כ

אילו שלמנהלי משואות יצחק חסרות צרות, יש להם גם את מוטק'ה על הראש. המושב הדתי השיתופי, ששוכן בין אשקלון לקריית מלאכי, מתמודד בשנה וחצי האחרונות עם צרות עסקיות — ולצדן גם עם תביעה מתמשכת של חבר המשק הוותיק מוטק'ה (מרדכי) אדלר. אתמול (רביעי) הסכסוך שלו איתם אפילו הגיע לדיון ראשון בבית המשפט העליון.

משואות יצחק הוא הבעלים של עלבד, אימפריית מגבונים לחים שקצת מתייבשת מאז שחרדת הקורונה שככה. ואדלר לא מוטרד רק מהתוצאות העסקיות שלה, אלא גם מההתנהלות. הוא שקוע במלחמה בנוהג שהשתרש במזכירות לזמן את החברים לאספות בענייני השעה בהתראות קצרות, לדבריו לפעמים של 48 שעות בלבד, ו"זה לא עובר". "איך אפשר להעמיק חקר ולהתכונן בצורה כזאת לאספות שדנות בנושאים הרי גורל שקשורים לעתיד של כולנו? בסוגיות כלכליות וקריטיות שנוגעות לעלבד, לשאר ענפי המשק? על סמך מה נצביע בלי לימוד והכנה כאשר מציגים לפנינו מצגות עם אינספור נתונים כספיים? איך אפשר ככה לא להיות חותמת גומי?", הוא נזעק. קול רועם, גבר מוצק, מושבניק של פעם, כמו שמדמיינים, רק במקרה בלי שפם.

בהתחלה הוא העלה את הנושא שוב ושוב במושב עצמו, ללא הצלחה, ואחרי כמה שנים כאלה פנה אדלר לבית המשפט המחוזי בבאר שבע והגיש עתירה מינהלית נגד המושב, בטענה שהוא מפר את אחת מתקנות האגודות השיתופיות, שמחייבות מתן התראה של שבועיים לאספה. בית המשפט לא התרשם — מודעות על האספות הרי נתלות ליד בית הכנסת, שחברי המושב מרבים לבקר בו, וגם נשלחות בקבוצות הווטסאפ המקומיות — העתירה נדחתה, והעותר נדרש לשלם למושב 18 אלף שקל עבור הוצאות משפט. אבל לא אדם כמו אדלר יישבר. הוא המשיך לעליון, עם ערעור מפורט ומנומק. כדי לנצח, וגם כדי להשאיר את ה־18 אלף שקל בצד שלו, כי "אלה ימים שבהם הכל יקר, קשה ומשמין".

אדלר (70), גרוש, אב לשלושה, סב לשמונה, חושש מחורף קשה שיעבור על המושב בגלל עלבד. המאבק הזה כבר גזל ממנו כמה עשרות אלפי שקלים ואינספור שעות, שנים על גבי שנים, של צלילה לתקנות מיושנות של גופים משמימים כגון רשם האגודות השיתופיות.

למה, מוטק'ה?

"בסך הכל אני דואג לעתיד שלי. יכול מאוד להיות שאחיה עוד 10 או 20 שנה, ואני רוצה שדברים יתנהלו כמו שצריך. כתבתי במשך השנים עשרות ניירות עמדה לחברים כאן על מה צריך לעשות ואיך, אבל כנראה הם לא הרשימו אף אחד. אם לא אתקוף אותם במישור החוקי — לא יזוז כלום".

באופן טבעי, אדלר נמצא בעימות חזיתי עם מנהלי המושב והחברה, מה שהופך את היחסים שלו עם חלק מחברי המשק למורכבים מאוד. הוא מתוסכל כי לא מקבלים את הצעותיו, הם מתוסכלים כי הוא מציק להם. אנשי המושב מדברים על מוטק'ה, אבל בעיקר על עלבד, ועל מה שהטלטלה העסקית תעשה לחייהם. בערב סוכות, בעלון המושב, מזכיר המשק שרגא וילק עדכן את החברים ב"מצב מאתגר מאוד שהמשק חווה מבחינה כלכלית בעת הזאת". מנהלת הקהילה זוהר להב־שפר היתה נדיבה יותר בפרטים, ובישרה כי בחודשים הנותרים של השנה המושב יצמצם הוצאות, והתקציב ל־2023 יהיה צנוע יותר. בניסיון להרגיע הוסיפה: "יש דברים ותחומים רבים בקהילה שניתן לקיים גם ללא תקציב בכלל או עם תקציב קטן".

270 חברי משק יש שם, סך הכל 700 תושבים, והם תוהים איפה יורגשו הקיצוצים. חבר במזכירות המושב אומר שההחלטות יתקבלו בימים הקרובים, ומנסה גם הוא להרגיע: "מאוד לא סביר ששירותים חיוניים לקהילה ייפגעו. אנחנו לחלוטין לא שם. שירותים שקשורים לרווחה ובריאות ימשיכו להינתן בצורה טובה. תמיד אפשר למצוא מקומות שבהם אפשר לחסוך, בלי לפגוע בצורה קשה באורחות החיים של התושבים. הבריכה תמשיך לפעול כאן בקיץ הבא. עם זאת, חלוקת הרווחים מהפעילות הכלכלית שלנו תהיה ככל הנראה נמוכה יותר בשנה־שנתיים הקרובות".

מיקי לזר: "ממצב של מוצר שכמעט שלא נמצא בשוק ונמכר בעיקר לבתי חולים ולמוסדות סיעודיים, מגבוני החיטוי נהיו מוצר שנחטף מכל מדף, והיינו בטוחים שהביקושים הגבוהים יימשכו שנתיים"

שיא של פאניקה

במשואות יצחק מתפרנסים מקלקר ותוספי תזונה, ממדגרות ומשחטות וגידולי שדה, אבל בעיקר מייצור מגבונים וטמפונים. לעלבד (לא לבלבל עם הבד החד־פעמי שנקרא אלבד) אין מותגים משלה, אבל היא מייצרת עבור מותגים פרטיים של חברות ענק כגון פרוקטר אנד גמבל וקימברלי קלארק. היא חברה ציבורית, הנתונים שלה גלויים, והם לא קלים: את הרבעון השני של השנה חתמה עלבד עם הפסד של 16 מיליון שקל, והוא היה הרביעי ברציפות שבו הפסידה. המניה נחתכה בכמעט 90% בתוך פחות משנתיים, משווי של כמעט 100 שקל למניה בשיא של ינואר 2021, לקצת יותר מ־10 שקלים כיום. שווי החברה צנח לכ־120 מיליון שקל — נמוך בהרבה מההון העצמי שלה (כ־420 מיליון), מה שמעיד על הסקפטיות של המשקיעים.

ההסתבכות העסקית באה אחרי שמגפת הקורונה העולמית דווקא עוררה בחברה תקוות גדולות. היא הרי שלחה את כולנו לחטא ולהעביר מגבון על כל מה שנגענו בו, ולמעשה לקנות בטירוף בדיוק את מה שעלבד מייצרת: מגבוני חיטוי לחים לניקוי משטחים. המכירות ב־2020 עלו ביותר מ־20% ורשמו שיא של כ־1.6 מיליארד שקל. הרווח הנקי באותה השנה היה יותר מ־100 מיליון שקל, אחרי שב־2019 עלבד הפסידה 65 מיליון. שווי השוק נע סביב מיליארד שקל, ושווי ההחזקות של חברי המושב קפץ במאות מיליוני שקלים. מבחינה עסקית, המגפה סיפקה הרבה מאוד סיבות לאופטימיות, ועלבד החלה להשקיע הון בהגדלת כושר הייצור כדי לענות על הביקוש הצפוי. ובתחילת 2021 גם קנתה את יצרנית המגבונים הספרדית Optimal Care בכ־40 מיליון יורו.

עד הקורונה עלבד התמקדה במגבונים לחים "רגילים", עם מעט מוצרי חיטוי לבתי חולים ומוסדות סיעודיים, ופתאום השוק התרחב ונדרשו עוד ועוד מגבונים ספוגים בחומרים שמבטיחים להשמיד נגיפים, חיידקים, בקטריות ושאר חולרות. "כל היצרניות מכרו באטרף והרוויחו, עד שנזל להן מצדי השפתיים", מספר אמנון ברודי (70), חבר המשק. הוא היה ממקימי החברה (שנוסדה ב־1985 והונפקה ב־1993), וממש בתחילת המגפה, בראשית 2020, סיים כהונה של 15 שנה כיו"ר שלה ונהפך ליועץ מיוחד, עד היום. מיקי לזר (59), חבר המושב, החליף את ברודי כיו"ר, במקביל לתפקידו כיו"ר משקי הדרום ואחרי שנים כדירקטור, מזכיר המשק ומנהל הכספים של המושב.

כשברודי ולזר משחזרים את ימי הזוהר הלא רחוקים ההם, יש דוק קל של געגוע בקולם. "ראינו מול העיניים, בזמן אמת ממש, את כל עולם החיטוי והמגבונים עובר מהפכה אדירה", אומר לזר. "ממצב של מוצר שכמעט שלא נמצא בשוק ונמכר בעיקר לבתי חולים ולמוסדות סיעודיים, מגבוני החיטוי נהיו מוצר שנחטף מכל מדף, עם ביקושים בסדרי גודל שלא ראינו אף פעם".

בשיא, עלבד העסיקה כ־1,800 עובדים בשישה מפעלים, בישראל, באירופה ובארצות הברית. וכשהמכירות גדלו בקצב אקספוננציאלי בערך כמו ההדבקות, הנחת היסוד של החברה היתה שהיא נכנסת לעידן חדש של ביקושי שיא למגבוני חיטוי. שכל ילד יידרש לסחוב חבילות שלהם לגן או לשאת בילקוט, וכל עובד שיחזור למשרד יחזיק אותם על השולחן. "היינו בטוחים שהביקושים הגבוהים יימשכו שנתיים", אומר לזר. ואחרי השנתיים האלה, חשבו בחברה, גם אחרי שהביקוש קצת יירגע, אנשים ידבקו בהרגל להשתמש בהם, שיבטיח מכירות יציבות. הרי מגפה עולמית מטמיעה דפוסי היגיינה חדשים, לתמיד. "זאת היתה הטעות הגדולה שלנו וגם של שאר יצרני המגבונים בעולם", אומר לזר.

אבל אז המגפה התפוגגה, הרגלי החיטוי נעלמו באחת, ולעלבד נשארו בעיקר סימפטומים של לונג קוביד עסקי. כדי להתמודד איתו היא נקטה כמה צעדים דרמטיים: בשבועות האחרונים היא חיסלה את כל פעילות המגבונים שלה בארצות הברית ומכרה את מפעל הייצור שבנתה לפני כעשור בצפון קרוליינה. המושב, שמחזיק ב־60% מהחברה, הזרים לה הלוואת בעלים של 30 מיליון שקל, שנועדה להרגיע קצת את הבנקים, לסמן שלחברה יש גב ולאפשר לה לגייס עוד כ־20 מיליון שקל בשוק ההון. במקביל, גם הראש מתחלף: המנכ"ל דן מסיקה עוזב בחודש הבא, אחרי יותר משבע שנים, ויוחלף בידי יעקב חן, שהיה סמנכ"ל הכספים של תנובה ושל דלתא. כסף טרי וקודקוד חדש אמורים לשנות את מסלולה של החברה, גם אם לא יחזירו אותה לפיק של המגפה.

אמנון ברודי: "כגודל הנסיקה כך גם גודל הנפילה. העולם התגונן מהקורונה באמצעות מסכות וחיסונים, ואנחנו נתקענו עם עודפי ייצור גדולים, כשבמקביל חומרי הגלם, השינוע והעבודה התייקרו בחדות"

אמאל'ה, המגפה נגמרה

את חלל הייצור במפעל עלבד במשואות יצחק ממלאים מסועים ארוכים ועגורנים גדולים, שמניפים גלילי ענק של בדים לא ארוגים, עשויים סיבי ויסקוזה. בניגוד למפעלי תעשייה רבים אחרים, כאן הכל מצוחצח ונעים, באוויר נישאים ניחוחות שמעוררים מיד תחושה של ניקיון. חלק מהבדים הלא ארוגים שמיוצרים פה יועברו למפעלים אחרים של עלבד, אחרים מופנים מיד לקו הייצור המקביל, אוטומטי כולו, כולל ההרטבה של המגבונים והאריזה שלהם. הכל מתקתק.

מה שמאיים על החדווה הזאת, "הטעות הגדולה של יצרני המגבונים", הוא דווקא שתי בשורות מצוינות שחוקרים ומומחי בריאות הציבור סיפקו לעולם בעיצומה של הקורונה. הראשונה היא המצאת החיסון, השנייה היא הגילוי שהסיכוי להידבק ממגע עם משטחים נמוך מאוד. מבחינת יצרני המחטאים למיניהם, הקורונה פשוט נגמרה מהר מדי. "קרס לנו השוק", אומר בכיר בעלבד. "החיסונים שינו את התפיסה בכל הקשור להתמודדות עם המגפה, ומגבוני החיטוי לא היו חלק מהשינוי הזה".

"כגודל הנסיקה כך גם גודל הנפילה", משחזר מצדו ברודי. "הערכנו שמשוק שלפני הקורונה היה 5 ובעקבותיה זינק ל־10, נתייצב בנקודה חדשה סביב 7. אבל העולם התגונן באמצעות מסכות וחיסונים, ואנחנו נתקענו עם עודפי ייצור גדולים, כשבמקביל חומרי הגלם, השינוע והלוגיסטיקה והעבודה התייקרו בחדות".

את המכה הכואבת ביותר ספגה עלבד בשוק האמריקאי. במשך עשור היא ניסתה להתבסס בו, השקיעה בהקמת מפעל, בגיוס עובדים ובמאמצי חדירה לשוק שנשלט בידי ענקיות, והקורונה נראתה כמו המפתח שלה לעשות זאת. היא התקשרה עם מפיץ מקומי, שהבטיח לקוחות קצה משמעותיים — בתי מלון וחברות להשכרת כלי רכב שיציעו מגבונים לצרכנים. "יצאנו להסכמים גדולים שצפו קדימה את המשך ביקושי השיא. נשאבנו לזה", מודה בכיר בחברה.

איך זה נגמר?

"קטסטרופה בכל קנה מידה. פגיעה קלה בכנף? ההפך הגמור".

עלבד בעצם ייצרה בהיקפים אדירים, ריתקה כמעט את כל יכולות הייצור שלה בארץ ובחו"ל להזמנות מארצות הברית, המפעל במושב עבד מסביב לשעון, ייצר את חומר הגלם למפעלי המגבונים בדימונה, בגרמניה ובפולין. "המפיץ האמריקאי הזמין עד אז בכמויות גדולות כדי לכסות הסכמים שעשה עם לקוחות", אומר לזר. "עבדנו איתו יפה מאוד ב־2020, חלק גדול מאוד מהרווחים המדהימים שלנו באותה השנה בא מההתקשרות איתו. הוא שילם במזומן או בתנאי אשראי מיטביים של כמו מזומן, ושם על השולחן מקדמות. אחרי שמכר בהצלחה, הוא שב והזמין משלוחים גדולים נוספים".

אבל ברבעון הראשון של 2021 השוק קרס. הלקוחות של המפיץ התחילו לבטל הזמנות, ועלבד מצאה עצמה עם קווי ייצור שפועלים בכל הכוח — בלי לקוח. המחסנים היו מלאים, ולא היה למי למכור את הסחורה. אין לה ביקוש יותר. "כזה דבר לא קרה לנו אף פעם", אומר לזר. "קרה לנו פה ושם בעבר שהיה לנו הסכם כלשהו עם לקוח שפושט את הרגל, שזה אף פעם לא אירוע נעים, אבל הצלחנו למכור את הסחורה שיועדה לו ללקוחות אחרים. מצב כזה, שדברים שעלבד מייצרת נערמים במחסנים ואין להם קונה? דבר כזה לא היה לנו מעולם".

זה לא שלא נמכרו יותר שום מגבוני חיטוי. אבל במספרים נמוכים בהרבה, ובמחירים נמוכים בהרבה. כל היצרניות שהתנפלו על השוק נתקעו, והסחורה הסינית הזולה היתה כמעט היחידה שעוד התגלגלה. ומכיוון שרישיון הייצור מתווה את המגבונים האלה לשימוש ייעודי מאוד, של ניקוי וחיטוי משטחים, אי אפשר לארוז אותם מחדש כמגבונים "רגילים". "באמת שאתה לא רוצה לנגב עם מגבונים כאלה את הטוסיק של התינוק שלך", מבהיר בכיר בחברה.

בשלב ראשון, החברה ניסתה לגבות מהמפיץ האמריקאי את הכסף על הסחורות שיוצרו עבורו, ללא הצלחה. באפריל האחרון כבר הושגה הבנה על פיצוי בסך כ־5.5 מיליון דולר, אבל היא לא התממשה וכעת הצדדים מנהלים הליך בוררות בארצות הברית. "אנחנו מאמינים שבסופו של דבר נצליח להוציא ממנו משהו", אומר לזר, "אחרי הכל הוא ממשיך לעבוד ולפעול בשוק, אבל גם הוא עצמו יצא מכל המשבר הזה בשן ועין, נתקע עם מלאים גדולים ולא קיבל כסף מלקוחות".

מאז מוצאים קצת קונים שמשלמים, כמובן, פחות, ובמרוץ נגד השעון — התוקף של חלק מהסחורה יפוג עוד כחודשיים. המחסנים מתרוקנים לאט לאט, אבל הזעם של מוטק'ה אדלר על כל ההתנהלות רק הולך וגובר. הוא לא החבר היחיד שהתקומם על הסיפור האמריקאי, אגב. "איפה היה הדירקטוריון אל מול ההתקשרות והחשיפה של עלבד מול אותו המפיץ?", תוהה אדלר. "למה אף אחד לא הרים דגל אדום? האם נדרשו ממנו ביטחונות אל מול המלאים העצומים שייצרו עבורו?".

לפי לזר, הדירקטוריון הכיר היטב את ההתקשרות בארצות הברית, והמנכ"ל היוצא מסיקה הכיר את המפיץ מעבודה משותפת בעבר, היכרות שמבחינת הדירקטוריון היוותה סוג של הכשר להתקשרות. "ראינו שיש כאן לקוח שפותח חוב גדול מאוד, ולכן עברנו לעבוד איתו על בסיס מקדמות או מזומן", מדגיש לזר את אמצעי ההגנה שננקטו, "וזה עבד עד שפתאום הוא עצמו לא הצליח למכור את המלאים שהזמין".

לפי בכיר בחברה, הסיפור האמריקאי נבחן לעומק בוועדת הביקורת של הדירקטוריון, שנעזרה גם במבקר חיצוני. דו"ח הביקורת נשאר חסוי, אבל לפי בדיקות "מוסף כלכליסט" הוא מצביע, באופן טבעי, על חשיפה גדולה מדי למפיץ אחד, וממליץ על כמה צעדים שימנעו הסתבכות דומה בעתיד, תוך שימת דגש על "רענון נהלים ועל יותר סדר בתהליכים", כהגדרת בכיר בחברה. "לא היו מסקנות אישיות ואף אחד כאן לא הולך הביתה. לכל חברה בענף הזה יש את הסיפור הייחודי והקשה שלה מהקורונה. נלמד מזה ונהיה טובים ומנוסים יותר בהמשך".

המנכ"ל מסיקה, שבעבר ניהל במשך עשור את פעילות עלבד בארצות הברית, ביקש לעזוב כבר באביב, אבל העניין התעכב כי לא היה קל למצוא מנכ"ל חדש, עד שהגיעו ליעקב חן מתנובה. "הוא לא הבחירה הטבעית לתפקיד", מודה בכיר בעלבד. "בהתחלה חשבנו להביא מנכ"ל עם אוריינטציה של פיתוח עסקי ושיווק כדי להתבסס ולהתפתח בעולם, אבל שינינו את קו החשיבה. בעת הזאת עלבד צריכה מישהו כמו חן, איש כספים שידע לייצב ולאזן אותה, זאת מומחיות בפני עצמה ובדברים האלה אנחנו צריכים להתמקד עכשיו. התרחבות, רכישות ופיתוח עסקי יחכו לזמן מתאים יותר".

במקביל לפרדה ממסיקה נפרדה עלבד גם מהחלום האמריקאי הגדול. מפעל לתחבושות היגייניות שהיה לה בקנטאקי נסגר כבר ב־2018. מפעל המגבונים בצפון קרוליינה נמכר השנה בכ־7 מיליון דולר. את הדימום הכספי מהרומן עם המפיץ ההוא היא הצליחה לעצור. סיפור ארצות הברית נשאר בעיקר כתם שאף מגבון לא מוריד.

כושר הספיגה של הטמפונים

מה שעוד אמור לעצור את הדימום הכספי הוא הטמפונים. זה שוק צומח והביקוש בו גובר, גם בגלל מחסורים זמניים בסחורה — בעיות בשרשרת האספקה, מחסור בכותנה, מלחמה באוקראינה ובצורת בטקסס — וגם בגלל עליות המחירים, ששולחות עוד ועוד נשים לוותר על המוצרים היקרים של המותגים הגדולים ולעבור למותגים פרטיים, שמחפשים ספקים. אליהם עלבד מכוונת. היא השקיעה כ־12 מיליון שקל בהגדלת כושר הייצור של המפעל שלה בקיסריה שמתמקד בזה, אבל היא מתמודדת עם מחסור של עשרות עובדים, גם אחרי שהאורזים הועברו לקווי הייצור. בהיעדר אורזים, הטמפונים מועברים לאריזה בירדן, ואז חוזרים לארץ ונשלחים לחו"ל, בעיקר לארצות הברית, ועלבד מנהלת כיום מגעים עם רשויות המכס של ירדן בניסיון לשגר את האריזות ישירות משם.

עלבד, שבתחילת הדרך ייצרה רק מגבונים לחים, נכנסה לעולם הטמפונים ב־2010, כשקנתה את המפעל בקיסריה — אז הוא נקרא רוזתם — לפי שווי של 65 מיליון דולר. לא מעט אנשים במשואות יצחק חשבו שזו טעות, השקעה כושלת שלא קשורה לפעילות הליבה שלה. ואכן, בעשור האחרון עלבד ספגה ירידת ערך מתמשכת בפעילות הטמפונים, ובשלוש השנים האחרונות זו היתה אחראית רק לכ־10% מהכנסות עלבד. אבל אז נולדה הזדמנות: First Quality האמריקאית החליטה להפסיק לייצר טמפונים, ועלבד מיהרה לתפוס את מקומה וחתמה על הסכמים של עשרות מיליוני שקלים עם לקוחות בארצות הברית. עכשיו, מבחינתה, "תעשיית הטמפונים נעשית היהלום שבכתר של עלבד", כדברי ברודי. "אם בעבר הפעילות הזאת היתה אבן ריחיים על הצוואר שלנו, כעת היא מתרוממת ואנחנו מגבירים תפוקות ייצור. יש עלייה חדה במכירות וביצוא, כל העולם מחפש טמפונים, וזה הופך להיות אחד ממגזרי הפעילות היותר חיוביים של החברה".

אז המגמה חיובית, אבל זה לא אומר שהמספרים תמיד מסתדרים, לנוכח ההתייקרויות של חומרי הגלם וההובלה. "מבחינת המכירות אנחנו נמצאים במקום שבו היינו ב־2019, ערב הקורונה, אלא שעכשיו אנחנו סוחבים משקולת של 20 מיליון דולר בשנה בגלל ההתייקרות בעולם", אומר לזר.

בגזרה הזאת יש לעלבד לפחות יתרון אחד: היא מייצרת בעצמה את הבדים שמשמשים למגבונים. זה תהליך שדורש הרבה מאוד אנרגיה, ובעוד יצרנים בעולם מתמודדים עם זינוק במחירי האנרגיה, בישראל הגז הטבעי מעניק לחברה אפשרות להמשיך לייצר את חומר הגלם בלי שתיאלץ לייקר אותו מאוד.

אז בסך הכל הרוח חיובית. מספיק חיובית כדי שחרף ההצהרה ש"התרחבות ופיתוח יחכו לזמן מתאים יותר", החברה מתכננת להרחיב את המפעל בדימונה ולהקים קו ייצור חדש — שיעלה כמעט 200 מיליון שקל, ייפתח ב־2024 ויאפשר ייצור נרחב מאוד של מגבונים לחים שנשטפים באסלה, שכיום הם רק חלק קטן מהייצור שלה. מבחינת עלבד מדובר במהלך אסטרטגי הכרחי לקראת רגולציה מתוכננת באירופה, שאמורה להפחית משמעותית את השימוש ברכיבי פלסטיק במגבונים ובמוצרים המיועדים לתינוקות. בינתיים הרגולציה הזאת מתעכבת, כי לאירופה יש צרות אחרות. "המלחמה באוקראינה קונה לנו בינתיים זמן", אומר לזר. "יש לנו עוגני ייצור טובים בגרמניה ובפולין, קנינו חברה ספרדית, ואנחנו נערכים להסתערות על השוק ביבשת".

עלבד לנצח, בנט לא

משואות יצחק הוא יישוב מבלבל. הוא בכלל נולד כקיבוץ והשתייך לתנועת הקיבוץ הדתי, אבל בשנות השישים עזב אותה כשהחברים החליטו לבטל את הלינה המשותפת וחדר האוכל המשותף. הקיבוץ נהיה מושב, אבל שיתופי. ב־2010 הוא שב לחיקה של תנועת האם. "חזרנו לקיבוץ הדתי בעיקר בגלל הרצון להשתייך", אומר לזר. "אנחנו אמנם מושב, אבל הרבה יותר שיתופיים מהרבה קיבוצים". שכר החברים נכנס לקופה המשותפת, כל חבר מקבל תקציב שוטף ובונוסים מרווחי המשק, שמחולקים בראש השנה ובפסח. בשנתיים האחרונות עלבד לא תרמה לבונוסים האלה, אבל היא ממשיכה לשלם למושב מיליונים בשנה על דמי ניהול, שירותי דירקטוריון, שכר דירה, שימוש בתשתיות ועוד.

עלבד היא ספינת הדגל, אבל היא לא העוגן הכלכלי היחיד של משואות יצחק. המושב מחזיק ב־50% בחברת בן שמעון פלוריש, שמייצרת תרופות למותגים פרטיים, תוספי תזונה ומוצרי קוסמטיקה, כולל חיזוקית ורגיעון של חברת הדס; ב־2020 מכירותיה התקרבו ל־80 מיליון שקל. במקביל, למושב יש 65% מפוליביד, שמייצרת מוצרי פוליסטירן מוקצף — קלקר — לתעשיות הבנייה. ויש לו גם חוות לולי רבייה בכעשרה אתרים ברחבי הארץ, כולל מדגרת ענק עם עוף טוב במושב כפר דניאל שבשפלה. מה זה מדגרת ענק? בכל שנה מדגירים בה כ־40 מיליון ביצים שמהן בוקעים כ־30 מיליון אפרוחים. בתחום זה יש למושב שותפות נוספת, עם עוף הגליל וקיבוץ שריד שבעמק יזרעאל, שם מודגרות כ־20 מיליון ביצים בשנה. בשנים האחרונות המושב נכנס גם לעולם המשחטות, עם כשרות עילית של הרב לנדא — גוף כשרות חרדי פרטי שמתחרה בכשרות של הבד"ץ. וחוץ מזה יש לו מרכז מזון לרפתות חלב, וגידולי שדה, רובם עונתיים, בשיתוף הקיבוץ הסמוך נגבה. היו"ר של התאגיד הכלכלי שמרכז את כל הפעילויות האלה הוא שי טלמון, לשעבר החשב הכללי באוצר, מנכ"ל כלל ביטוח וממלא מקום מנכ"ל בנק הפועלים.

לפי לזר, המגוון הרחב של פעילויות כלכליות מבטיח לחברים חיים "ברווחה טובה", כהגדרתו, גם לעומת קיבוצים ומושבים אחרים הנחשבים מבוססים. "כמי שמכיר את העולם הזה טוב, אני יכול להגיד לך שחבר במשואות נהנה מתנאי מחיה נאותים מאוד וראויים", הוא אומר. והתמהיל הזה אפשר למושב ותושביו "לחיות ולהסתדר טוב במשך כמה שנים גם בלי לקבל דיבידנדים מעלבד. משואות יצחק הוא גוף מרוויח. החברים כאן פוגשים לא מעט כסף במהלך השנה, גם בשירותי בריאות, חינוך, רווחה ופנאי שניתנים ברמה טובה. יש לנו כרית מזומנים די גדולה".

ובכל זאת, אף אחד לא חושב לוותר על עלבד, גם ברגעים קשים. כלומר, אף אחד בחברה. במשק נשמעים גם קולות אחרים. "תושבים תופסים אותי בכל מיני הזדמנויות ומקומות, מתקשרים ושואלים מה קורה, לאן כל הסיפור הזה הולך", מספר לזר. "יש הרבה מאוד אנשים שמתעניינים במצב, ומה שאנחנו יכולים לשקף להם בנוגע לעלבד בהיותה חברה ציבורית שנסחרת בבורסה — אנחנו משקפים".

שמעתי שיש חברים שבעד מכירה מהירה.

"במשך השנים קיבלנו הצעות למכור את עלבד או להכניס משקיע ולעשות עוד כל מיני מהלכים. ההצעות האלה ניתנו כשהשווי של עלבד היה אחר לגמרי, גבוה בהרבה מהשווי הנוכחי שלה. כל הנושא הזה לא רלבנטי מבחינתנו. האג'נדה של משואות יצחק היא שעלבד כאן לנצח. אנחנו לא רואים תרחיש כלשהו שמוכרים אותה, עושים עליה אקזיט, גוזרים קופון ואחר כך רבים על הכסף. זה לא יקרה, ומבחינתנו זאת אמירה שמופנית גם למשקיעים".

בלי מחלוקות על כסף, נשארו מחלוקות על פוליטיקה. בבחירות הקודמות נפתלי בנט וימינה זכו ב־47% מקולות הבוחרים במושב, ואחריהם הציונות הדתית של בצלאל סמוטריץ' עם כ־23% מהקולות והליכוד עם 7.3% בלבד. מה יקרה השבוע? כולם מדברים על זה. "השאלה הגדולה ששואלים כאן עכשיו היא לאן ילכו הקולות שניתנו לבנט", משתף אחד מתושבי המקום. "יש מצב שהם ילכו לאיילת שקד, אולי חלק יצביעו לסמוטריץ', אבל אני לא צופה איזה סחף קולות גדול לכיוון שלו, כי רובנו כאן אנשים פרגמטיים. נחיה ונראה, בסיעתא דשמיא".