי סטודנט בקולומביה, בשנות התשעים, ליגת הקיסוס היתה נקודת שיא בעלילתו של סיפור ניצחון. במחצית הראשונה של המאה ה־20 השקיעה האוניברסיטה הרבה מאוד אנרגיה ממסדית כדי להגביל את נוכחותם של יהודים; התהליך המודרני של הרשמה לקולג' הומצא בידי נשיא קולומביה ניקולס מוריי באטלר כדי לנפות יהודים ביעילות. אבל ברגע שקולומביה ביטלה את המכסות שלה, אחרי מלחמת העולם השנייה, הנוכחות היהודית זינקה. עד 1967 40% מהסטודנטים היו יהודים. המוסד שנלחם הכי קשה כדי להדיר אותם נהפך לבית מזמין.

במאה ה־21 הנוכחות היהודית בליגת הקיסוס מצטמצמת בהתמדה. בעשור הראשון של המאה ייל היתה 20% יהודית; כיום השיעור הוא כמחצית מכך. באוניברסיטת פנסילבניה שיעור היהודים ירד משליש לכ־16%. הסיבות לצניחה אינן זדוניות. אומנם היה מאמץ ממסדי מכוון להנדס מחדש את האליטה, להעניק הזדמנויות לסטודנטים שהם דור ראשון להשכלה ולסטודנטים לא לבנים. היו יהודים שהתמרמרו על כך. אולם רעיון המריטוקרטיה שיהודים העלו על נס רחוק מלהיות תגמול טהור על ציוני מבחנים ותעודות. בוגרי אוניברסיטאות יהודים החלו ליהנות מאותה מערכת העדפה שושלתית שממנה הרוויחו קודמיהם הפרוטסטנטים, וזו היתה מערכת שנזקקה נואשות לרפורמה כדי להיות הוגנת.

הבעיה שנחשפה בתגובה הרופסת של האוניברסיטאות לאנטישמיות בקמפוסים — שמתומצתת בביטוי של נשיאת הרווארד לשעבר קלודין גיי, "זה תלוי בהקשר" — היא שלא רק מספר הסטודנטים היהודים ירד, הם גם מצויים בעדיפות נמוכה יותר. בעוד היהודים חשבו על עצמם כמיעוט פגיע — אולי לא הפגיע ביותר, אבל בהחלט ראוי לדאגה רשמית — הקהילות האקדמיות שלהם כנראה ראו בהם פריבילגיים מדי למעמד הזה. זה לא רק היה מפחיד. זה נתן תחושה צורבת של דחייה.

יש מספר שרודף אותי. ב־2022 ערך חוקר מדע המדינה איתן הרש מחקר מקיף על החיים היהודיים בקמפוסים של קולג'ים אמריקאיים, והשתתפו בו גם יהודים וגם גויים. הרש גילה כי בקמפוסים עם שיעור גבוה יחסית של סטודנטים יהודים כמעט אחד מכל חמישה סטודנטים לא יהודים אמר שהוא "לא רוצה להיות חבר של מישהו שתומך בקיומה של ישראל כמדינה יהודית". הם אמרו, בעצם, שהם אינם מסוגלים להיות חברים של רוב היהודים.

מספר הבקשות של יהודים אמריקאים לדרכון גרמני זינק פי שלושה מאז בחירת טראמפ. ומאז 7 באוקטובר זינק מספר המשפחות שמעוניינות לעבור מבתי ספר ציבוריים ליהודיים

8. עם הדהוד לגרמניה, גם יהודי אמריקה מחפשים דרכונים זרים

בכל ליל הסדר יהודים מדקלמים את המשפט הבא מההגדה: "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". השתתפות בטקס היהודי הנפוץ ביותר, חגיגה של שחרור ושל הישרדות, משמעה לזכור את המעגל העגום של ההיסטוריה היהודית, שבה תורי הזהב הם רגעים של אירוניה דרמטית, שאננות נאיבית רגע לפני האבדון. חלק מהרגעים הללו הם עדיין זיכרון חי.

ב־1933 פרסמה האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית ספר של 1,060 עמודים המפרט את הישגי הקהילה. זו היתה רשימה מרשימה. רפובליקת ויימאר זכורה כעידן של חוסר יציבות, אבל היה שם גם תור זהב יהודי. בעשורים הראשונים של המאה ה־20 התרומה היהודית כללה את גוסטב מאהלר, קורט וייל וארנולד שנברג; את פרנץ קפקא, ולטר בנימין ושטפן צווייג; את אלברט איינשטיין. יהודים הובילו את אסכולת פרנקפורט וגדשו את מסדרונות בית הספר באוהאוס. ניתן לקרוא את הסיכום של האגודה כהתרברבות של עם שהוא 0.8% מהאוכלוסייה — או כתחינה נואשת וחסרת תוחלת לגרמניה להחזיר ליהודים את אותה אהבה שהם חשו כלפי ארצם.

האמריקאים שומרים על יחס חיובי ליהודים. הקהילה עודה משגשגת ובעלת עוצמה פוליטית. אבל זיכרון המהירות שבה גם הזמנים הטובים ביותר עלולים להתקדר נוכח בתגובות היהודיות לאירועי העשור האחרון. "כשהאורות מתחילים להבהב באדום, הדחף היהודי הוא לברוח", אמר לי ג'ונתן גרינבלט, מנכ"ל הליגה נגד השמצה.

ב־2016 ליברלים רבים השמיעו איומי סרק על עזיבת המדינה אם טראמפ ייבחר; כשהוא ניצח, יהודים רבים אכן הכינו תוכניות מגירה. אמי ניסתה, לשווא, להשיג דרכון מפולין, ארץ הולדתה. מכר שלי, עורך דין לענייני הגירה מקליבלנד, אמר לי שהוא השיג דרכון גרמני, והציע לי להתקשר לשגרירות גרמניה בוושינגטון כדי לברר כמה עשו זאת. ממשלת גרמניה, מסיבות מובנות, אינה סופרת יהודים. אך השגרירות שלחה לי את נתוני הבקשות לדרכונים שהוגשו במסגרת החוקים החלים על קורבנות הרדיפה הנאצית וצאצאיהם. ב־2017, לאחר בחירת טראמפ, מספר הבקשות היה 1,685, כמעט כפול מהשנה שלפניה, ומאז הוא עולה. ב־2022 הוא הגיע ל־2,500. אלה לא מספרים גדולים אבסולוטית; ובכל זאת ראוי לציין שכל כך הרבה יהודים אמריקאים, שבקשותיהם הצריכו הוכחה לכך שהמשפחות שלהם ברחו בעבר מגרמניה, סבורים כעת שאותה מדינה היא מקלט בטוח יותר מארצות הברית.

ראיתי סימנים למנוסה גם באוקלנד, שם לפחות 30 משפחות יהודיות קיבלו אישור להעביר את ילדיהן לבתי ספר במחוזות סמוכים — ושמעתי סיפורים דומים בכל האזור. בתי ספר יהודיים, שבעבר נאבקו למשוך תלמידים, מדווחים על זינוק במספר הפניות.

אחרי 1967, הרגע הקודם של נטישה פוליטית משמעותית, הקהילה היהודית־אמריקאית החלה להשתעשע במחשבה לברוא את עצמה מחדש מן היסוד. קליקה של אינטלקטואלים מתפכחים, שהתקבצו סביב קומץ כתבי עת מינוריים וצוותי חשיבה, פנו בחדות ימינה ויצרו את התנועה הניאו־שמרנית. בקרב אקטיביסטים, האנרגיה שהושקעה בעבר בנסיעות החופש הופנתה למאבק של יהודי ברית המועצות, שהפך לאובססיה הפוליטית הבולטת של בתי כנסת רבים בשנות השבעים והשמונים. והיו היפִּים יהודים שפנו פנימה, והקימו תנועות רוחניות שבמרכזן תפילות וטקסים. אף על פי שלא כל התנועות הללו נשאו פרי, ההיסטוריה הזו היא, במובן מסוים, מקור לאופטימיות, דוגמה לאופן שבו קונפליקט יכול להצביע על הדרך להתחדשות דתית ולתחושת סולידריות רעננה. זאת גם תזכורת לכך שתור הזהב לא היה תנועה בלתי פוסקת כלפי מעלה.

אולם הטיעונים בעד פסימיות משכנעים יותר. הכוחות הערוכים נגד יהודים, מימין ומשמאל, חזקים בהרבה מכפי שהיו לפני 50 שנה. גל האנטישמיות הוא סימפטום לדעיכתם של הרגלים דמוקרטיים, אינדיקטור מוביל להתחזקות הנטייה הסמכותנית. כשהאנטישמיות משתלטת, תיאוריית קונספירציה מתגבשת לכדי היגיון מקובל, מטמיעה אלימות במחשבות ולאחר מכן בפעולות קטלניות. חברה שמתנכרת ליהודים בתוכה מצויה בסיכון גבוה יותר להתמקד ברדיפת שעירים לעזאזל במקום לטפל בבעיות יסוד. אף שזה בהחלט לא חוק ברזל של ההיסטוריה, חברות כאלה נוטות לשקוע. אנגליה נכנסה לעידן אפל ממושך אחרי שגירשה את יהודיה ב־1290. רוסיה הצארית דשדשה לקראת מהפכה לאחר הפוגרומים בסוף המאה ה־19. אם אמריקה תמשיך במסלול הנוכחי, יהיה זה סופו של תור הזהב לא רק עבור היהודים, אלא גם עבור המדינה שטיפחה אותם.