חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
// הנפקת מובילאיי היא דגל אדום לאינטל /// פאואל צריך להתנצל /// הירידה במכירת הדירות יוצרת הזדמנות להיפרד מ"דירה בהנחה" /// ענף התיירות צריך זרים כדי להביא זרים
אינטל
אזהרה משעשוע
אם משקיעים או עובדי החברה מתלבטים מה לעשות במניית אינטל שלהם, עליהם להסתכל על אירועי השבועות האחרונים כעל טיפ שנתן להם אמנון שעשוע. נחישותו של מייסד ומנכ"ל מובילאיי להיפרד מאינטל ולצאת לדרך עצמאית — גם בשיא הטלטלה בשווקים וגם כשהשבוע, בתשקיף הסופי לקראת ההנפקה של החברה, השווי שלה כבר צנח לפחות משליש מהיעד המקורי — יכולה ללמד הרבה על דעתו על אינטל, על המניה שלה ואולי אפילו על הטכנולוגיה שלה. מה שאפשר להבין בין השורות, הן מן ההחלטות שהתקבלו במובילאיי בשבועות האחרונים והן מן המכתב ששיגר השבוע שעשוע לעובדיו, זה שהוא חושב שמובילאיי טובה בהרבה מאינטל, גם מבחינה טכנולוגית וגם בכל הנוגע לביזנס ולשוק. ההחלטה לצאת להנפקה לפי שווי של 16 מיליארד דולר, רק קצת יותר מהשווי שבו נמכרה החברה לאינטל לפני חמש שנים, מאותתת על עומק הסקפטיות של שעשוע לגבי ענקית הטכנולוגיה הוותיקה. זה בהחלט סימן אזהרה.
/// סופי שולמן
האינפלציה בארה"ב
דרושה התנצלות
בסוף השבוע שעבר התעדכנו נתוני האינפלציה בארצות הברית, והתברר שבחישוב שנתי היא עומדת על 8.2%. הנתון היה יכול להיות גרוע יותר, כמובן, אבל הוא עדיין מחייב את נגיד הבנק המרכזי האמריקאי ג'רום פאואל ואת מאות הכלכלנים שעובדים בפד לערוך חשבון נפש: הם לא זיהו בזמן את עומק האינפלציה ואת המשך שלה, ולמעשה התכחשו לסיכונים. מי שמשלמים את מחיר הסחרור, עליות המחירים, העלאות הריבית והמיתון הם האמריקאים, ואיתם אזרחי מדינות רבות, כולל אנחנו. פאואל אומנם הודה כי שגה בהתייחסות שלו בשנה שעברה לאינפלציה כאל עליית מחירים זמנית, אבל היה אפשר לקוות שיציע לנו יותר מההתפתלות הזאת. למעשה, אפשר לצפות להתנצלות. זה לא רק אקט סמלי, זה אקט שיש לו גם השלכות קונקרטיות.
בנקים מרכזיים דבקים באיזו תפיסה מיושנת שלפיה ככל שהם משדרים יותר ביטחון, איזו תחושת עליונות וחסינות מפני טעות, כך הם נתפסים אמינים יותר. לפד האמריקאי אפילו נדרשו כ־80 שנה כדי לקחת אחריות על חלקו בשפל הגדול. בפועל, ומנהלים כבר יודעים את זה היטב, לקיחת אחריות פומבית היא־היא אקט בונה אמון קריטי, הכרחי. כדי להילחם באינפלציה, כדי לזכות באמון הציבור, כדי שהשווקים והצרכנים ינהגו בהתאם, יקנו כשצריך ויחשקו שיניים כשנדרש, פאואל חייב להיתפס כמנהיג כלכלי אמיץ, נבון וכן, כזה שמציג את העובדות כהווייתן גם אם הן לא משרתות אותו. כזה שמודה בטעויות — ונחוש לתקן אותן.
/// שלמה טייטלבאום
צילום: בלומברג
צילומים: Shutterstock/א.ס.א.פ קריאייטיב
הצטננות הנדל"ן
חסלו את "דירה בהנחה"
נתוני הלמ"ס לימדו השבוע ששוק הדיור ממשיך להתקרר, ובאוגוסט החולף נמכרו כ־50% פחות דירות מבאוגוסט שעבר — וכל זה עוד לפני ההעלאות הריבית האחרונות, שוודאי יבואו לידי ביטוי בנתונים של החודשים הבאים. זה בדיוק הזמן לבטל את "דירה בהנחה", התוכנית הממשלתית שמקנה הנחות בסך מאות אלפי שקלים לקוני דירה ראשונה. הנחות מלבות ביקושים, ובמקרה הזה מכניסות לשוק עשרות אלפי משפחות שלפני המתנה מהמדינה כלל לא חשבו לקנות דירה. יתרה מזו: התוכנית הזאת גם מאפשרת לקבלנים לשמור על רמת מחירים גבוהה, כי בפרויקטים האלה יש גם דירות שנמכרות במחיר מלא, והקבלנים מייקרים אותן כדי לפצות את עצמם על השחיקה ברווחים שגורמות ההנחות לזכאים. במילים אחרות, זו תוכנית שמגדילה את הביקוש ולא מקלה בצד ההיצע. והיא רעה גם במישור הערכי הבסיסי ביותר: היא מחלקת מתנות של מאות אלפי שקלים באופן אקראי, ומספקת פתרונות למשפחות מעטות שעלו בגורל (ושיכולות למכור את הדירה בקלות וברווח נאה). להבדיל, תוכניות של דיור להשכרה כן מציעות חלופות הוגנות לשוק, ממושכות, וכאלה ש"מעניקות" את הדירה לכמה וכמה משפחות, כל אחת בתורה. הביטול של "דירה בהנחה", למרבה הצער, לא יקרה, באין ממשלה ובאין מושל, וגם כי קשה להאמין שיהיה פוליטיקאי אחד הגון ואמיץ מספיק להכריז על ביטול ההטבה, לא משנה כמה היא מיותרת ויקרה.
/// אמיתי גזית
משבר התיירות
מה כאן מקומי, בעצם?
"לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ", כתב נתן אלתרמן כבר ב־1938, ואנחנו עדיין בדיון על תוצרת הארץ, שכל פעם לובש תצורה אחרת. היום כבר לגיטימי — וקל מתמיד — לקנות מוצרים זולים ומשובחים מחו"ל, ועדיין יש בישראל סנטימנט ציבורי חזק לתעשיות המקומיות. לפעמים זה מייצר מתחים אבסורדיים כמעט. החקלאות המקומית עודנה מקור גאווה, למשל, אף שהיא מתבססת כבר שנים על עובדים זרים.
מצב דומה מתרחש גם בתיירות הנכנסת, שמזרימה לישראל כסף זר, וזה מנפח את התוצר המקומי. לכן למדינה, לכל מדינה, יש אינטרס מובהק לחזק את התיירות הנכנסת, אבל בכל מדינה זה ענף שמתבסס על עבודה קשה, על שירותים בסיסיים מאוד, ובמדינות רבות הוא נשען על מהגרי עבודה. גם בישראל התחום מתמודד עם מצוקה חמורה של כוח אדם, בעיקר מחסור בחדרנים ובעובדי מטבח. בריאיון ל"כלכליסט" בסוף השבוע שעבר מנכ"ל משרד התיירות דני שחר הסביר שהפתרון הנוכחי הוא יבוא של אלפי עובדים זרים, ושהמגמה עתידה להתרחב. במילים אחרות, בשביל להביא את עשירי ארצות הברית ואירופה, צריך לייבא עובדים עניים מהפיליפינים וירדן. כדי להכניס דולרים ויורואים לישראל, צריך להזרים שקלים למנילה ולעקבה. זה לגיטימי, רק צריך לזכור שכשנלחמים לחזק תעשייה מקומית, עושים זאת באמצעים לא מקומיים. אנחנו חיים בכלכלה גלובלית, ואפשר להפסיק לדבר על בינאריות לא רק בהקשר של מגדר, אלא גם בחלוקה של תוצרת הארץ מול תוצרת חו"ל. ובכל פעם מחדש, צריך לשקול מה נקודת האיזון הראויה לנו, בין שימור המקומי להישענות על הזר.
/// יובל שדה
מילת השבוע
//
דור סער־מן
בואו נודה בזה, החגים הם השגרה
כביכול חזרנו השבוע לשגרה. ימי החופש נגמרו, גם הארוחות, האירוחים, ההתארחויות, הפעילויות לילדים. אנחנו שוב בעבודה, הם שוב בגנים ובבתי הספר, חזרנו לחיים של שבועות עם חמישה־שישה ימים, בזה אחר זה, אנחנו מתערסלים בלוח הזמנים הקצוב המוכר.
זה כמובן קצת קשקוש. כי בעוד עשרה ימים שוב יהיה שיבוש, בחירות חמישיות בתוך שלוש וחצי שנים, כי אנחנו ונבחרי הציבור שלנו לא מצליחים להחליט סופית איזו שגרה אנחנו רוצים. וגם לפני החגים היה חופש גדול, ולפניו שנתיים ומשהו של קורונה, שבהן ה"שגרה" השתנתה כל שבועיים, וגם בשאר הזמן אנחנו נעים בין מלחמות והתקפות טילים, הסלמות ופיגועים, שביתות ובולענים, מכורים לכותרות וריגושים, שהם ההפך משגרה. ובחיים הישראליים האלה, השגרה היא לא אחרי החגים, היא החגים עצמם. כשהקצב בין החגים משובש כולו, מלא בלת"מים, החגים הם אלה שיוצרים קצת סדר, מגיעים בדיוק בזמן הידוע מראש (זה אלפי שנים), מתנהלים כמו תמיד (כולל הבדיחות הקבועות של הדודים), וגם מאפשרים לנו להוריד קצת את רמות ההתמכרות, לראות פחות חדשות, לייצר שגרה מצומצמת ריגושים. זה בעצם מה שנכספנו אליו כל הזמן, ולא ידענו. תשרי הוא, במובן הזה, החודש הכי שגרתי, אבל אם נמשוך עוד קצת נזכה לחזור לשגרה של פסח. בינתיים, ברוכים הבאים למערבולת אחרי החגים.
