ז

ה היה בוקר מושלם ללביבות. בחוץ, הפסגות הירוקות של הרי זָגְרוֹס השתרעו עד האופק. למטה ביניהן התפתל הנהר זֶבּ, בדרכו להתמזג עם הפרת הגדול. ובמטבח היה חם ושוקק: בשלנית חרוצה, הגיבורה שלנו, בדיוק חפנה תערובת פולי קטניות בר שהושרו ללילה: טפיח, שהוא אפון יבש ומריר שמוזכר בתלמוד, אפון מצוי ועדשי בר. היא ערמה תלולית מרשימה ועצרה לחשוב מה להוסיף, שקדים או פיסטוקים. היא הוסיפה חופן פיסטוקים והחלה לכתוש. מהתוצאה, משהו בין בורגול לח לדייסה גרגירית, היא חפנה וסחטה בידיים, והידקה לקציצות שטוחות, שקיבלו טעם מתקתק־אגוזי־מריר־אדמתי, וקצת פיסטוקי, כשהוסרו מהפלנצ'ה הלוהטת.

כאן הסיפור מתערפל. לא ברור אם היא הכינה הרבה לביבות קטנות או רושטי גדול לכולם. בכל זאת עברו 70 אלף שנה. הגיבורה שלנו היא ניאנדרטלית, אמיתית, בת לגזע האדם עב העצם שחי בין ספרד לסיביר במשך כמעט 350 אלף שנה. הניאנדרטלים היו אנשי המערות של אירופה, אנחנו היינו אנשי המערות של אפריקה.

הגיבורה ליקטה קטניות ואגוזים, אחסנה, השרתה ואז ערבבה ליצירת טעם, כתשה, לשה וצלתה על סלע מולהט. ואלה חדשות מרעישות במדע.

מאז גילויו הניאנדרטל נתפס כמין אדם־גורילה רפה שכל. לסטיגמה אחראי כשל אינטלקטואלי שהיה נפוץ במאה ה־19: איזה צרפתי כתב משהו וכולם אמרו אמן. המונה ליזה היא גדול ציורי הרנסנס כי המבקרים הדגולים תאופיל גוטייה ואלפרד דומניל קבעו כך לפני 170 שנה. הניאנדרטל הוא טמבל מאז 1911 כשהסלב המדעי, ראש המכון למאובני האדם בפריז ועורך "לַ‘אנְתְרוֹפּולוז'י" מרסֵלָה בּוּל פרסם את ספר המחקר הראשון בנושא. בול נשען על כך שבמערות ניאנדרטלים לא מצאו אף שריד להתנהגות אנושית: לא מדורה, לא כלי, לא ציור קיר, לא תכשיט, לא קבר. רק להבי צור ועצמות בעלי חיים. מערות של טורף, אולי עם תחילת ניצוץ תבוני במבט.

מאז גילו עשרות מערות ניאנדרטלים עם שרידים מכל הנ"ל. וחשוב יותר: בכל שריד גילו יותר. אמצעי הגילוי השתפרו. בעשורים האחרונים ארכיאולוגים מבודדים עקבות ושיירים מיקרוסקופיים בני עשרות אלפי שנים – של מזונות מהצומח. והם גם מנתחים, לפי מצב החלקיק, אם המזון שהותיר אותו נחשף לחום או לחות ויודעים אם הצמח בושל.

כך, ממש בשנים האחרונות, מתחיל להיחשף קיומו של מטבח עידן הקרח עשיר ומפותח. הניאנדרטלים אכלו בקיה (אפוני בר מרירים שכיום משמשים במספוא), טפיח, עדשים, אגוזים, בלוטים, פירות בר, שיבולת שועל, גרגירי Goat Grass מאבות החיטה, זרעי חרדל, וזה קומץ ממה שהחלו לגלות. באיטליה מצאו אבני ריחיים מתקופות ניאנדרטליות. עושר הבשרים, הדגים ופירות הים שאכלו מוכר. השנה זיהו במערה בגיברלטר שרידי ארוחת סרטנים על גחלים.

הקציצות מזגרוס הן העדות הכי מוקדמת שמצאנו לטבחות לשמה, למתכון: ריבוי מרכיבים, ריבוי שלבים, ערבוב לטעם. אבל חוץ מהגילוי ומשמעותו לגבי אינטליגנטציה ואבולוציה, אני נרגש מעוד פרט: ההצצה לחוויית הטעם של מישהו אחר. של גזע אדם נכחד. חלקיקי חומרים אולי לא באמת מספקים מתכון שלם, אבל הם כן רומזים לביס, לחוויה בלשון.

מה היה טעם הלביבות? מתקתק וארצי, מהקטניות והאגוזים – אבל גם מריר, כי אלה קטניות בר. וללביבות האלה הוסיפו טעם מר. הגרגירים נכתשו עם הקליפות, ואולי אפילו הוסיפו קליפות, כתבלין. בזה, הממצא שונה משיירי ארוחות שהתגלו באתרי הומו ספיינס מאוחרים הרבה יותר, שפחות אהבו קליפות כאלה. למה? הלסת והשיניים העדיפות שלנו לא בנויות ללעיסת קליפות. אבל כתבלין, קמח קליפות זרעים מוסיף לטעם שתי תכונות: מרירות ועפיצות.

אבל למה להוסיף לטעם עפיצות באבקה? לא יודע. למה להוסיף חריפות באבקה? מוזר יותר, לא?

החריף והעפיץ קצת דומים בעצם. שניהם גירוי בחוש המישוש, שנועד להרתיע יונקים כמותנו מאכילת הזרע. ובשניהם "הכנענו" את הטרדה ומצאנו לה מקום בקולינריה שלנו. לחריפות מצאנו הרבה יותר מקום. אבל זה כבר עניין של טעם. בביס, בתחושה בזמן הלעיסה, לחריף ולעפיץ יש תפקיד דומה: תוספת תחושה בחוש המישוש. עוד רובד קטן על גבי החמוץ־מתוק־מלוח־מר. עוד "נגיעה" או "ניגוד". האופן המדויק הוא כבר עניין של טעם. את האוממי שלכם אתם מעדיפים בפרמזן או ברוטב דגים? אולי, לפני שספיינס עיראקים ביקשו יותר חריף, הניאנדרטלים ביקשו יותר עפיץ.

כשמחשבות על טעם קדמוני מציתות את דמיוני אני נזכר באנקדוטה פליאוליתית עם לקח בצדה: הניאנדרטל הראשון שהתגלה היה השלישי. את שני הראשונים גילו לפני דרווין. המדענים לא ידעו על אבולוציה ופשוט לא ראו שלפניהם גזע אחר. אנחנו לא רואים הכל ולא יודעים כלום. לא באמת. פוטנציאל יש, אבל אנחנו לא ניאנדרטלים.

‍אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"