ב

־2019 קיליאן אמבפה, שחקן פריז סן ז'רמן, החל לרמוז שהוא רואה את עתידו מחוץ למועדון. בתגובה, שדרת הניהול של פ.ס.ז' פנתה לכאורה לסוכנות מדיה חברתית בבקשה להשחיר את שמו של אמבפה ברשתות החברתיות, בעזרת חשבונות מזויפים — כך דיווח בשבוע שעבר Mediapart, אתר תחקירים צרפתי נחשב שהוקם בידי יוצאי "לה מונד". פ.ס.ז', מצדה, הכחישה בתוקף כל מעורבות בפרשה. "השקענו את כל השנה שעברה בחידוש החוזה של אמבפה, שהוא היקר בעולם (250 מיליון דולר לשלוש העונות הקרובות, א"ד)", היתממו מקורות במועדון בשיחה עם RMC Sport. "אפילו הנשיא מקרון היה מעורב בזה. אתם באמת מאמינים שבמקביל למאמץ כזה נשכור אנשים כדי להטריל את אמבפה?".

פ.ס.ז' אינה הקבוצה הראשונה שניסתה לטרפד את המוניטין של שחקן שלה ברשתות החברתיות, במאמץ לשלוט בנרטיב של משא ומתן מולו. ברצלונה של ז'וזפ מריה ברתומאו, הנשיא הידוע לשמצה, שילמה על הפצת לכלוכים בפייסבוק ובטוויטר נגד ליאו מסי, ג'רארד פיקה, קרלס פויול, פפ גווארדיולה וגיבורים אחרים של קטלוניה. סיפור דומה קרה בהרטה ברלין (שם, אגב, הוטלה משימת הטינוף על שיבומי, חברה ישראלית המעסיקה בוגרים של קהילת המודיעין). וצריך להודות שהקמפיינים האלה רושמים הצלחות: שקרים לגבי התנהגות של מסי אומצו בקרב רבים מאוהדי ברצלונה, וכעת גם תדמיתו של אמבפה הפכה מחיובית מאוד לשלילית מאוד. גם להתנהגותו של הכוכב יש חלק בכך, אבל קשה שלא לחוש שהדברים מנופחים במידה שחורגת מכל פרופורציה.

מה שאנחנו רואים כעת הוא פייק ניוז 2.0, הדור החדש באבולוציה של נשקי פסיכולוגיית המונים. קמפיינים כאלה מגויסים יותר ויותר לטובת אינטרסים אפלים ממש. את הדוגמה העדכנית ביותר סיפק בשבוע שעבר תחקיר של רשת NBC על אגדה אורבנית שמשתוללת כעת, ולפיה בבתי ספר רבים באמריקה מניחים בכיתות דלי עם חול לחתולים, כדי שילדים שמזדהים כ־Furries ("פרוותיים", תת־תרבות של הערצת דמויות מונפשות, שאוהדיה מאמצים לעתים אלטר־אגו של דמות כזו) יוכלו לעשות בהם את צרכיהם. הטענה הזו הופצה למאות מיליונים ברשתות החברתיות, ושווקה גם על ידי ג'ו רוגן, שדרן הרדיו המצליח בעולם. לפחות 17 פוליטיקאים רפובליקנים, ובהם טולסי גבארד, לורן בוברט ומרג'ורי טיילור־גרין (שלושתן מהקצה ההיסטרי של הימין האמריקאי) הפיצו את הסיפור כאמת. אנשים שיתפו בלעג את הסיפור על הילדים המבולבלים שעושים צרכים בפינת הכיתה.

כמו בכל שקר טוב, יש בסיפור הזה גרעין של אמת. ב־NBC חקרו ומצאו מחוז אחד שבו אכן יש בכיתות חול לחתולים. זהו מחוז ג'פרסון שבקולורדו, שבו התרחש אירוע הירי בתיכון קולומביין ב־1999, אז תקרית הסקול־שוטינג החמורה בהיסטוריה האמריקאית (מאז היו חמש גרועות יותר; בכל זאת, קידמה). ב־2017 הרשויות במחוז החליטו שכהיערכות למצבי חירום שבהם תלמידים עלולים להתבצר בכיתות, יוצבו בכל כיתה מצרכי חירום: ערכת עזרה ראשונה, מפה של בית הספר, פנס, ממתקים לטובת חולי סוכרת — וגם מגבונים ודלי של חול לחתולים, כדי שהילדים לא יעשו במכנסיים כשיורים לעברם. בגרעין האמת הטרגי הזה השתמשו כדי לבנות את השקר על ה־Furries, שבעצם נועד לשמש נשק במאבק נגד הסובלנות שדורשת פוליטיקת הזהויות, מה שממותג בימין השמרני כ"טרלול פרוגרסיבי". כמו במקרים של פ.ס.ז' וברצלונה, יש אנשים עם אינטרסים מובהקים — ומבאישים — שמשלמים כדי להפיץ את הסיפורים הללו ולשווק אותם כאמת.

לא כולם קונים את השטויות המופרכות האלה. לפי NBC מי ששיתף אותן הם בעיקר מבוגרים, בעוד צעירים לעגו למי שהתפתה להאמין להזיה הזו; מכך אפשר להסיק שכדאי לחנך מחדש את הדוד ששולח הודעות ווטסאפ כתורה מסיני. אבל להפיל את האחריות על היוזרים עצמם זה לעשות צחוק מהעבודה. מי שצריך לטפל בפייק ניוז הן חברות המדיה החברתית, שחייבות לייסד מתודה של בדיקת עובדות (כמו בעיתונות המושמצת), לדרג את רמת האמינות של כל פוסט, ובעיקר ליירט את יצרני הדיס־אינפורמציה. זה לא קשה כמו שמספרים לנו: לפי ארגון NewsGuard, שמדרג את אמינות החדשות בארצות הברית, השקרים על חיסוני הקורונה נולדו ב־12 חשבונות מדיה חברתית. זה הכל. את שאר העבודה עושים בוטים וסוכנויות — ופוליטיקאים, גם בישראל, שמבקשים לעוות את האמת.