ל

מה שמישהו ירצה לעשות לעצמו כזה דבר? זו השאלה שעולה בצפייה בכל אחד משלושת הפרקים שמרכיבים את "סוג של חסד", סרטו החדש של הבמאי הפרובוקטיבי יורגוס לנתימוס, שיוצא כחצי שנה בלבד אחרי "מסכנים שכאלה", סרטו הקודם עטור הפרסים. שלושת הפרקים נפרדים זה מזה לחלוטין בעלילות, ואותם שחקנים מגלמים בהם דמויות שונות, אבל יש להם יסוד רעיוני משותף: בשלושתם יש דמות שמצדיקה מעשים איומים ופגיעה באחרים, בשם הסיפור שהיא מספרת לעצמה.

גיבור הפרק הראשון הוא רוברט, עובד שרוצה שהבוס שלו ינהל אותו לא רק בעבודה, אלא בכל מרכיב בחייו הפרטיים — ממה יאכל במשך היום, מה ילבש ואיזה ספר יקרא לפני השינה ועד הכרעה בסוגיה אם כדאי להביא ילדים לעולם עם אשתו, שאותה הוא כמובן בחר עבורו. כשהבוס מבקש מרוברט לבצע משימה שעלולה לעלות בחיי אדם, הוא עובר תהליך של ניסיון התמודדות לבד עם החיים. הוא מעורר אמפתיה, וקל לנו להתפתות ולקוות שהוא יבחר בעצמאות וישתחרר מהבוס שלו, אבל הוא בוחר בכניעה לתכתיבים והצדקתם, לא משנה מה המחיר ומי משלם אותו — העיקר שהוא ימשיך ליהנות מהחיבוק של הבוס, מתוך אמונה שלמה שזו הדרך היחידה לחיות ולפעול.

בפרק השני שוטר, ששמו דניאל, מתגעגע נואשות לאשתו ליז, שנעדרת מאז שהסירה שבה עבדה נטרפה בלב ים. כשהיא נמצאת בריאה ושלמה, ניכרים בה כמה שינויים: הנעליים שלה קטנות עליה, היא לא מזהה בגדים שנהגה ללבוש, ופתאום יש לה חשק למאכלים שבעבד סלדה מהם. דניאל משוכנע שהאשה אינה אשתו, וככל שהפרנויה שלו גוברת, הוא מתחיל לדרוש מליז עוד ועוד בקשות קיצוניות כדי להוכיח את אהבתה ואמינותה כלפיו, כמו לבשל לו חלקים מגופה.

גיבורת הפרק השלישי היא אמילי, אשה שעזבה את בתה ואת בן זוגה כדי להצטרף לכת. וכדי לשמח את מנהיגי הכת, אמילי יוצאת למסע חיפושים אחר אשה שתוכל להיות מנהיגה רוחנית גדולה, כזו שביכולתה להשיב אנשים מתים אל החיים. והיא כל כך נחושה למצוא מנהיגה כזו, שהיא עושה מהלכים אלימים וקשים יותר ויותר, ומסביבה יש מי שמוכנה להקריב את חייה למען המטרה.

בהתחלה הצופים יזדהו עם גיבורי הסרט או ירחמו עליהם בשל מצוקתם המובנת. אבל עם הזמן הם יתקשו לעשות הנחות למעשים הקיצוניים של הדמויות, שמוכנות לפגוע בכולם למען השגת מטרותיהן

בראשית כל הפרקים לב הצופים יוצא אל הגיבורים המיוסרים, כי המצוקה שלהם מובנת ומעוררת הזדהות, או לפחות רחמים. אבל ככל שהעלילות מתקדמות, כך הצופים מתקשים יותר ויותר לעשות הנחות למעשים הקיצוניים והאנוכיים של הדמויות, שמוכנות לפגוע בכל מי שסביבן כדי להשיג את מטרותיהן.

הדינמיקה הזו מוכרת עד כאב לישראלים. ראש הממשלה בנימין נתניהו וכל חבורת עושי דברו מוכרים לנו כבר שמונה חודשים שאנחנו בדרך לניצחון המוחלט; שהמלחמה הבלתי נגמרת בעזה מוצדקת, אף שאין שום אסטרטגיה ליום שאחרי; שרק מהלך צבאי יוכל להחזיר את החטופות והחטופים הביתה, אפילו שרובם המכריע חזר בהסכמי הפסקת אש; שפתיחת מלחמה בצפון היא מהלך הגיוני וצודק, אף שארצות הברית הזהירה כי זה יגרום למלחמה כוללת באזור; ושכולנו חייבים לצופף שורות ולא להתווכח או להטיל ספק בהנהגה שלנו, אפילו שהיא זו שבמשמרת שלה התחולל התופת של 7 באוקטובר.

נתניהו ועושי דברו לא רק פועלים למען טובתו האישית במסווה של דאגה לעם — הם גם מפלגים ומסיתים נגד מי שכן פועל למען הישראלים: הם מאשימים את משפחות החטופים בפלגנות; את בכירי צה"ל בניסיון לעשות הפיכה נגד הממשלה; את מערכת המשפט בחתירה תחת הדמוקרטיה; את המפגינים בסרבנות ובאנרכיזם; את התקשורת בשטיפת מוח של הדיפ סטייט ועוד ועוד. בזמן הזה הם ממשיכים גם לקדם חוקים סקטוריאליים, כמו חוק הרבנים, ומעבירים כספים קואליציוניים למשרדים מיותרים כמו משרד ההתיישבות ומשרד ירושלים, במקום לסייע לכורעים תחת נטל המלחמה.

ככל שהזמן עובר, כך המצב שבתוכו אנחנו חיים רק הולך ומסתבך, הקורבנות בשני הצדדים רק מתרבים, והמחיר שכולנו משלמים הוא בלתי נתפס. איך אנחנו אמורים להאמין במנהיגים שלנו, כשמיום ליום רק נעשה יותר ויותר ברור שהם לא בוחלים באמצעים כדי לשמור על עצמם ועל כוחם, ושאין כל חשיבות למחיר שאנחנו משלמים בדרך להשגת מטרות שלהם?

כמה עוד נידרש להפגין איפוק, סבלנות ואחדות? מתי מישהו מ־64 חברי הקואליציה יעז להתעורר ולהגיד "המלך עירום"? האם שמונה חודשי מלחמה עם כ־1,600 הרוגים וכ־12 אלף פצועים בצד שלנו אינם מספיקים כדי שנאמר די — ההנהגה נכשלה, ועליה לפנות מקום להנהגה אחרת? יש בידינו הכוח לדרוש מהמנהיגים שבחרנו לשנות את דרכם או לפנות את מקומם לטובת מישהו אחר, שישים את טובתנו במרכז, ולא את טובתו האישית. כי בניגוד לדמויות משנה בסרט מטורלל — הגורל שלנו עדיין לא נקבע.