ל

א רחוק ממוקד ההפגנות המרכזי בתל אביב התקיימה ההקרנה של הסרט החדש "העיר הזאת". מחוץ לאולם הרוחות סערו בהפגנות נגד ההפיכה המשטרית, על הכביש המהיר מדורות עמדו לבעור והמונים מילאו את הרחובות בזעקות מדם לבם. ואנחנו? ישבנו באולם ממוזג, צחקנו ונהנינו מקומדיה מוזיקלית ישראלית נטולת אמירה. בעידן כל כך מורכב פוליטית וחברתית, אין להקל ראש בחשיבותה של יצירה שמטרתה העילאית והבלעדית היא לעשות טוב על הנשמה.

"העיר הזאת" הוא עיבוד קולנועי להצגת פרינג', שעלתה לראשונה בתיאטרון האינקובטור ב־2012, ובמרכזה סיפור בלשי בסגנון פילם־נואר פרודי שמסופר ומושר כולו בראפ ולעתים בשירה של ממש. העלילה עוסקת בחקירה בלשית של מקרה רצח, אבל זה לא חשוב כי הכל בה מטופש באופן מבריק. לא מוכרחים בכלל לעקוב אחרי השתלשלות האירועים כדי לצחוק וליהנות, שכן לב התסריט נשען על קצב ושימוש וירטואוזי בשפה העברית, נמוכה וגבוהה, סלנגית ומליצית. עם זאת הלוקיישן וזמן ההתרחשות לא ברורים. נדמה שהסרט מתרחש במקום ובזמן שאינם קיימים באמת. עכשיו אבל בשנות החמישים. פה אבל באמריקה. בעצם "העיר הזאת" היא לא כאן, לא שם, אך בטח שלא בכל מקום.

יצירות קומיות־קולנועיות מהזמן האחרון מבקשות לספק אתנחתא מבדרת מחיינו הסוערים. אבל האם הן באמת מצליחות בכך? הקומדיה הישראלית המצליחה של השנים האחרונות, "להציל את שולי", שמושתתת כולה על סטריאוטיפים עדתיים, היא לא יותר מסרט בורקס גזעני, שיצא בעידן שבו הביקורת על הגזענות הממוסדת נגד מזרחים נמצאת כבר עמוק במיינסטרים; על אחת כמה וכמה "ההילולה", סרטם החדש של האחים אסייג, שנשען על מתחים פוליטיים, חברתיים, עדתיים ודתיים — אסקפיזם זה בטח לא; ומה לגבי הקומדיה הרומנטית החדשה "החבר השמן שלי"? גם היא רוצה להגיד משהו (גם אם קצת מקושקש) על דימוי גוף, שמנופוביה והעיר תל אביב. כולם נכשלים ביצירת חוויה קולנועית מהנה שתיקח אותנו לכמה רגעים החוצה מהזמן הזה.

אך האם תיתכן יצירה שבאמת מנותקת לחלוטין מזמן ומקום? חד־משמעית לא. אומנם "העיר הזאת" מצליח להתקיים במעין לימבו מופלא, והעלילה שלו קורית בעיר מרוחקת, ספק בארצות הברית, עם רחובות ששמם "בייקר" ו"מיין", אבל הסלנג מקומי ועכשווי, וחלק מהרפרנסים מצביעים ישירות לכאן: אזכור ל"חתונה ממבט ראשון" לדוגמה, או הדואט היפהפה "שפתותייך חוט שני", שמבוסס על ציטוטים מקאנון הפופ והרוק הישראלי. גם האופן שבו הדמויות נוהגות זו בזו ואיך שהן מדברות הוא לא מכאן ועכשיו, אלא מהימים שבהם הפילם־נואר היה בשיאו — שנות החמישים, אבל אי אפשר להימנע מכל המשתמע מכך בימינו באשר לתפקידים המסורתיים של גברים ונשים.

חלק מהביקורות יוצאות נגד החפצת האשה בסרט והשפה הבוטה של הגברים כלפיה. כל זה נכון, אך נעשה בכוונה כדי לשרת את הקונבנציות המיושנות של הפילם־נואר - ובאופן מוגזם ומופרז לחלוטין שמגחיך אותן

אף שנכתבה בתחילת העשור שעבר, מעט מאוד מהתסריט של "העיר הזאת" עודכן ל־2023, בעיקר כמה בדיחות שאיבדו רלבנטיות עם השנים. אך כשם ש"המילטון", שגם הטקסט שלו לא ממש השתנה עם השנים, נטען ברלבנטיות ומשמעות יתרה עם התחזקותה של תנועת Black Lives Matter ועליית טראמפ לשלטון, ניתן לומר שגם את "העיר הזאת" כבר אי אפשר לקרוא כפי שהיה ניתן טרום עידן MeToo. ואכן, חלק מהביקורות העכשוויות יוצאות נגד ההחפצה והביזוי של הדמות הנשית במחזה, ונגד השפה הבוטה של הדמויות הגבריות כלפיה ("בת זונה", "מחשוף עמוק יותר מהאוקיינוס האטלנטי" וכו').

ובכן, דמות הפאם פאטאל בהחלט מוחפצת והשפה מלוכלכת. אך כל זה נעשה בכוונת מכוון. כל פרט בסרט, עד השולי ביותר, נועד לשרת את הקונבנציות המיושנות של הפילם־נואר — אבל גם להציג אותן באופן מוגזם ומופרז לחלוטין שמגחיך אותן. לא במקרה הדמויות בסרט הן אולטרה־גבריות, העלמה כמובן במצוקה והטקסטים הכי מטומטמים נאמרים ללא שמץ של חיוך — זו בדיוק ההגחכה שקורצת לצופה ואומרת לו: כך היה מקובל אז, וכיום לשמחתנו כבר לא.

"לילה / סערה / אחד עשר בדצמבר / נשארתי במשרד עד מאוחר / כי אני גבר", אומר הבלש המסוקס והדביל המושלם ג'ו חלפון מיד בראשית הסרט, והמילה "גבר" מודגשת בהגזמה. כשבאמצע הלילה מידפקת על דלתו הפאם פאטאל שרה בנט כי אחותה נעדרת, היא אומרת שמספרים שהוא הבלש הטוב ביותר, והוא עונה כבמונולוג פנימי: "ידעתי שהיא משקרת / כולם יודעים שאני חרא / שמתי את מוזיקת הזיונים שלי / ולקחתי אותה כאילו אין מחר". זו הסתלבטות מובהקת על דמות המאצ'ו הפילם־נוארית, שגם נוטה להוסיף את הפנייה "אשה" בסוף משפט ("מה את מדברת, אשה?") — תרגום מגושם בכוונה ומילולי במפגיע מהשפה האנגלית שרק מעצים את ההגחכה.

ובכל זאת, יטענו המבקרים, למה יש בסרט ג'ו חלפון ולא ג'ו שם אשכנזי כלשהו? ובכן, מאותה סיבה שלסייד קיק קוראים שלומי מק'מרפי, ולנבל קוראים מנשה. מי מכיר אדם ששמו שלומי מק'מרפי? ולאיזה נבל בעולם קוראים מנשה, למען השם? השמות, כמו העלילה, הם מכאן ולא מכאן, לא מעכשיו ולא משום זמן אחר.

בין שמדובר במחזמר, אופרת ראפ או נונסנס־נואר, נדירות היצירות שמספקות בריחה מושלמת כמו "העיר הזאת". וזאת משום שכדי לעשות כן, הן צריכות להציע היעדר אמירה מוחלט וגמור. נדמה שבמציאות הכל כך מורכבת וחסרת היציבות שבה אנו חיים, קשה ליהנות בלי לתת איזו דרשה או לכל הפחות מסר עמוק. אך לא במקרה של "העיר הזאת", שכל מהותו היא להעניק לצופים כיף ורק כיף. בימים עגומים שכאלה זו מצוות קודש. נקו את הראש לשעה וחצי ואז חזרו להפגין בכוחות מחודשים.