א

נחנו לא אוהבים שינויים בעגבנייה שלנו. קוצצים אותה בדיוק באותו אופן לאינספור סלטים במשך החיים, זקוקים לטעם הלא ממש טבעי המדויק בבקבוק הקטשופ או ברוטב לפיצה, מקפידים על אותה מידת צריבה על אש נמוכה, כדי לאדות את הנוזלים שספגה כל חייה, או מחלצים אותם ממנה בדקדקנות בשביל המרקם הכי נכון לשקשוקה, מטבוחה ורוטב לקציצות. היא בכל מקום, בכל שכבה חברתית, במסעדות הכי זולות והכי יקרות, ואנחנו זקוקים לה בדיוק כפי שהיא, עגלגלה, חלקלקה, מתקתקה, קצת ארוטית.

גם העגבנייה לא אוהבת שינויים. יש לה ארבעה חודשי חיים, והיא רוצה לקבל בהם את כמות המים שהיא צריכה כדי להיות מי שהיא, שונאת שסופרים לה את הליטרים. ועכשיו אין לה מספיק מים. חובבי העגבניות, הקטשופ והפיצה אולי עוד בהכחשה, אבל שינויי האקלים מכניסים אותם לתקופה קשה. בקליפורניה, באיטליה ובספרד כבר יודעים זאת היטב; גידול עגבניות הוא תעשייה משגשגת שם, אבל הבצורת מערערת אותה. קליפורניה, למשל, היא היצרנית הגדולה בעולם של עגבניות מעובדות, אלה שמשמשות לקטשופ ולרטבים מוכנים; בשבע השנים האחרונות תפוקת העגבניות המעובדות שם צנחה ביותר מ־20%, מחמת הבצורת החמורה ביותר זה 1,200 שנה. בספרד היא היתה השנה נמוכה ברבע מזו בשנה שעברה, 2.3 מיליון טונות לעומת 3.1 מיליון.

קליפורניה רחוקה, גם ספרד, אבל קיבוץ נחשון קרוב — מרחק יריקה מכביש 1, ליד לטרון — והוא מרגיש היטב את המכה בענף העגבניות. המפעל שלו, ארן (פשוט קיצור של "אריזות נחשון"), מוכר אריזות סטריליות שהוא מייצר במיוחד לחברות מזון ענקיות — אלה בעצם שקיות גדולות במיוחד שמיועדות לאריזה, שימור ושינוע של רכזים ומחיות של פירות; תרכיזים וסירופים למשקאות, כולל קוקה־קולה; חומרי גלם למוצרי חלב, למשל לשייקים של מקדונלד'ס; שמנים וטחינה ועוד שלל רטבים. אחד הענפים המרכזיים שלו, כ־30% מהייצור, מכוון לחברות הגדולות בעולם שמעבדות עגבניות והופכות אותן לחומר גלם מרכזי בתעשיית המזון. כשהיינץ מייצרים קטשופ, לדוגמה, הם עושים את זה על בסיס עגבניות שהגיעו בשקיות מבית קיבוץ נחשון.

במילים אחרות, בשבוע סטנדרטי שלנו, רוב הסיכויים שאנחנו אוכלים ושותים לא מעט מאכלים ומשקאות שתהליך הייצור שלהם כלל גם משלוחים בשקיות ענק של ארן, שמשמרות את התרכיזים ללא פחות משנתיים, בלי קירור, בלי חומרים משמרים. אנחנו לא יודעים את זה, כי ארן אוהבת לעבוד מתחת לרדאר, כבר 40 שנה.

אבל עכשיו יש משבר עגבניות, והיא מוכנה לצאת לאור כדי לדבר על זה. "צרות צרורות", מסכם את המצב סמנכ"ל ארן פליקס מלול. "מגדלי העגבניות בקליפורניה התכוונו לשתול השנה שדות שיניבו 13 מיליון טונות, אבל אני לא מאמין שהם יגיעו אפילו ל־11 מיליון — כי אין מים. גם בשנה שעברה היה להם קשה, ובכל שנה זה נהיה קשה יותר ויותר".

קליפורניה מקבלת את הכותרות במשבר העגבניות, אבל זה לא קורה רק שם.

"נכון, בסביליה שבדרום ספרד למשל התלבטו בשנה שעברה אם לשתול עגבניות, אחרי שירד קצת גשם הם שתלו, ופתחו את מפעלי העיבוד באופן חלקי. השנה הם כבר החליטו מראש שלא הולכים על עגבניות, לא שתלו כלום, אפילו לא שיח אחד, וכל מפעלי העיבוד נשארו סגורים. זו תעשייה ענקית שם, בשנה ממוצעת הם מייצרים 500 אלף טונות, והשנה כלום. יש לנו לקוח בספרד שכבר חמש שנים מתכנן לפתוח מפעל נוסף לעיבוד עגבניות ובכל שנה הוא דוחה את ההשקעה כי הוא לא יודע מה יהיה".

זה לא נראה כמו אפיזודה קצרה. "דברים משתנים בעולם. מאגרי המים נגמרים, ועגבניות אוהבות מים", אומר מלול. כמה מים? משרד החקלאות סיפק לנו את הנתון: צריך 700 קוב כדי לגדל 4.5 טונות של עגבניות. בשטח אומרים שאפשר גם בפחות; מגדל עגבניות גדול מחבל הבשור שבדרום מדבר על 100 קוב לטונה. יודע חקלאי פיקח. זה עדיין הרבה, והמשוואה בסוף פשוטה: כשיש פחות מים, העגבניות הן מהנפגעות הראשונות. ואז כולנו נפגעים. וגם ארן. אז איך היא בכל זאת רשמה את השנה הטובה בתולדותיה?

מור: "אוכלוסיית העולם גדלה, ואיתה המזון המהיר, שמאביס דורות של ילדים שהוריהם קבורים בעבודה. הביקוש לעגבניות עולה, כדי לייצר קטשופ ורטבים לפיצה".
מלול: "אבל מאגרי המים נגמרים, ועגבניות אוהבות מים. המצב כרגע הוא צרות צרורות"

זהב אדום, או פצצת אטום

בישראל העגבנייה תמיד היתה מלכה, אבל בעולם המעמד שלה נבנה בהדרגה. הטריות נחטפות, אבל גם המעובדות: בעולם צורכים כיום כמעט 40 מיליון טונות עגבניות מעובדות, "ולפני 20 שנה זה היה רק 26 טונות", אומר מנכ"ל ארן ליאור מור.

מה מקור הגידול?

"אוכלוסיית העולם גדלה, ואיתה התרחב עולם המזון המהיר, שמאביס דורות של ילדים שההורים שלהם קבורים בעבודה. אז הביקוש לעגבניות עולה, כדי לייצר קטשופ ורטבים לפיצה".

באחד הביקורים האחרונים שלו במפעל של ארן בספרד, מור בירר את פשר הביקוש הער לשקיות של 10 ליטר לאחסון של רוטב פיצה, וגילה ש"הכל הולך לגרמניה. היא מהמובילות בעולם בתחום הפיצות הקפואות".

איפה ארן משתלבת בדרך לפיצה הקפואה? מור מדגים באמצעות העבודה שלהם מול מורנינג סטאר מקליפורניה, החברה הגדולה בעולם לעיבוד עגבניות (מייצרת כ־4 מיליון טונות בשנה, כעשירית מהשוק) ולקוחה מרכזית של קיבוץ נחשון. "היא קונה מאיתנו שקי אריזה ב־5-4 מיליון דולר בשנה. היא שותלת עגבניות בחודש מרץ, קוטפת בקיץ, מעבדת אותן — ומרכזת בתוך השקיות שלנו. אחר כך, במשך כל השנה, העגבניות האלה, בשקיות, נמכרות לחברות שמייצרות רוטב לפיצה או קטשופ — כולל היינץ. להיינץ מגדלים עגבניות מזן מיוחד, והרכז שלהן מגיע למפעלים בשקיות שלנו".

כשאתה אומר שקיות, אנחנו מדמיינים שקיות עגבניות מהסופר.

"רק שאלה שקיות של טונה־טונה וחצי".

כמה זה גדול?

"בסוף זו קובייה של מטר על מטר, לא יותר".

וכמה זה יקר?

"שקית כזאת, רק השקית, עולה 15 דולר".

כמה היא עולה כשהיא מלאה ברכז עגבניות?

"היום המחיר בשמים, בסביבות 1,800 דולר לטונה, אחרי שרק לפני כמה שנים זה היה 800 דולר. חסרות עגבניות, אז המחיר עלה. ובסוף זה כמובן מתגלגל לצרכן".

זה נכון: באירופה, למשל, מחיר הקטשופ עלה בשנה החולפת בעשרות אחוזים, ומומחים לא צופים שההתייקרות תיעצר. גם המחיר של 1,800 דולר לטונה רכז עגבניות עוד עשוי לעלות.

זה ממש הזהב האדום.

"כן, ואנחנו מוכרים מיליון אריזות כאלה בשנה. וכשאלה המחירים שלהן, אסור לנו להתפשר בכלל על איכות".

אילו ענייני איכות יש בשקיות ניילון?

"שלא נדע. אם שקית כזאת לא יוצרה בתנאים האופטימליים, האיכות שלה פגומה, יש בה חלילה חור או שההלחמות בחיבורים שלה לא חזקות, די בחיידק אחד כדי שבתוך יומיים־שלושה האריזה תתנפח ותתנפח — עד שבסוף זה מתפוצץ".

טונה וחצי רכז עגבניות שמתפוצץ? נשמע מפחיד.

"זה ממש מתפוצץ כמו פצצה. תבין, החיידקים מתרבים ויוצרים בתוך האריזה גז שאין לו לאן להתפזר, ואז הכל מתנפח עד שמתפוצץ. והשקיות האלה מונחות אחת על השנייה, אם אחת מתפוצצת היא מעיפה את כל השאר. יש קול נפץ, ורכז העגבניות עף לכל הכיוונים. זה כמו פצצת אטום אדומה. היו מקרים כאלה, ואגב לא בגלל השקיות, אלא בגלל פסטור לא נכון של העגבניות".

השקיות מיוצרות מפוליאסטר ממותך (מטורקיה), פוליאתילן ואלומיניום (מישראל). הם מגיעים בגלילים גדולים ונכנסים למכונת למינציה אדירה שמלחימה אותם ליריעה אחת, בעזרת דבקים מיוחדים, חום והרבה מאוד לחץ. "הפוליאסטר נותן לאריזה את החוזק, האלומיניום מבטיח חסימות לחמצן, ובכל יריעה יש שתי שכבות של פוליאתילן שמאפשרות את ההלחמה", אומר מור, ומוסיף: "גם המחיר של כל אלה עולה כל הזמן, זה לא נעצר".

אני שומע את ההסבר הזה ליד מכונת הענק, שבדיוק עוצרת. נגמר גליל הפוליאסטר, וזרועות ברזל חסונות נושאות את הגליל החדש, מתקינות אותו במקומו ומסמנות לייצור להתחדש. זה נמשך רק כמה שניות, וההלחמה חוזרת לעבוד. בצדה השני של המכונה אני רואה את התוצאה: גליל במשקל 2 טונות, ובו 9 ק"מ של חומר גלם שבמפעלים של ארן, בנחשון, בצפון ספרד או בדרום קרוליינה, ישמש להכנת שקיות למוצרי מזון שונים. לגליל נדרש כיום חודש להגיע לספרד וחודשיים לארצות הברית (פי שניים מלפני הקורונה), והגלילים נשלחים באוניות, עוד מקור לשיבושים אפשריים בעידן הנוכחי של שרשראות אספקה לא יציבות. "במאי האחרון היו לי מחוץ לנמל צ'רלסטון שבדרום קרוליינה 19 קונטיינרים שחיכו לפריקה במשך שבועות. חומר גלם של יותר מ־2 מיליון דולר", מספר מלול. "נאלצנו לעצור את קו הייצור בארצות הברית לשבועיים".

המכונה המקומית מדגימה לי כעת ייצור מהיר של 7.3 שקיות בדקה — זרוע רובוטית שנעה שוב ושוב ברדיוס של כמטר מקפלת אותן אחת אחרי השנייה. "בשנתיים האחרונות הטמענו כאן רובוטים מתקדמים, והפריון שלנו עלה דרמטית", מתגאה מור. "לפני שהבאנו את הרובוט הזה עבדו בתחנה הזאת שישה אנשים שעמדו וקיפלו שקיות. המפעלים שלנו בספרד ובארצות הברית חדשים יותר והקו שם נראה הרבה יותר מרשים".

מכונות אחרות מייצרות גם פקקים ופיות שמותאמים לשקיות, אבל החלק המסעיר ביותר במפעל מגיע בתום הפס של בקרת האיכות. מוצרים מכל דגם נשלחים לשורה של מבחני עמידות, יציבות וחוזק, ובסופם — בור הפיצוץ. הוא נמצא בתוך חדר אקוסטי שהכניסה אליו אסורה בהחלט; המנורה האדומה דולקת ומזהירה לשמור מרחק. גם מור מזהיר: "לא כדאי לך להיות בפנים". בפנים, שקית נכנסת לבור. משאבה מנפחת אותה, עוד ועוד ועוד ועוד, עד שאפילו מחוץ לחדר שומעים את הפיצוץ. לקחו את השקית אל הקצה, ועכשיו מתחקרים את האירוע. האריזה המפוצצת נבדקת בקפידה, כי האופן שבו היא התפוצצה אמור להעיד על טיב סדרת הייצור כולה. חוקרים את ההלחמות, את החיבורים והאיטום ואזור הפקק. במקרה של השקית שהייתי עד למותה, הפיצוץ קרע את גוף השקית אבל לא פגע בהלחמות שלה, ואנשי בקרת האיכות מרוצים.

מור: "אם שקית לא יוצרה כמו שצריך, די בחיידק אחד כדי שבתוך יומיים האריזה תתנפח ותתנפח, ובסוף תתפוצץ. וכשאחת מתפוצצת היא מעיפה את כל השאר, יש קול נפץ, רכז עגבניות עף לכל הכיוונים. זה כמו פצצת אטום אדומה"

מלחמה על מים, או על מחיר ושוק

ארן מחזיקה כיום, לפי ההערכות שלה עצמה, בכ־7% משוק האריזות הסטריליות לתעשיות המזון — עם מכירות בסך כ־80 מיליון דולר מתוך שוק של כ־1.3 מיליארד. בסגמנט העגבניות נתח השוק שלה מזנק לכ־30%, ותשעה מעשרת מעבדי העגבניות הגדולים בעולם הם לקוחות של החברה.

היא עובדת, אבל נמצאת במאבק בלתי פוסק. "אנחנו עובדים בקפסיטי מלא בכל המפעלים, שלוש משמרות ביממה, 24 שעות בשישה ימים בשבוע", אומר מלול, אבל זו תמונה חלקית, כפי שמבהיר מור: "בחמש השנים האחרונות צריכת העגבניות יציבה. העניין הוא שהתעשייה לא מתרחבת, ובחלקים מהעולם היא מצטמצמת כי תנאי האקלים כבר לא מאפשרים". קליפורניה היא כמובן הדוגמה שנשלפת מיד. "שם זה כבר בממדים של קטסטרופה", מסביר מור. "אנחנו עובדים מולם 20 שנה, ומה שקורה שם כואב לנו בלב. מעת לעת תמיד היו בה בצורות, אבל לא בעוצמות של השנים האחרונות. החקלאים מחפשים כל הזמן שיטות גידול חסכוניות יותר, טכנולוגיות חדשות, מה שיצרוך פחות מים. חיישנים שמזהים את מידת היובש בצמח ספציפי ונותנים רק לו את מנת המים שהוא זקוק לה כדי לגדול, למשל. אבל כל החלופות האלה דורשות זמן וכסף".

ואם לא די בכך, גם מול הלקוחות הקיימים המחירים עולים. "המשימה היא לא רק לגדול, אלא גם לשמר את הלקוחות אצלנו", אומר מלול. "לשמר לקוח שעובד איתנו 100% כל הזמן זה אתגר שהוא קשה לא פחות מהאתגר של להפוך אותו ללקוח שלנו. ואני מכיר את כל הלקוחות אישית, פוגש אותם, שומע על הילדים שלהם, מספר על שלי, מתארח בבתים שלהם, מביא אותם לקיבוץ, אלה קשרים שמתהדקים. ואז, בשנה האחרונה, למשל, אתה צריך להתמודד עם לקוח ותיק ולהגיד לו 'ידידי הטוב, אנחנו מעלים מחירים ב־30% כי הגלם התייקר וכי שרשראות האספקה בעולם תקועות'. ומנגד, כאמור, אין מספיק עגבניות לארוז, אז חותכים גם לנו בהזמנות".

איך זה נראה בשורה התחתונה אצלכם?

"היתה לנו השנה צניחה של 25% באריזות לעגבניות. זה השוק וככה זה עובד".

ומנגד אתם מדברים על הרחבת המפעלים, ועל שנת שיא במכירות — 250 מיליון שקל, עלייה של 30% מהשנה שעברה.

מור: "אני חושב שנגיע אפילו ל־280 מיליון".

מלול: "בשנתיים האחרונות אנחנו מקבלים הזמנות בכמויות שאנחנו לא יודעים להסביר. אולי זאת תופעה של פוסט־קורונה, אולי זה כי העולם גדל וצמח, אולי כי אנחנו טובים ויפים, ואולי כי המתחרים שלנו השתבשו"

איך זה מסתדר עם הצניחה בענף העגבניות?

"50% מזה — זה ממחירים שהעלינו ללקוחות בגלל ההתייקרויות והשיבושים בשרשראות האספקה. העולם בטירוף. אבל יש גם גידול משמעותי בפעילות שלנו, גם בהזמנות מצפון ומדרום אמריקה וגם באירופה, שם התחלנו באפריל לספק באופן רשמי את כל השקיות להובלת תרכיזים וסירופים של קוקה־קולה. זה הסכם של כ־4 מיליון דולר לשנה".

מלול: "הבעיה שלנו כרגע היא לענות על הביקוש. בשנתיים האחרונות, בעיקר בשנה האחרונה, אנחנו מקבלים הזמנות בכמויות שאנחנו עוד לא יודעים להסביר. אולי זאת תופעה של פוסט־קורונה, אולי זה כי העולם גדל וצמח, אולי כי אנחנו טובים ויפים, ואולי כי המתחרים שלנו השתבשו".

וזה גם עניין של זיהוי נכון של שווקים, הוא מוסיף, ומדגים באמצעות השקיות ל"יין בקופסה" (Bag-In-Box): מתקני יין ביתיים שזוכים לפופולריות גוברת ברחבי העולם. "זה מוצר שנחטף, שקיות שנמצאות בתוך קופסאות ומאחסנות יינות עם ברז, בלי הצורך בקירור. שקית כזאת יכולה לשבת לך על השולחן למשך כשבועיים, וליין שארוז באריזה כזאת יש חיי מדף של כמעט שנה. זו דוגמה לכך שהחוכמה היא לזהות בזמן את הטרנדים, ולהגיב מהר וטוב".

ומה יעלה בגורל שוק העגבניות שלכם? משבר האקלים, והבצורות שאיתו, לא הולכים להיעלם.

מור: "אין מנוס מהשקעות ענק כדי להילחם במשבר, למשל החוק האמריקאי החדש שמקצה לעניין כ־400 מיליארד דולר. מפת העולם כפי שהכרנו אותה משתנה. זה קורה מהר, זה לא נעצר וזה מחמיר. זה עוד יוביל למלחמות על מים. על מה פרצו המלחמות באפריקה? בצורות. אם היה שם שפע, אנשים לא היו טובחים זה בזה בשביל שטחי מחיה. כל אחד יתרץ את המלחמה שלו אחרת, אבל המלחמות הן על דברים בסיסיים, על אוכל ומים. אבל עזוב, לנו יש ביומיום את מלחמת העגבניות עם המתחרים שלנו, כדי שנוכל להמשיך לעבוד ולגדול".

המתחרות הבולטות שלה הן Scholle האמריקאית, שנמכרה לאחרונה ל־SIG הגרמנית, ו־LBC, גם היא אמריקאית. אבל בסופו של דבר, שניהם מודים, ההיחשפות לעומקו של משבר האקלים כן מטרידה יותר מהמאבק מול המתחרים. "עזוב את הביזנס, אני ממש חרד מהמחשבה על איזה עולם אנחנו הולכים להשאיר לצאצאים שלנו", אומר מלול.

שקדים, לולים, והאקזיט שבדרך

מסביב למפעל, מסביב לקיבוץ, עדיין לא רואים אסון. היערות מוריקים, הטבע של עמק איילון פתוח. נחשון הוקם כאן ב־1950 בידי גרעין של אנשי השומר הצעיר. ההנחה הרווחת היא שהוא קרוי על שם מבצע נחשון, שבמלחמת העצמאות פרץ את הדרך לירושלים הנצורה (והוא עצמו קרוי על שם נחשון בן עמינדב, שביציאת מצרים היה הראשון לקפוץ לים סוף כדי להוכיח את אמונתו באלוהים, והוליד את הביטוי קפיצה נחשונית), אבל מתברר שאפילו בקרב ותיקי הקיבוץ יש מחלוקת על מקור שמו. יש מי שדבקים בגרסה שלפיה הוא נקרא על שם המבצע, ויש מי שטוענים שהמקור הוא בכלל כינויו של סגן נחום שושני, שנהרג באותה מלחמה. יש בו 600 תושבים, מהם 20 עובדים בארן. שאר 90 עובדי המפעל המקומי מגיעים מבית שמש, מרחובות, ממודיעין ומקריית גת. במפעל ליד ואיאדוליד, ספרד, עובדים עוד 80, בדרום קרוליינה עוד 40 — סך הכל מעסיקה החברה 230 אנשים.

והיא התחילה בכלל עם טרופית. ארן הוקמה ב־1983, ייצרה בעיקר כוסות נייר ומהר מאוד נשאבה לייצור השקיות הכסופות של המשקה הממותק של יפאורה־תבורי. עם השנים והמודעות לנזקי הסוכר צריכת הטרופית ירדה, וגם השאיפות של ארן גדלו. מור (59), בן נחשון, הגיע לנהל את המפעל ב־2002; לפני זה הוא היה מנהל המסגרייה, ושם קשר חברות הדוקה עם מנהל המוסך הסמוך, מלול (62). המסגרייה והמוסך נסגרו מאז, והמבנה שלהם נהפך למחסן של ארן. מלול לא גדל בנחשון, אלא בחולון; הוא למד מכונאות רכב באורט, הגיע לקיבוץ עם גרעין נח"ל, ועם הרקע שלו הוצב במוסך. כשזה נסגר, "שובצתי לתפקיד של מפעיל מכונה בארן, לתקופה מוגבלת, עד שאשתלב במערך המכירות של החברה. אבל עד שהתפנה תפקיד במכירות, שלוש שנים הפעלתי מכונה. במכירות עבדתי עם השוק המקומי, ובהמשך ליאור ואני התחלנו לפתח את היצוא". מור כיוון ליצוא מרגע שהגיע למפעל, הבין שכדי לגדול אין ברירה אלא לפרוץ החוצה, אבל מלול מודה שזה היה קשה. "בשנים הראשונות זה היה ממש בשוליים, מכרנו בעולם בכ־2 מיליון דולר. היום 95% מהייצור שלנו זה לחו"ל".

נחשון אמנם כבר מופרט, אבל הוא הבעלים היחידים של ארן. הוא נהנה מ־35% מרווחי החברה (לפני מס), וגם מדמי שכירות על מבני המפעל, והכסף משמש לניהול הקהילה ולרשת ביטחון סוציאלית (עזרה לחברים נזקקים, תמיכה סיעודית, פנסיה וכו'). במקביל הקיבוץ עוסק גם בגידול שקדים, חומוס, חיטה וגפנים (ליינות של יקבי ברקן), וגם מחזיק באחד מלולי הפטם הגדולים בארץ — ובשטח של פארק מיני ישראל, שמניב גם הוא דמי שכירות נאים. מקור הכנסה נוסף שייכנס לתמונה הוא פאנלים סולאריים על 2,500 מ"ר של גגות בכל המבנים והלולים של הקיבוץ. אבל ארן הוא הכסף הגדול. והוא יכול להיות עוד יותר גדול.

יהיה כאן אקזיט?

מור: "יכולנו לעשות אקזיט מזמן. היו המון מגעים ומשאים ומתנים עם כל מיני מתעניינים שבאו ורצו לקנות אותנו, אבל אז לא היינו בעניין. אם כבר אקזיט, הוא צריך להיות משמעותי, ולכן חיכינו והמשכנו לעבוד חזק ולגדול. עכשיו, כשאנחנו שחקן מרכזי ומוביל בעולם, יש על מה לדבר".

מי דיבר איתכם בסיבובים הקודמים?

"מי לא. כל קרן שאתה יכול להעלות על דעתך — קרן טנא של ד"ר אריאל הלפרין, קרן פימי של ישי דוידי, כל המתחרות שלנו בעולם. לא רצינו למכור, אבל עכשיו אנחנו במקום אחר".

האקזיט של קיבוץ שמיר, שלפני חודש מכר את חברת האופטיקה שלו בחצי מיליארד דולר, פתח לכם את התיאבון?

"קיבוץ שמיר הוא מודל לחיקוי. כל הכבוד להם, מסירים את הכובע. שמיר אופטיקה היא אימפריה שאנשי הקיבוץ הקימו במו ידיהם באמונה, כישרון ועבודה קשה. יש לנו רק מילים טובות על זה".

אז מתי אצלכם?

"אנחנו חושבים על זה, ונראה שזה לא רחוק".