ז

הו סיפורה של אשה מבוגרת, שכבר הרימה ידיים מהחיפוש אחר אהבה. היא אשת חינוך ואקדמיה, מערכות היחסים הקודמות שלה הסתיימו מזמן ובאכזבה, והיא חכמה מדי מכדי להאמין באגדות על אהבה נצחית. אז היא לבד. עד שפתאום נכנס לחייה גבר מהאגדות, אבל ממש — גבר שלא ייתכן במציאות, רק בפנטזיה. זהו, בקווים כלליים, התקציר של שלושה סרטים חדשים מהתקופה האחרונה: "הגבר המושלם שלך", שעולה השבוע, מפגיש חוקרת ומרצה לתרבויות עתיקות עם אנדרואיד שתוכנת להיות הגבר האידיאלי; ב"אף פעם לא מאוחר" מורה לשעבר מחליטה לשכור נער ליווי, ובתמורה לתשלום נכבד גם הוא יהיה קשוב, רגיש, מפנק, יפה ומאהב עילאי; וב"3,000 שנים של כמיהה" חוקרת ומרצה לטקסטים עתיקים קונה בקבוק בשוק באיסטנבול, שמתוכו משתחרר ג'יני, המעניק לה שלוש משאלות, מספר לה שלושה סיפורים על אהבות עתיקות ובלתי אפשריות ומתגלה מאהב קשוב, רגיש וגו'. שלושת הסרטים עוסקים בנשים שהמפגש עם המדומיין מפשיר את ליבן ומוליד מערכת יחסים לא צפויה, נטולת מחויבות, אבל עקבית ומתמשכת, שמאפשרת לגיבורה לחוש ריגוש חדש.

בימים אלה מהפכת MeToo חוגגת חמש שנים להיווסדה. ההשפעה התרבותית המיידית שלה היתה שהאולפנים כאילו התעוררו מטראנס וגילו שיש גם במאיות. סטטיסטית זה עדיין לא שוויוני, אבל מעולם לא נראו כל כך הרבה יצירות של במאיות על מסכי הקולנוע, הסטרימינג וסדרות הטלוויזיה.

חלחול המהפכה לתוכני היצירות (במיינסטרים) לוקח יותר זמן, וזה מה שקורה כעת — גל של סרטים שמפרקים את מוסכמות סיפורי האהבה והרומנטיקה. האם הטראומות, שנחשפו בסיפורי MeToo הרבים שהציפו את הרשת, הופכות את סיפורי האהבה הקולנועיים למדע בדיוני? האם תיתכן רומנטיקה קולנועית שלא נעוצה עמוק בתוך הפטריארכיה? והאם כדי לספר סיפור אהבה פמיניסטי חייבים לברוא גבר חדש, כי אי אפשר לסמוך על אף גבר בן זמננו?

גל הסרטים החדש לא המציא את הגלגל. בשנות השמונים נוצרו כמה סרטים כאלה, אבל מנקודת המבט ההפוכה — זו של הגבר הצעיר, הביישן וחסר המזל, שמתאהב בבת זוג מהאגדות: ב"ספלאש" (1985) טום הנקס מתאהב בבתולת ים; ב"אהבה בחלון ראווה" (1987) אנדרו מקארתי מתאהב בבובת חלון ראווה שקמה לחיים אחרי שרוחה של מומיה מצרית נכנסת לתוכה; ב"אי אפשר לקנות אהבה" (1987) פטריק דמפסי מגלם תלמיד תיכון חנון שמשלם לבחורה הכי יפה בבית הספר כדי שבמשך חודש תעמיד פנים שהיא יוצאת איתו; וב"אשה יפה" (1990) ריצ'רד גיר משלם לאשה בזנות (ג'וליה רוברטס) כדי שתתחזה לבת זוגו במשך שבוע.

כל הסרטים האלה הם פראפרזות על המיתוס על פיגמליון — הגבר שבורא לעצמו אשה לפי טעמו. והם היו ביטוי נאמן לנקודת המבט הגברית על מערכות יחסים זוגיות: הגבר הוא היוצר, האשה היא היצירה; הגבר הוא בעל כוח הקנייה, האשה היא הסחורה. העולם שבו הם פעלו היה שוביניסטי, אבל עלילות הסרטים דווקא ניסו לחנך את הדמויות ואת הצופים ששוויון בין המינים הוא הדרך האמיתית להשגת אהבה מתמשכת, ולכן הגיבור היה צריך גם לאבד את אהובתו ולזכות בה מחדש רק כשמערכת היחסים שלהם התאזנה.

שלושת הסרטים האלה — גרמני, אנגלי ואוסטרלי — אמנם מתחמקים מהסוף הטוב ההוליוודי הצפוי של "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", אבל גם הסופים המפוכחים ומסויגים שלהם לא שוללים את היתכנותו של האושר, פשוט לא במונוגמיה חונקת: בשלושת הסרטים הזוגיות האידיאלית היא זו נטולת המחויבות היומיומית, שבה בני הזוג, ובעיקר הנשים, יכולות לבוא וללכת כאוות נפשן, במעין סידור קבוע, נוח ומנחם, נטול שתלטנות ויחסי כוחות. אם ב"אשה יפה" בנות זוגו של ריצ'רד גיר התלוננו נגדו שהן צריכות לחכות לו בסטנד־ביי, לרגע שבו הוא יהיה זקוק לחברתן, ושככה אי אפשר לנהל זוגיות, הרי שהסרטים החדשים מציעים בדיוק זוגיות כזאת מנקודת מבט נשית, שבה הגבר הוא זה שנמצא במצב היכון להיות זמין, לרגעים שבהם האשה זקוקה לחברתו, הרגשית או הגופנית.

האם זה הפתרון של הסרטים החדשים — לכונן בעולם אי־שוויון מגדרי, רק מהופך? מובן שלא. מהפכת MeToo הציפה את משבר האמון העמוק שבין המינים, בעולם שבו הגברים נמצאים בעמדת עליונות חברתית, כלכלית ופיזית ורבים מהם מנצלים זאת לרעה ופוגעים בנשים. לכן, כדי להגיע לשוויון מגדרי, הגברים צריכים לקחת צעד ענקי אחורה ולוותר על זכויות, שאותן הורגלו לקבל, כדי שנשים יוכלו לבטוח בהם מחדש.

וזו גם המשימה העיקרית של הנשים: אם הגברים היו צריכים ללמוד מבנות הזוג המדומיינות להיות קשובים ורגישים יותר לנשים, הרי שהנשים צריכות ללמוד מבני הזוג הבדיוניים לבטוח מחדש בגברים ולהבין שאין אהבה בלי סיכון ובלי כאב, גם עם הגבר המושלם. ובכל זאת שווה לכולנו — גברים כנשים — להסתכן בשביל כמה רגעי חסד, כי הרמת הידיים, כיבוי הליבידו והוויתור על הרומנטיקה הם כמו מוות.