"

כשהתחילה הקורונה תרמתי הופעה חיה לאיחוד הצלה. זה ארגון של אמבולנסים יהודיים, צריך אותם כי אף אחד אחר לא יבוא לקחת אותנו. האמת היא שאי אפשר לדעת שאלה באמת אמבולנסים, כל מי שתרם 18 דולר מקבל את השם שלו על הרכב, זה כמו קיר ביד ושם. וכשאתה מתקשר אליהם, עוד לפני שסגרת את הטלפון מגיעים 12 גברים, שניים מטפלים בחולה ועשרה נותנים לך הערכת מחיר על הבית" /// מודי

ב־7 באוקטובר מודי רוזנפלד היה בישראל. "סיימנו שבוע של הופעות סולד אאוט כל סוכות", מספר רוזנפלד (53), או פשוט מודי בשמו המקצועי, שחקן ובעיקר סטנדאפיסט אמריקאי מצליח. "ליאו בעלי ואני היינו במלון ביפו והיינו אמורים לטוס לפריז בשבת בערב. הלכנו לישון מאוחר אבל התעוררנו מוקדם בבוקר, וכמו כולם הבנו שמשהו נורא קורה. הצלחנו לצאת מישראל ממש בטיסה האחרונה בערב. יומיים אחר כך הופעתי בפריז".

לא חשבת לבטל את ההופעה הזאת?

"לא. הומור הוא הדרך היחידה שאני מכיר כדי להתמודד עם הכאבים הכי גדולים. בפעם הראשונה אחרי 48 שעות הנחתי את הטלפון בצד ועליתי על הבמה. בלב כבד, אבל עליתי, ומאז לא הפסקתי להופיע".

זה כשלעצמו היה חומר לבדיחות שמודי שלף מאז. למשל: "ברונו מארס היה במלון שלנו ביפו ב־7 באוקטובר, וראינו אותם מבריחים אותו החוצה למטוס פרטי כדי לחלץ אותו מישראל. אמרתי לליאו: 'תודה לאל שהוציאו אותו, אחרת אם פצצה היתה נופלת על המלון הזה עכשיו והוא ואני מתים, אני מקבל אפס יחס בתקשורת'". או: "באמצע הופעה מישהו צעק לי: 'אם ישראל תצטרך שתלך להילחם, האם תיסע להילחם?'. אמרתי לו שאם יש דיון בצה"ל שבו מישהו אומר 'אנחנו צריכים את מודי', זה אומר שישראל כבר הפסידה".

אין איזה פרק זמן מינימלי שצריך לעבור עד שאפשר לצחוק אחרי טרגדיה גדולה?

"זה אינדיבידואלי, אבל אני עובר מהר מאוד לצחוק, אני חושב שכיהודי אין לי ברירה".

משהו השתנה בהופעות שלך?

"אני מסיים את ההופעה בשירת 'התקווה', אבל חוץ מזה אני עושה מה שעשיתי גם לפני 7 באוקטובר: מגחיך אנטישמיות. אני לא מדבר הרבה על המלחמה עצמה, אבל אני כן צוחק על האנטישמיות המטומטמת שהיא חשפה. בסופו של דבר אני רוצה לתת לקהל שעה וחצי הקלה וגם תחושה שאנחנו לא לבד. יש לי קרוב משפחה ניצול שואה ששרד את כל המותגים הכי גדולים של מחנות ההשמדה, והוא בכלל לא מתרגש ממה שקורה. הוא אומר שזו בסך הכל עונה חדשה של השואה".

בתשובה לשאלה הזו התחבטו גם אדי פורטנוי ובן קפלן, שניים מהחוקרים המובילים בעולם של הומור יהודי, שהרבה לפני 7 באוקטובר תכננו קורס אינטרנטי מקיף בנושא. הם קראו לו "?Is Anything Okay", אספו שלל קומיקאים מוכרים כמרצים אורחים — כולל מודי, פול רייזר, מארק מרון, לואיס בלאק, ג'נה פרידמן ועוד — והתכוונו לעלות לאוויר בנובמבר. "עבדנו על זה כמה שנים, והיינו כבר בסוף ההכנות", מספר פורטנוי ל"מוסף כלכליסט". "קבענו פגישה ל־9 באוקטובר. לא רק שביטלנו אותה, אלא גם הבנו שצריך לדחות את הקורס. ממש אמרנו זה לזה: 'אנחנו לא יכולים לדבר עכשיו על הומור וצחוק יהודי'".

הקורס הזה עולה לאוויר השבוע, אבל בחצי השנה שחלפה מאז השבת השחורה היהודים במועדוני הסטנד־אפ בניו יורק ובלוס אנג'לס הוכיחו שאולי אי אפשר לדבר על הומור יהודי, אבל אפשר לעשות הומור יהודי. כמו כל קודמיהם בתחום — שלמעשה היו האבות המייסדים של הקומדיה האמריקאית, עוד נגיע לזה — הם פשוט מתמודדים כך עם החרדה הכללית, ועם החרדה הספציפית, זו שנוגעת לחייהם, זו שלא הכירו קודם, בנינוחות היהודית־אמריקאית הבטוחה שבה גדלו. כן, האנטישמיות היא זריקת המרץ הכי חמה כרגע להומור האמריקאי הוותיק.

הנה דוגמה מהמופע של ג'יאנמרקו סורסי (35): "אחרי 7 באוקטובר זו הפעם הראשונה שהחברים השחורים שלי נראים עצבנים לפני שהם מדברים איתי (…) אני מתגעגע לנושאים קלים להסכמה כמו השתתפות טרנסג'נדריות בתחרויות של ספורט נשים. עכשיו כשהחברים הטרנספוביים שלי אומרים לי 'אתה רואה, הטרנסית הזו משחקת כדורעף, she took out ילדה קטנה", אני עונה: 'רק אחת?!' (…) יש לי ספר ישראלי, הלכתי אליו לסדר את הזקן והוא שאל מה דעתי על ישראל־פלסטין. שמתי לב שככל שהתער שלו התקרב לצוואר שלי כך נהפכתי יותר פרו־ישראלי (…) הבעיה היא שגם אם אני רוצה להעביר ביקורת על ישראל, יש בחוץ אנטישמים אמיתיים, זו עובדה. אנשים מתלוננים כל כך הרבה על יהודים, אתם יודעים איך הם נשמעים? הם נשמעים כמו פאקינג Jews (…) הם אומרים 'היהודים מנהלים את הבנקים'. אוקיי, אז תוציאו את הכסף מהבנק. זה אף פעם לא קורה כי הם לא סומכים על השוטרים שישמרו על הכסף שלהם. יודעים למה? כי היהודים לא מנהלים את השוטרים (…) היינו שמחים לנהל את השוטרים, אבל אנחנו שומרים כשרות. אני אוהב את הבדיחה הזו כי האנשים שאמורים להיפגע ממנה בכלל לא מבינים אותה".

"הומור שעומד תמיד בצל בדיחות שואה"

"גדלתי בקראון הייטס בברוקלין. אנחנו עשרה ילדים. גדלתי ענייה, ואני לא מבינה איך זה אפשרי להיוולד היום יהודי ועני, זה לא קרה מאז אנה פרנק" /// רובי הופמן

מעמדת החוקר, קפלן מקשיב לסורסי ואחרים ואומר: "קו ישר עובר בין ההומור ביידיש שמגיב לדיכוי של האימפריה הרוסית במאה ה־19 לקומיקאים בטיקטוק היום. מה שהשתנה זה התוכן, הטכנולוגיה, הפורמט, אבל הבסיס של שימוש בקומדיה כדי לעכל פחדים ואיומים נשאר אותו דבר". ופורטנוי מתמצת: "אנטישמיות היא רכיב קבוע בעולם, וכמוה גם קומדיה כתגובה יהודית לזה".

הקומיקאים היהודים עוסקים כרגע ביהדות שלהם יותר מבעבר?

"במידה מסוימת. זו תגובה טבעית לגמרי בימים של חרדה גדולה ועלייה באנטישמיות, להיכנס פנימה כדי להתמודד עם מה שקורה בחוץ — אבל זה מה שקומיקאים יהודים עשו מאז ומתמיד. אבל אנחנו כן רואים שינוי באופן שבו אמריקאים מתייחסים לזהות היהודית שלהם, הם חושבים יותר לעומק על מה זה אומר עכשיו להיות יהודי, אז זה כמובן מגיע גם לקומיקאים, שמשתמשים בדרך שלהם כדי להשיג איזו שליטה אינטלקטואלית בפגיעות שלהם. לואיס בלאק, אחד היהודים הכי מצחיקים שיש, אומר שיהודים צוחקים על עצמם כי אנחנו רוצים להקדים את האחרים לפני שיצחקו עלינו. הפכנו תיעוב עצמי לצורת אמנות, אין שום דבר שמישהו יכול להגיד עליי שלא אמרתי כבר על עצמי. זה הכוח של להילחם בחזרה, אבל זה גם הקושי המתיש של מלחמה לא נגמרת בדיכוי הקבוע הזה".

פורטנוי: "יהודים הרי המציאו את הפסיכיאטריה. אנחנו חושבים על עצמנו כל הזמן, וקומדיה היא עוד דרך לעשות את זה. רוב הקומיקאים באמריקה עד שנות השישים היו יהודים, אבל הם סיפרו בדיחות, לא הפכו את היהדות למרכז הקומדיה שלהם. ואז הגיעו לני ברוס ואחריו וודי אלן והתחילו לספר סיפורים אישיים. הצעירים של היום ממשיכים בזה: הזהות היא בסיס הקומדיה שלהם, וכשהזהות שלך יהודית — יש לך הרבה חומר".

כמה רחוק אפשר ללכת בתקופה כזו? כמה ההומור יכול להיות אפל?

פורטנוי: "כל שאלה כזו תמיד עומדת בצל בדיחות מימי השואה. אנשים סיפרו אז בדיחות שהן קצה האופל, והן הסמן הרחוק ביותר, כך שיש לא מעט מרווח".

תנו דוגמה לבדיחה כזו.

פורטנוי: "יהודי הולך ברחוב בברלין ונתקל בהיטלר. היטלר מוציא אקדח ואומר לו 'יהודי, אתה רואה את החרא של הכלב על המדרכה? תאכל אותו'. היהודי מתכופף ומתחיל לאכול. היטלר צוחק כל כך חזק שהאקדח נופל לו מהיד. היהודי משתלט על האקדח, מכוון להיטלר ואומר לו 'עכשיו אתה תאכל את החרא של הכלב'. היטלר מתחיל לאכול והיהודי בורח. הוא מגיע הביתה ואומר לאשתו 'לא תאמיני עם מי אכלתי צהריים היום'".

זו בדיחה שנותנת לנו ניצחון.

פורטנוי: "בדיוק, זה מה שבדיחות בקונטקסט היהודי עושות. הן נותנות לנו שליטה מסוימת על המצב. זה מאפשר ליהודי לנצח את היטלר".

עשרות שנים לפני "ממזרים חסרי כבוד".

פורטנוי: "רק שזו לא פנטזיה הוליוודית אלא בדיחה שאנשים באמת סיפרו בשואה".

קפלן: "מל ברוקס עושה תמיד את ההבחנה בין בדיחות נאצים לבדיחות שואה, וזה מקל את העיכול".

ומה ההבחנה?

פורטנוי: "כשהסרט 'המפיקים' יצא ב־1968, כמעט 25 שנה אחרי השואה, הרבה אנשים נפגעו, אבל ברוקס שם שפם של היטלר וסיפר בדיחות כבר ב־1950. 'המפיקים' כל כך מוצלח כי הוא צוחק על הנאצים, הוא לא צוחק על היהודי שסבל מהנאצים".

קפלן: "הקומיקאית ג'ודי גולד שואלת 'אם הייתי עומדת עירומה בתור למקלחות, האם הייתי מכניסה את הבטן?'. זו בדיחה אפלה מאוד, אבל מה שעושה אותה מצחיקה הוא שהיא למעשה בדיחה על מה שנשים צריכות להתמודד איתו בכל הקשור לדימוי גוף. היא עובדת בקונטקסט הרבה יותר מודרני, וזה חלק מהגאונות של הומור יהודי. אין דבר שלא עברנו, וכל מה שעברנו יכול להיות רפרנס למשהו אחר בעולם".

"היהודים היו האינקובטור של כל הקומדיה האמריקאית"

"זה מסובך להיות גם שחור וגם יהודי, כי שחורים אומרים לפעמים דברים אנטישמיים, אבל זה בטעות. העניין הוא שכל הסטריאוטיפים נגד שחורים הם שליליים: 'אתם לא מטפלים בילדים', 'אתם הורגים אחד את השני', 'אתם מוכרים סמים'. אבל כשמחמיאים ליהודים ואומרים 'אתם טובים בעסקים' — 'הו לא, זה דיבור שנאה!'" /// איגל וויט

לפורטנוי (63) יש דוקטורט בהיסטוריה יהודית מודרנית מהסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק ותואר שני בלימודי יידיש מאוניברסיטת קולומביה. הוא יועץ למוזיאון העיר ניו יורק, המוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית בפריז ומוזיאון ההיסטוריה היהודית באמסטרדם, ומחבר הספר "Bad Rabbi and Other Strange but True Stories from the Yiddish Press". קפלן (35) למד ספרות ותיאטרון במכללת וויליאמס היוקרתית במסצ'וסטס, כתב אופרה על הרצל, דובר יידיש ובכיר במכון YIVO, שכבר קרוב למאה שנה עוסק בשימור וחקר היסטוריה ותרבות יהודית ומחזיק באחד הארכיונים הגדולים בעולם בנושא. את הקורס החדש שלהם ב־YIVO קפלן ופורטנוי מכוונים לאוכלוסייה מגוונת, מתוך הבנה שבמקרה של הומור ההיסטוריה והתרבות שלנו חורגות בהרבה מהעולם היהודי בלבד. בעצם, ההיסטוריה היהודית בנתה את ההומור האמריקאי.

איך קרה שדווקא אנחנו הולדנו את הקומדיה בארצות הברית? אנחנו יותר מצחיקים מאחרים?

פורטנוי: "לא, זה בא מאותם אילוצים של רדיפה ודיכוי. היו הרבה מקצועות שליהודים היה קשה להשתלב בהם, אז הם היו מוכנים לקחת סיכון ולהיות קומיקאים — היתה תקופה, לקראת אמצע המאה ה־20, שבה 75% מהקומיקאים באמריקה היו יהודים. וגם מקומות נופש היו סגורים ליהודים. כך נולד הקונספט של חופשות בהרי קטסקיל, מצפון לעיר ניו יורק, ושם צמחו מלונות וריזורטים שכמעט כל קומיקאי, יהודי או לא, הופיע בהם. זה היה האינקובטור של כל הקומדיה האמריקאית".

אפשר בתוך כל זה להגדיר את המאפיינים של הומור יהודי שעיצבו את ההומור האמריקאי?

"הייתי אומר שהמאפיינים הייחודיים של קומדיה שאמנים יהודים תרמו הם סגנון הסיפור המופנם והנוירוטי, וה־snark (ציניות לעגנית). נוסף על כך, ההשפעה של לני ברוס על הקומדיה היא בלתי ניתנת למדידה. הקרבות שלו על שפה גסה ותוכן פרובוקטיבי שינו את כל הקומדיה לנצח".

אבל גם הקומדיה הזאת כבר השתנתה. כמיעוט מדוכא עוד מותר לנו לצחוק על מיעוטים אחרים?

"לאף אחד כבר לא מותר לצחוק על עמים או דתות או גזעים. לפני מאה שנה כל הקומדיה הורכבה מלצחוק על אחרים, זה היה פוגעני, אבל צחקת גם על עצמך. היום אפילו להומור עצמי יש גבולות. זו הנקודה ההיסטורית שאנחנו נמצאים בה, אבל זה לא אומר שזה יישאר ככה".

קפלן: "ג'ואן ריברס ולני ברוס בחנו את הגבולות לפני 60 שנה. לני ברוס נעצר ונשפט כי הוא אמר דברים שהיום אנשים כותבים באינטרנט (ברוס נעצר כמה פעמים והועמד לדין על שימוש בשפה מגונה, בין השאר כי אמר על הבמה cocksucker ושמוק — צ"ש). מה שהיה מצחיק אפילו רק לפני חמש שנים לא עובד עכשיו. זו לא תופעה חדשה, ההומור תמיד מתיישר לפי החברה. זו גם דרך לבחון היסטוריה כי אפשר להסתכל על בדיחה ברגע מסוים ולהבין ממנה הרבה על הנורמות החברתיות של אותה תקופה".

פורטנוי: "לימדתי באוניברסיטת ראטגרס קורס על הומור יהודי והראיתי לסטודנטים קטעים של לני ברוס. לא רק שהם חשבו שזה מזעזע ובלתי נסבל, הם גם לא חשבו שזה מצחיק. הסברתי להם את מקומו בהיסטוריה של הקומדיה, אבל הם פשוט לא יכלו לצאת מהרגע הנוכחי ולהבין איך זה היה מצחיק בתקופה שלו".

קפלן: "לטכנולוגיה יש השפעה אדירה. פעם קומיקאים נהגו ללכת למועדונים ולבחון שם את החומר שלהם. זה היה מקום בטוח, הם יכלו לקחת סיכונים ולהגיד כל דבר בלי לחשוש שיבטלו אותם. עכשיו קומיקאים הולכים למועדון, לכל אחד יש סמארטפון והם צריכים להיות הרבה יותר זהירים. זה עצוב כי כולם רוצים לייצר קליפ ויראלי, אז ברור שאת נזהרת הרבה יותר — וזה משפיע על הקומדיה שאת יכולה לייצר".

לני ברוס, ג'ואן ריברס או גילברט גוטפריד היו יכולים בכלל להצליח היום?

פורטנוי: "הקומיקאים הטובים באמת יכולים להתאים את עצמם לכל עידן ולהישאר מצחיקים. שרה סילברמן, למשל, כל כך טובה שהיא היתה מצליחה בכל תקופה".

לכם יש קווים אדומים? הומור שלא עובר?

"הקו האדום שלי הוא קומדיה לא מצחיקה".