ק

שה להפריז בחשיבותן של הבחירות לנשיאות ברזיל, שהסיבוב השני והמכריע שלהן ייערך ביום ראשון הקרוב. בין היתר, מדובר ברגע דרמטי במאבק במשבר האקלים: במהלך כהונתו של הנשיא הנוכחי, ז'איר בולסונרו (בּוֹאוּסוֹנָרוּ, בהיגוי הנכון) נכרתים יערות האמזונס, ריאת החמצן של כדור הארץ, בקצב מהיר מאי פעם — פי 3.5 לעומת 2012, לפי כתב העת "נייצ'ר". לכך אפשר להוסיף את 685 אלף קורבנות הקורונה בברזיל, שנספו בעוד בולסונרו מכנה את המחלה "שפעת קטנה"; ואת הרוח הגבית שבולסונרו האנטי־דמוקרט מפיח במשטרים סמכותניים ברחבי העולם, ובהם זה של ידידו ולדימיר פוטין. והנה, דווקא בולסונרו זוכה לתמיכה נלהבת של אחד מענקי הכדורגל הברזילאי לדורותיו: ניימאר, כוכב פריז סן ז'רמן ונבחרת ברזיל, העלה בסוף ספטמבר סרטון טיקטוק שבו פיזם ג'ינגל תמיכה בבולסונרו.

אז למה ניימאר הביע תמיכה בבולסונרו? יש לכך כמה טעמים. אחד הוא כלכלי: יריבו של בולסונרו, הנשיא לשעבר לוּלָה, הזכיר לאחרונה שב־2019, לאחר שניימאר נתפס בהעלמות מס במיליוני דולרים, בולסונרו ושר האוצר שלו נפגשו עם אביו של הכדורגלן — דמות מרכזית באופרציה הכלכלית סביבו — בניסיון להפחית את הקנסות שהוטלו עליו. "ניימאר מפחד שאזכה ואגלה אילו הטבות בולסונרו העניק לו", אמר לולה. מניע אחר לתמיכה מתבהר כשיודעים שיום לפני פרסום הסרטון של ניימאר, בולסונרו ביקר במיזם חברתי של ניימאר בסאו פאולו.

אבל החיבור הזה הוא יותר מתועלתני גרידא. לניימאר ולבולסונרו יש גם קווי אופי דומים. לשניהם יש רקורד מיזוגיני מובהק (בולסונרו אמר פעם לחברת פרלמנט "את לא שווה שיאנסו אותך"; ניימאר הואשם בכמה מקרים של תקיפות מיניות, בהן נגד עובדת של נייקי, אירוע שהוביל לכך שהחברה סיימה את התקשרותה עמו); שניהם שחררו שלל התבטאויות הומופוביות; ומעל שניהם תלויות עננות שחיתות (בתקשורת הברזילאית דווח כי בעשורים האחרונים משפחתו של בולסונרו קנתה מספר עצום של נכסי נדל"ן, ושילמה על עשרות מהם במזומן). ובעיקר: שניהם, בולסונרו וניימאר, בנו את תדמיתם כאינדיבידואליסטים שלא דופקים חשבון לאף אחד.

ניימאר הוא אחד הכדורגלנים המוכשרים בכל הזמנים — אינטליגנטי, יצירתי, חצוף וזריז ככספית. אבל הוא גם אגו־מניאק אנוכי באופן חסר תקנה, שחושב שהמשחק הוא במה לכישוריו ותו לא. בברצלונה הוא נטש סיטואציה קבוצתית כמעט מושלמת לטובת פריז סן ז'רמן, "כדי לצאת מהצל של מסי", ולמונדיאלים הוא הגיע בעיקר כדי להראות כמה הוא חיוני לנבחרת. אבל האמת היא שכשהוא על המגרש קשה מאוד לשחק משחק לחץ יעיל, כי הוא בקושי תורם להגנה — ובלי משחק לחץ יעיל, אין סיכוי לזכות בתארים מול הקבוצות הטובות בעולם. זה לא מפתיע שברזיל, עם ניימאר, אינה רושמת הצלחות בינלאומיות: היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל היה הזכייה שלה בקופה אמריקה ב־2019, כשניימאר היה פצוע והקבוצה הצליחה לשחק כמו קבוצה.

אינדיבידואליזם קיצוני, כמו זה שמפגין ניימאר, הוא בעיה לא רק בקבוצות כדורגל. מדובר במרכיב מפתח באישיותם של מכחישי משבר האקלים (כפי שעולה ממחקר שנערך באוניברסיטת סאנשיין קוסט באוסטרליה) ושל מתנגדי חיסונים (כפי שעולה ממחקר דומה שנערך באוניברסיטת A&M בטקסס). כשמדובר בנטייה פוליטית, אינדיבידואליזם קיצוני נקשר בהעדפה של מנהיגים פופוליסטיים (כפי שעולה ממחקר מבוסס דאטה של אוניברסיטת בריסל). וזה, כנראה, המרכיב העמוק ביותר שעומד בבסיס התמיכה של ניימאר בבולסונרו.

צריך להדגיש שלא מדובר באינדיבידואליזם לשמו, אלא בגישה המוקצנת שלו. זו נוטה לבוא על חשבון חשיבה שוויונית ולפגוע בקולקטיב — ובכדורגל, ההיסטוריה ברורה מאוד: קבוצה שמורכבת משחקנים שמוכנים להקריב למען חבריהם היא קבוצה טובה יותר. תיירי הנרי ויתר על שערים בברצלונה כי זיהה את הנסיקה של ליאו מסי, מה שהוליד את אחת הקבוצות הגדולות בכל הזמנים. במונדיאל 2018 אוליבייה ז'ירו ויתר על הזדמנויות הבקעה כדי לחזק את השתלבותו של קיליאן אמבפה בנבחרת צרפת, שאכן זכתה במקום הראשון. דבר דומה קרה בנבחרת הגרמנית שזכתה במונדיאל 2014, אז כוכבים כמו פר מרטסאקר ומריו גצה ויתרו על דקות משחק לטובת עמיתיהם. "כולם הקריבו והתעלו על עצמם כדי לזכות", אמר פיליפ לאהם, קפטן הנבחרת ההיא: "במונדיאל זוכה הקבוצה הכי טובה. אתה יכול לעלות למשחק עם השחקנים הכי טובים בעולם, וזה לא ישנה".

גם כדי להתמודד עם אתגרים גדולים יותר מאשר זכייה במונדיאל — בעיית האקלים, מיתון, משבר הדמוקרטיות הליברליות — נדרשים הקרבה, מאמץ משותף, וקצת פחות אינדיבידואליזם בעמדות מפתח.