א

יזו פצצה חזקה יותר: פצצת האטום או הפצצה הבלונדינית? השאלה הזאת תוכרע בסוף השבוע הקרוב, כשיעלו לאקרנים ברחבי העולם שני סרטים סופר־מצופים: "אופנהיימר", הביוגרפיה האפלה של כריסטופר נולאן ("האביר האפל") על אבי פצצת האטום, וגם "ברבי", הפנטזיה הקומית על הבובה האייקונית. ואין לזלזל ביכולת ההשמדה של ברבי: ב־2021 היא הספיקה להכחיד מן העולם את הצבע הוורוד. ספציפית את הגוון "ניאון פוקסיה", שמייצרת חברת רוסקו המתמחה בייצור גוונים לתעשיית הבידור — לצבעי גוף, תפאורה ועוד. "רציתי שהוורודים יהיו בוהקים מאוד ושהכל ייראה קצת יותר מדי מוגזם", הסבירה במאית "ברבי" גרטה גרוויג למגזין "Architectural Digest". "נתנו להם את כל הוורוד שהיה לנו", אישרו בחברה. מאז הספיקה רוסקו להתאושש מהפצצה, כך שאפשר לנשום לרווחה — ורוד ברבי חזר למלאי.

גרוויג יודעת מה היא עושה. הוורוד של ברבי הוא כל כך אייקוני, שבמסגרת קידום הסרט נתלו שלטי חוצות אימתניים, בלי שיוצג בהם דבר מלבד הצבע הוורוד ותאריך העלייה לאקרנים של הסרט בפונט "ברבי". לא היה צורך בתמונה של הבובה או של כוכבת הסרט. כולם הבינו במה מדובר.

אין ספק שבקרב על הבאזז, ברבי מנצחת ובענק: הערכות לנתוני הפתיחה עומדות על 70–80 מיליון דולר, פי שניים מאלו של "אופנהיימר", ובטיקטוק התגיות #ברבי ו#ברביהסרט מצטברות לכ־45 מיליארד צפיות, בעוד #אופנהיימר משתרך הרחק מאחור, עם כ־62 מיליון בלבד. גם המרצ'נדייז כבר הוכיח את עצמו: ביום שבו יצאה לשוק "ברבי מרגו רובי", בדמות כוכבת הסרט (והמפיקה שלו), היא הפכה לבובה הנמכרת ביותר באמזון ואזלה מהשוק. גם דגם הקורבט שבו היא נוהגת בסרט נחטף מעל המדפים — הפיזיים והווירטואליים כאחד.

כי "ברבי" הוא יותר מסרט חדש ומצופה — הוא אירוע התרבות הכי גדול של השנה. בשיאו של עידן שבו כמעט כל שוברי הקופות הם המשכונים או אתחולים למותגים קיימים, "ברבי" הצליח לבנות ציפיות שיא מסרט שמבוסס על צעצוע, ובקרב קהלים מנוגדים לחלוטין: ממעריצות המותג חובבות הקיטש, דרך היפסטרים אנינים ועד אפילו גברים חרמנים — אתר הפורנו Clips4Sale דיווח על קפיצה של 984% בחיפושים אחר סרטונים שמכילים את שמה של הבובה בשבועות שלאחר הפצת הטריילר. נראה שכפי שהטריילר מבטיח: "אם אתם אוהבים את ברבי — הסרט הזה בשבילכם. ואם אתם שונאים את ברבי — הסרט הזה בשבילכם".

גרוויג עיצבה ברבי "מחלקים שווים של נבלית וגיבורה. אנחנו מכירות ומתקשרות עם המבקרים, ובמקביל, אנחנו חוגגות את ברבי". וכך, בסרט מתבגרת מטיחה בברבי שהיא מייצגת "אידאלים פיזיים לא מציאותיים, קפיטליזם מיני וצרכנות משתוללת". הסצנה הבהילה את מאטל, אך לא נחתכה

לתת דוגמה לילדות

ברבי נולדה בשנות החמישים של המאה הקודמת. רות הנדלר, יהודייה־אמריקאית שייסדה עם בעלה אליוט חברה שייצרה ריהוט לבתי בובות וכלי נגינה מעץ, טיילה בגרמניה עם ילדיה, ברברה וקנת. במהלך הביקור היא נתקלה ב"בילד לילי", בובת־אופנה שיוצרה על פי דמות הקומיקס הפופולרית של המגזין "בילד" ועוצבה כאשה צעירה ודקת גזרה, צבועת ציפורניים וזקורת חזה, שהגיעה עם ארון בגדים (שנמכרו בנפרד) מלא כל טוב, מדירנדל מסורתי ועד שמלות קוקטייל שחורות.

עד אותה נקודה ענף צעצועי הבנות האמריקאי נשלט בידי בובות של תינוקות, לעידוד יצר הטיפול האמהי של הילדות, ובובות של ילדות קטנות, שעמן יוכלו להזדהות. לילי היתה משהו אחר: היא היתה בת דמותה של הנערה העובדת, בטוחה בעצמה, חצופה ומאופרת בכבדות. הנדלר ראתה את בתה גוזרת שמלות נייר לבובות שלה וזיהתה את הפוטנציאל הטמון בסוג אחר של צעצוע לילדות — בובה של אשה בוגרת, שהילדות יכולות לשאוף להיות כמותה. אז היא רכשה שלוש בובות לילי, נתנה אחת לבתה והביאה את השתיים האחרות איתה למטה החברה, שם הבובה פורקה, עוצבה מחדש וזכתה לשם "ברבי", על שם בתה.

ברבי מותגה כ"דוגמנית אופנה בגיל העשרה", כולה נוטפת זוהר הוליוודי קלאסי. הנדלר, שעבדה בעברה כמזכירה באולפני פרמאונט, אף שכרה את ראשת מחלקת האיפור של האולפן היריב יוניברסל, כדי שתרכך את מראה שפנפנת המין של לילי, ותקנה לבובה מראה כל־אמריקאי, רחוק מאוד מזה של הבת שהעניקה לה את שמה. ברבי היתה חלום של מהגרים, כזה שיכול להפוך ילדה שחורת שיער לשיקסע האולטימטיבית, ועוד לכזו עם שורשים גרמניים.

"ברבי מיליסנט רוברטס" הונחה על המדפים לראשונה ב־1959. מחירה היה 3 דולרים (כ־31 דולר במונחי 2023) ומחיר התלבושות להחלפה נע בין דולר אחד לחמישה. ההיסטריה היתה מיידית - בתוך שנה נמכרו ממנה 300 אלף יחידות. מאז מאטל דיווחה על מכירה של יותר ממיליארד בובות ברבי ביותר מ־150 מדינות, בקצב של שלוש בשנייה, בלי להזכיר את האקססוריז, סדרות האנימציה, קו הקוסמטיקה ועוד.

שאיפותיה של רות הנדלר היו נאצלות. היא ביקשה להפוך את הבובה למודל חיקוי, והפרסומות שלה בטלוויזיה עודדו בנות להאמין שהבובה מגלמת אותן, בתקווה שאם ישחקו בבובות, הן יוכלו להיות הן. היתה ברבי אסטרונאוטית עוד לפני שנשים הורשו להחזיק כרטיסי אשראי, וכש"בית החלומות של ברבי" יצא לשוק לראשונה, ב־1962, עוד היה נדיר לראות אשה שיש בבעלותה בית משלה. בסיקסטיז גם יוצרה לראשונה בובה שחורה, כריסטי, שליוותה את התנועה לזכויות האזרח, ובאייטיז, עידן כריות הכתפיים, נוצרה "ברבי יום ולילה", מנכ"לית עם תיק מסמכים שמוכנה ומזומנה לפשוט את חליפת הכוח ולזרום לדייט. היו ברבי רופאה וברבי שיפוצניקית, "מאליבו ברבי" הגולשת, ברבי בהיריון (עם בטן נפתחת שבתוכה מתערסל עובר, שבוטלה במהרה בעקבות טענות שהחברה מקדמת היריון אצל בנות עשרה ומחוץ לנישואים) ועוד ועוד.

אבל לא הכל היה ורוד בממלכה של ברבי. מידותיה של הבובה עוררו ביקורת בלתי פוסקת, בטענה שמאטל מקדמת דימוי גוף שלילי בשל הפרופורציות הלא מציאותיות שלה. חוקרות במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סאסקס בבריטניה (2006) מצאו כי "בנות שנחשפו לברבי דיווחו על דימוי גוף נמוך יותר ורצון גדול יותר במבנה גוף דקיק". מחקר של אוניברסיטת ראדבוד ההולנדית (2010) מצא שבנות שמשחקות בברבי "אכלו פחות... מאשר כששיחקו עם בובות בגודל ממוצע". ואילו מחקר של אוניברסיטת הלסינקי הפינית (2009) תרגם את מידותיה של ברבי לנשים אמיתיות, ופסק שאשה בשר ודם שתתהדר במידותיה תהיה רזה מכדי לקבל מחזור וכנראה לא תוכל לעמוד על רגליה כלל. ברבי אף הואשמה בעידוד הפרעות אכילה של ממש — אחד הדגמים שלה משנות השישים כלל ספר שכותרתו "איך לרדת במשקל" וייעץ "אל תאכלי!".

מאטל, מצדה, פיתחה חיבה לתביעות, וגררה לבתי המשפט עוד ועוד אנשים וגופים, שלתפיסתה פגעו ברוחה של ברבי: מאמנית בריטית שיצרה "דנג'ן ברבי" בבגדי פטיש בשנות התשעים; דרך הארגון לשחרור ברבי, שקנה בובות מדברות של המותג ושינה את ההקלטה שלהן מ"מתמטיקה זה קשה" ל"לי נקם ושילם"; ועד אפילו מייסדי החברה רות ואליוט הנדלר, שב־1974 סולקו בבושת פנים מהחברה שהקימו לאחר שהתגלה כי זייפו דו"חות כספיים.

אחד המאבקים הכי מפורסמים של ברבי היה נגד להקת היורופופ אקווה הדנית־נורווגית, שלהיטה "ברבי גירל" מ־1997 הכיל שורות כמו "אתה יכול לסרק לי את השיער ולהפשיט אותי בכל מקום", "אני זנזונת בלונדינית" ו"נשק אותי כאן, גע בי שם, האנקי פאנקי". מאטל הגישה 11 תביעות נגד חברת התקליטים האמריקאית של אקווה, בטענה שהשיר לא רק מפר את הסימן המסחרי של ברבי אלא גם מציג "תמות מיניות וסרות טעם", המכתימות את המוניטין של הבובה האהובה.

אך בית המשפט קבע שהשיר מוגן בזכות לחופש הביטוי ומהווה פרודיה ופרשנות חברתית. המוניטין שעליו ביקשה החברה להגן היה בעוכריה. "מאטל יצרה לא רק צעצוע אלא אייקון תרבותי... וסומנה גם כאשה האידאלית וגם כזנזונת", נכתב בפסק הדין. "עם התהילה מגיעה לעתים קרובות תשומת לב לא רצויה".

להיות מגניבה יותר מבראץ

המילניום הנוכחי נפתח בטון קודר למאטל: המתחרה החדשה MGM, יצרנית בובות בראץ, הלכה ונגסה בהצלחה של ברבי, בין היתר כי הציגה גיוון אתני בבובות שלה, שנתפסו כיותר עדכניות ומגניבות; עד סוף העשור MGM עקפה את מאטל במכירות בשוקי מפתח כמו בריטניה ואוסטרליה; ותביעת הענק שהגישה מאטל נגד MGM, בטענה לגניבת קניין רוחני, הסתיימה ב־2011 בהפסד ותשלומי פיצויים של 300 מיליון דולר.

וזה לא הכל. קריסת רשת הצעצועים טויז אר אס פגעה קשות בחברה, שספגה ירידה מתמשכת במכירות; ב־2015 המכירות העולמיות שלה צנחו לראשונה מתחת למיליארד דולר; ושנה קודם לכן לגו הדיחה אותה ממעמד חברת הצעצועים הגדולה בעולם. קברניטי החברה היו חייבים לחשב מסלול מחדש ולעדכן את ברבי לעידן הנוכחי.

הצעד הראשון היה קמפיין TheDollEvolves#, שהושק ב־2016 כדי להראות שברבי לא חייבת להיות בלונדינית בתת־משקל. בובות ברבי החדשות הציגו צבעי עור ושיער חדשים ומידות גוף מגוונות, היו ברביות בכסא גלגלים, עם ויטיליגו או קרחת והושק ליין חדש של ברביות־מחווה לנשים פורצות דרך, מהשחקנית־הדוגמנית הטרנסית לברן קוקס, דרך המשוררת השחורה מאיה אנג'לו ועד הטניסאית נעמי אוסקה.

הצעד השני היה למנות מנהל טוב, אחרי סדרה של מנהלים כושלים. האדם הזה, מתברר, היה הישראלי לשעבר ינון קרייז, שלקח לידיו את המושכות של מאטל ב־2018, אחרי שנים שבהן היה, בין השאר, שותף בקשת ועבד בפוקס קידס. קרייז העביר את החברה תהליך התייעלות משמעותי והנהיג אסטרטגיה חדשה, שהביאו את החברה לשיאים חדשים — עד כדי כך שב־2021 החברה רשמה שיא מכירות עולמיות של 1.7 מיליארד דולר.

בריאיון לערן גפן במאי 2022 הסביר קרייז שהמפתח להצלחה היה "לשנות את האסטרטגיה מחברת ייצור לחברת IP, חברה בעלת מותגים ונכסים שאפשר לייצר באמצעותם ערך, לא רק בתחום הצעצועים אלא גם בתוכן". היה ברור לקרייז שהחברה יושבת על מטמון שעדיין לא נכרה, הזדמנות לפתח את קטלוג הבידור שלהם לכדי יקום כולל, כמו זה של מארוול.  

אבל כדי לייצר תוכן איכותי, מאטל היתה צריכה להפסיק לחשוב על עצמה כחברת צעצועים בלבד. "גם כשעשינו תוכן לטלוויזיה, זה היה כדי למכור עוד צעצועים", אמר קרייז. "עם הגישה הזאת קשה למשוך יוצרים מצליחים. אף יוצר לא רוצה ליצור פרסומת, אלא תוכן שימשוך את הקהל". וקרייז, כך נראה, הבין היטב איזה תוכן הקהל רוצה: עשרת הסרטים הרווחיים ביותר של 2022 היו כולם אתחולים מחדש או סרטי המשך, ו"חרדת הצפייה" של הקהל, שמעדיף לדעת מה הוא הולך לקבל כשהוא יוצא לקולנוע, נמצאת בשיא חסר תקדים.

מאטל עובדת בימים אלה על 14 פרויקטים שיתבססו על מוצריה, ובהם: מכוניות הצעצוע "Hot Wheels" יזכו לסרט של מפיק העל ג'יי ג'יי אברמס; הדינוזאור הסגול בארני יקבל סרט בכיכובו של המועמד לאוסקר דניאל קאלויה ("תברח"); "פולי פוקט", בובה אחרת של מאטל, הופקדה בידיה של יקירת היפסטרים נוספת, לנה דאנהם; וב"מייג'ור מאט מייסון" טום הנקס יגלם את בובת האסטרונאוט לפי תסריט של מייקל שייבון.

לצדם מתוכננים כמובן גם סדרות סטרימינג, משחקי וידיאו ופארק שעשועים שנמצא כעת בבנייה באריזונה. את כל זה תעשה מאטל כשהיא מזכירה לעצמה, יש לקוות, את נסיקתה וקריסתה של הסברו, אחת מיריבותיה הוותיקות, עם זכיון "הרובוטריקים" שלה, שנפתח בקול תרועה רמה ולבסוף קרס בדממה דקה.

כשמאטל תבעה את להקת אקווה בגלל להיטה "ברבי גירל", שהכיל שורות כמו "אני זנזונת בלונדינית", בית המשפט פסק נגדה: "מאטל יצרה לא רק צעצוע אלא אייקון תרבותי... וסומנה גם כאשה האידאלית וגם כזנזונת", נכתב בפסק הדין

להקדים את המבקרים

אבל כשקרייז נכנס לחברה, זכויות ההסרטה של ברבי עדיין היו בידי "סוני", שתכננה במשך שנים פרודיה על הבובה, וגייסה ב־2016 את אן הת'אווי ואיימי שומר לעמוד בחזית הפרויקט. בתוך חודשיים מכניסתו לתפקיד, קרייז החזיר את השליטה בזיכיון הקולנועי של ברבי לידי מאטל, והרים טלפון למרגו רובי ("הארלי קווין", "אני טוניה"), שכבר הביעה בעבר את תשוקתה להפוך את סיפור חייה של ברבי לסרט ואת עצמה להתגשמות הבובה בבשר.

קרייז רצה "ברבי שאפתנית, מעוררת השראה — לא פרודיה", ונזקק לחזון קולנועי שיוכל להתמודד עם אורוות הדמויות שמאטל טיפחה במשך השנים, וכללה 175 בובות שונות ונבדלות. היה אסור, לתפיסתו, למקד את התסריט בדמות אחת ויחידה, כדי לא להרוס את הגיוון שהחברה נאבקה לטפח. רובי הסכימה איתו. "אני לא חושבת שהמסר צריך להיות, 'זו הגרסה האחת למה זו ברבי, והיא מה שנשים צריכות לשאוף להיות וככה הן צריכות להיראות ולהתנהג'", אמרה ל"וראייטי".

וכשקרייז שאל את רובי עם מי היתה רוצה לעבוד, היתה לה תשובה לא צפויה מן המוכן. היא רצתה את גרטה גרוויג, מי שחתומה על סרטי התבגרות קטנים ואמנותיים כמו "ליידי בירד" והעיבוד המחודש של "נשים קטנות". גרוויג נשמעה כמו בחירה משונה למה שהיה אמור להיות סרט מתוק לכל המשפחה, אבל היא הוכיחה שאפילו לנערות אינדי יכולה להיות זיקה עמוקה לפלסטיק.

"אמא שלי לא חיבבה ברביות, אז לא היתה לי אחת משלי", סיפרה גרוויג בריאיון ל"ניו יורק טיימס". "אבל לכל הבנות בשכונה שלי היו ברביות, אז יכולתי לשחק איתן בבתים שלהן, וכשהבובות נמאסו עליהן, הייתי מקבלת אותן משומשות". עד שלבסוף אמא שלה נכנעה ורכשה לה ברבי משלה. גרוויג מספרת שהיא המשיכה לשחק בבובה שלה עמוק לתוך חטיבת הביניים, בזמן שבנות אחרות בגילה כבר שתו אלכוהול ויצאו עם בנים.

ההזדמנות להפיח חיים בברבי קסמה לגרוויג. "כל הזמן חשבתי: בני אדם מייצרים בובות ואז כועסים על הבובות", היא הסבירה. "אנחנו יוצרים אותן ואז הן יוצרות אותנו ואנחנו יוצרות אותן מחדש והן יוצרות אותנו מחדש. אנחנו בשיחה מתמדת עם עצמים דוממים".

גרוויג הגיעה למטה מאטל כדי שהיא ורובי יוכלו להציג את החזון שלה בפני קרייז ורובי ברנר, ראשת האולפן החדשה של החברה. זו היתה הצעה מורכבת, כזו שתוכל לתת דרור לחזון האמנותי־פמיניסטי שלה ושל בעלה נואה באומבך ("סיפור נישואים", "פרנסס הא"), שהשתתף בכתיבת התסריט, אבל ברמת חתרנות שתצליח להחליק בגרון של החברה. "שכנענו את ינון שאנחנו הולכות לכבד את מורשת המותג", נזכרת רובי, "אבל הבהרנו שאם לא נכיר בדברים מסוימים — מישהו אחר יגיד אותם במקומנו, אז עדיף שנהיה חלק מהשיחה הזו".

גרוויג חקרה את ההיסטוריה המורכבת של הבובה ואת הביקורות כלפיה, וידעה היטב שברבי עשויה "מחלקים שווים של נבלית וגיבורה. אנחנו מכירות ומתקשרות עם המבקרים, ובמקביל, אנחנו חוגגות את ברבי". הביקורת הזו מובעת בסרט באופן חד־משמעי מפיה של מתבגרת שבה ברבי נתקלת לאחר שעזבה את העולם המושלם שלה והגיעה לעולם האמיתי. אותה טינאייג'רית מטיחה בבובה שהיא מייצגת "אידאלים פיזיים לא מציאותיים, קפיטליזם מיני וצרכנות משתוללת".

הסצנה הזו הטרידה כל כך את ריצ'רד דיקסון, סגנו של קרייז, עד שעזב את ענייניו הדוחקים וטס לפגישה עם רובי (שגם מפיקה את הסרט) וגרוויג. רובי כיבדה אותו בהקראה דרמטית של הטקסט, ודיקסון הבין את מה שהיא וגרוויג הבינו לאורך כל הדרך: הביקורת הזו לא יכולה להיות רק חלק מהסרט — היא לב לבו.

מתפייסים עם נתבעים

הקומדיה האקזיסטנציאליסטית שיצרה גרוויג מתחילה באוטופיה פלסטיקית בוורוד עז, "ברביקרטיה" שבה בובות הקן כפופות לשלטונן של הברביות, וכולם חיים את הגרסה הטובה ביותר של עצמם, אבל היא מנגידה אותה עם המציאות המתקדמת פחות, שבה נתקלת ברבי כשהיא יוצאת למסעה. זהו מסע התפכחות של בובה שחשבה שהיא פמיניסטית, ומגלה שקידמה נרטיבים רעילים, וזהו מסע התבגרות של אשה שמתמודדת עם קולות שמבקשים לדחוק אותה בחזרה לקופסה, שמציבים בפניה סטנדרטים בלתי אפשריים — להיות יפה, מטופחת, דרוכה תמיד על קצות האצבעות, בזמן שהיא מתחזקת קריירה בוהקת, חברויות קרובות ובית מושלם.

גרוויג ורובי זיהו את התפקיד שיכולה לשחק ברבי בשיח הזהויות הקוצני העכשווי, והציבו בחזית הסרט שחקנים ושחקניות מגוונים ומגוונות, אתנית ומגדרית. "אין סיכוי שהיינו יכולים לספר את הסיפור הזה בלי לכלול את קהילת הלהטב"ק", הצהירה גרוויג. עיסא ריי השחורה, המגלמת את ברבי הנשיאה, חששה שלוהקה כדי להיות מס שפתיים, אבל "כשנכנסתי לסט, כל הפחדים שלי נמחקו כי היה כל כך הרבה גיוון מכל הסוגים". ואילו אמריקה פררה הלטינית, שמעולם לא הרגישה קרובה למותג שלתחושתה לא ייצג אותה, התרגשה כשקראה את התסריט כי עכשיו סוף סוף היה בעולמה של ברבי "מקום למישהי כמוני... מפני שהתרבות שלנו השתנתה כדי לפנות מקום לאנשים כמוני".

הרכנת הראש של מאטל וקרייז בפני שבט הביקורת משלימה את המהפך שהחלה החברה לפני כעשור, שאותו מכנה גרוויג "עבודה רוחנית עמוקה". קרייז מבין היטב שהעולם שבו הוא פועל השתנה ללא הכר ושמי שרוצה לשרוד בו, חייב להשתנות אף הוא: "הגדרנו מטרה ברורה, לתרום לעתיד עם יותר גיוון, שוויון, הכלה וקיימות", אמר, והציב יעדים מספריים למעבר לחומרים פלסטיים ממוחזרים ומתכלים, הפחתת פליטות גזי חממה, הגעה ליעד שאפתני של אפס פסולת ייצור עד 2030, שוויון מגדרי בשכר והגדלת הגיוון האנושי — חלק מהם החברה כבר השיגה.

וההוכחה השולית אולי אך המהדהדת בקול (ובמוזיקה) לשינוי הזה היא העובדה שמאטל מוכנה לקבור את הגרזן ולמחול למי שניסו, לתפיסתה, לפגוע במותג שלה: "ברבי גירל", שירה המושמץ של אקווה, עומד להופיע בסרט, לאחר שזכה לגרסת כיסוי של אייס ספייס וניקי מינאז' — הרפארית המצליחה שאימצה את ברבי כאלטר־אגו שלה, והיתה בעבר בעצמה מוקד לתביעה מצד מאטל.

ובגלל כל אלה "ברבי — הסרט" הוא יותר מממתק קיצי ודביק. בעולם שנראה קודר, כפי שלא היה מאז הימים שבהם שקד אופנהיימר על פיצוח פצצת האטום שלו, הסרט מנגן על הנוסטלגיה שלנו לזמנים שבהם הכל היה פשוט יותר: אנחנו לא רוצים להיות מבוגרים עוד. תנו לנו לחזור לימים שבהם היינו ילדים המשחקים בבובות והבטנו בעולם מבעד למשקפיים ורודים. אבל הוא גם משרטט את קווי המתאר של הרגע המוזר שבו אנחנו נמצאים כעת, תרבותית וחברתית, את יכולת הספיגה המוגבלת שלנו, החרדה שלנו מהעולם האמיתי, זו שנתמכת בעשרות "אזהרות טריגר" המוצמדות לכל תוכן שאנחנו צורכים. בחסות חתרנות מדודה וקפיטליזם שוחר טוב ונוח לעיכול, שמחליק בגרון כמו שייק ורוד פלורסנטי, אומר לנו "ברבי — הסרט" שהבובות טובות יותר מבני האדם שיצרו אותן, ואולי הגיע הרגע להפסיק לשחק בהן ולהתחיל ללמוד מהן. בעולם של גרוויג ומאטל, ברבי היא המשיח הוורוד שכולנו חיכינו לה.