עלות תועלת
שאול אמסטרדמסקי
עלות תועלת
//
שאול אמסטרדמסקי
תרחיש אינתיפאדה
כדי להבין את מחירה הכלכלי־חברתי של מלחמת התשה ממושכת בצפון ובעזה, צריך להסתכל על הנזק שחוללה במשק האינתיפאדה השנייה
מוסף כלכליסט | 27.06.24
1
מה יקרה אם תתחיל מלחמה כוללת בצפון?
ככל ששאלתי יותר אנשים את השאלה הזו בשבועות האחרונים, כך קיבלתי מגוון תשובות גדול יותר. על פניו, כולם חוששים ממלחמה קשה ורחבה מאוד. בפברואר חוקרי מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן פרסמו תרחיש בלהות, שבו במשך שלושה שבועות חזבאללה יורה על ישראל כ־3,000 רקטות ביום — כמו שחמאס ירה על ישראל ב־7 באוקטובר, רק כל יום, במשך זמן רב. במקרה כזה הנזק לעורף, ולכלכלה כולה, יהיה איום.
אבל תרחיש כזה אינו מחויב המציאות. לפי כמה מומחים שדיברתי איתם, אפילו אם המלחמה עם חזבאללה תתרחב, לא בטוח שלנסראללה יש אינטרס לגלוש למתקפה רחבה כזו. חזבאללה אומנם תופס את עצמו כמגן לבנון, אבל מבחינת איראן, המממנת הראשית שלו, הוא המגן שלה. הוא מה שמפריד בינה ובין תקיפה ישראלית משמעותית שמכוונת אליה. ולכן חזבאללה לא בהכרח ימהר להיכנס all in נגד ישראל.
גם מבחינות אחרות ייתכן שמשתלם לו לשמר מלחמת התשה. במקום לירות עלינו 3,000 רקטות ביום, הוא יכול להמשיך לירות 300, או 30. כל עוד האיום על העורף דומיננטי מספיק, הוא משיג את שלו. כמה טילים מזדמנים לאזור הקריות או טבריה משיגים בדיוק את האפקט הזה, אפילו אם כיפת ברזל ושאר שכבות ההגנה האווירית של ישראל מיירטות אותם.
ולכן, בפועל, לדעת כמה מהאנשים שדיברתי איתם התרחיש הסביר אינו ברוח מלחמת לבנון השנייה, אלא יותר האינתיפאדה השנייה. עימות רב־שנים, מתמיד, ושוחק. המחיר שאירוע כזה יגבה, כפי שהוא יבוא לידי ביטוי במשק וברמת החיים שלנו, יהיה משמעותי.
במלחמת התשה בלתי פוסקת תעריפי החשמל והמים יעלו, הדולר ייקר את מוצרי הצריכה, גם הטיסות יתייקרו, חברות ומשקיעים זרים יעזבו, המסים יגדלו, הקיצוצים יחזרו
2
רשמית, האינתיפאדה השנייה התחילה בספטמבר 2000, אחרי הכישלון של שיחות קמפ דיוויד ועליית אריק שרון להר הבית, והסתיימה בפברואר 2005, עם פסגת שארם (יש שיגידו, במידה מסוימת של צדק, שהאינתיפאדה השנייה מעולם לא הסתיימה, אלא החליפה גזרה, מהגדה המערבית לרצועת עזה).
בארבע וחצי השנים האלה החיים בישראל היו בלתי נסבלים. הלינץ' בחיילי המילואים ברמאללה, אירועי אוקטובר והירי במפגינים ישראלים שהרג 12 בני אדם, ירי כמעט יומיומי על שכונת גילה בירושלים, אינספור אירועי טרור ביהודה ושומרון, פיגועי תופת קשים בישראל, בדולפינריום שבתל אביב, בקפה מומנט וסבארו בירושלים, במלון פארק בנתניה. מלחמה בכל מקום, אימה יומיומית, מציאות של "אתה לא יודע מאיפה יבוא הדבר הבא". אבל במרץ 2002 ראש הממשלה שרון החליט לצאת למבצע חומת מגן, שלמעשה כבש מחדש את הערים הפלסטיניות בגדה. רק המעבר הזה להתקפה ובניית גדר ההפרדה הם שהובילו לדעיכת הפיגועים (וכאמור, לנדידת הזירה לעזה).
האינתיפאדה השנייה הסבה למשק נזק כלכלי כבד. בתחילת 2001 הכלכלה עברה מצמיחה מהירה להתכווצות של ממש, שנמשכה כמעט ברציפות עד אמצע 2003. זה היה מיתון קשה, שבשיאו אינפלציה, בורסה צונחת ושיעור אבטלה של יותר מ־10%. זו היתה הפעם האחרונה שראינו כאן מיתון רציני (לא כולל הקורונה).
האינתיפאדה השנייה התרחשה במקביל למשבר כלכלי גלובלי — התפוצצות בועת הדוט.קום — כך שקשה להפריד בין השפעות שני האירועים האלה על המשק. ועדיין, כל הכלכלנים שדיברתי איתם תמימי דעים לגבי העובדה שאת עיקר הנזק גרמה האינתיפאדה, לא המשבר הגלובלי (שהתחיל אחרי שהתחילה האינתיפאדה, והסתיים לפני שהיא הסתיימה).
המשבר הכלכלי היה כל כך חמור, שבפברואר 2002 שר האוצר דאז, סילבן שלום, הכריז על חומת מגן כלכלית. זו היתה תוכנית כלכלית מסיבית, ראשונה מתוך שלוש עד 2005, אז שר האוצר כבר היה בנימין נתניהו. אם תוכנית הייצוב של 1985 היתה קו פרשת המים הכלכלי של ישראל עד תחילת שנות ה־2000, התוכניות הכלכליות של שלום ונתניהו היו קו פרשת המים החדש, שאת השפעותיו אנחנו מרגישים עד היום, 20 שנה אחרי.
בתמצית, התוכניות האלה קיצצו דרסטית במדיניות הקצבאות ודחפו להפרטה משמעותית של חלקים גדולים מהממשלה. קצבאות הילדים קוצצו, קצבאות הנכים קוצצו, אפילו הקצבה להבטחת הכנסה שניתנת לעניים שבעניים. גיל הפרישה עלה, שכר עובדי המדינה קוצץ ורבים מהם פוטרו, והיו עוד צעדים רבים שהיום נראים דמיוניים. אבל זה מה שעושים במשבר כלכלי חריף.
התוכניות ההן, יחד עם התאוששות הכלכלה הגלובלית, החזירו את ישראל לפסים של צמיחה. תמורות חשובות שהגיעו לאחר מכן, ובראשן פריחת ההייטק וכניסת נשים חרדיות לשוק העבודה, העניקו לישראל יותר מעשור של פריחה כלכלית ועלייה ברמת החיים. כל זה נמשך (כאמור, למעט חריגת הקורונה) עד תחילת המלחמה. עכשיו כל זה תלוי על בלימה.
מקור: הלמ"ס
3
כעת, כשהסימנים מראים שאנחנו בדרך לתרחיש התשה חדש — לא רק בצפון אלא גם בעזה, שם מדברים על מאבק ממושך בחמאס, כזה שידרוש שלוש שנים, או חמש — צריך להבין את המשמעויות שלו. והן כבדות.
אנחנו עתידים לראות פגיעה קשה בענף הבנייה, בחקלאות וכמובן, בעיקר, בחבלי הארץ שנתונים במלחמה. כי גם אחרי סיום המלחמה ברצועה, ואפילו תחת מתכונת כלשהי של הסדרה מדינית וצבאית בצפון, מה ימנע מחזבאללה "לטפטף" מדי פעם איזה טיל נ"ט לכיוון מטולה או מנרה או אפילו עמוק יותר לשטחנו? מה בדיוק ישראל תעשה במקרה כזה? האם היא תצא למלחמה כוללת בחזבאללה בנ"ט הראשון, או שתגיב בהפצצת מבנים ריקים בדרום לבנון? חזבאללה עלול לשכפל אחד לאחד את המציאות האיומה שבה נדונו תושבי העוטף לחיות במשך יותר מ־20 שנה.
החיים במדינה שנתונה במלחמת התשה בלתי פוסקת הם חיים פחות טובים מכפי שהיו לנו ערב 7 באוקטובר. תעריפי החשמל והמים ימשיכו להתייקר במקום לרדת. הדולר יישאר גבוה וייקר את כל מוצרי הצריכה שלנו. מחירי הטיסות לחו"ל יעלו, כי היצע הטיסות וחברות התעופה שפועלות כאן יהיה מצומצם. בקיצור, נראה מגמה ברורה ביוקר המחיה. במקביל, המשקיעים הזרים יחפשו מקומות יציבים יותר, חברות בינלאומיות עלולות לצמצם את פעילותן כאן. הגירעון ימשיך להיות גבוה, מה שייאלץ את הממשלה להעלות מסים אחת לכמה זמן, או להנחית על המשק תוכנית קיצוצים סטייל 2005-2003.
אם לכל אלה יתווסף הקיטוב החברתי העמוק שידענו לפני המלחמה ובמהלכה, תוך כדי הכבדת הנטל הביטחוני על האוכלוסייה המשרתת והמשך השתמטות של מרבית הגברים החרדים ממעגל החיים הישראלי — גם מהצבא וגם משוק העבודה — נקבל מתכון לאסון כלכלי־חברתי.
עוד במוסף כלכליסט
4
אנחנו נמצאים בזמן הכרעות. מחצית מ־2024 חלפה. גרירה של המלחמה, בשתי החזיתות, עמוק לתוך המחצית השנייה, אולי עם הפנים ל־2025, תהיה הרסנית למשק. כבר עתה מעמדה של ישראל בעולם זקוק לתיקון עמוק. צריך לחדש את אמון המשקיעים הזרים, שבורחים בקצב גובר מאיגרות החוב של הממשלה. צריך לשקם את תדמיתה של ישראל כסטארט־אפ ניישן, כפי שהיינו לפני שדבק בנו מוניטין של מדינה שמבצעת רצח עם. צריך לבסס מחדש את שיתופי הפעולה המחקריים הבינלאומיים, שרבים מהם מהווים את תשתית הצמיחה העתידית שלנו. חלק מהמשימות האלה יהיה אפשר להשלים מהר יותר, לאחרות יידרשו שנים.
במלחמת התשה, הצד המותש לא מרוויח כלום. מלחמות כאלה נגמרות רק בהסדרה מדינית כלשהי. ובהיעדר תבוסה מוחצת של אחד הצדדים, כל הכרעה מדינית תהיה דומה לזו שהיתה יכולה להתקבל בתחילת המלחמה — רק בלי כל הנזק.
ישראל מוכרחה להבטיח לתושביה ביטחון מוחלט בגבולות. לו היתה דרך צבאית להשיג זאת, כבר היינו צריכים להפעיל אותה. אם הדרך הצבאית תימשך שנים על גבי שנים — היא כנראה לא הפתרון הטוב ביותר. מה הדרך המדינית להבטיח ביטחון מול ארגוני טרור שמטרתם היא השמדה מוחלטת של ישראל, שמגובים בידי שלטון איראני נחוש ועתיר משאבים? אין לי צל של מושג. אבל בדיוק בגלל זה אנחנו בוחרים מנהיגים, כדי שיחשבו על פתרונות טובים לבעיות סבוכות.
כרגע, נראה שראש ממשלת ישראל פועל נמרצות בכיוון ההפוך מהרצוי. הוא מעוניין בהארכת המלחמה עד בלי די. הדינמיקה מול חזבאללה בצפון מובילה את שני הצדדים להגברת הלחימה, אף שהתנאים רחוקים מלהיות אופטימליים — היחסים עם ארצות הברית מעורערים (ואם דונלד טראמפ ייבחר לנשיאות בעוד חצי שנה זה לא מבטיח לנו שום שיפור, כי מדובר בסוכן כאוס בלתי צפוי), והשסעים בתוך החברה הישראלית רק מעמיקים, משום שראש הממשלה וחבריו לקואליציה עסוקים בקידום האינטרסים האישיים שלהם, במקום לקדם את האינטרס הציבורי. כך שום דבר לא יוכרע, לכאן או לכאן. כמה זה יעלה לנו, מעבר לחיי אדם ובריאות הגוף והנפש? המון. תעיפו מבט בחשבון מלפני 20 שנה.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
