מ

פה ענקית של קזחסטן מימי השלטון הסובייטי מעטרת את משרדה הקטן של הבוטנאית פרופ' רינה קמינצקי גולדשטיין במכון וולקני. זוהי ארץ המוצא של החוקרת וגם של השום המבוית — ירק התבלין שלו היא הקדישה את כל הקריירה שלה, ושעל עתידו היא מנהלת מאבק עיקש כבר שנים רבות. על קירות המשרד תלויים גם תצלומי פקעות שום בגדלים ובצבעים שונים, על הכוננית מונחים ספרי מחקר רבים בנושא, וישנו גם צרור שום מקש, תלוי לקישוט. אבל לשמחתי, החדר אינו מסריח משום.

ענף השום הישראלי ספג מכה קשה לפני שנתיים, כשהמדינה החליטה להוריד כליל ובבת אחת את המכסים על יבוא, והציפה את השוק בשום סיני. בתוך כשנה וחצי שטחי הגידול המקומי קטנו ביותר מ־50% ומספר המגדלים צנח בכשני שלישים. אבל מבחינת קמינצקי גולדשטיין זו אפילו לא הבעיה הכי חמורה בענף. "בניגוד למיתוס, האיכות של השום הישראלי בימינו ירודה מאוד ופחותה מהשום הסיני", היא אומרת. "וזאת מאחר שאין מגדל המתמחה ברביית שום. המגדלים מכרו את השום הטוב שגידלו, ומה שנשאר היה השום הלא טוב, ואותו הם שתלו. לכן איכותו של השום ירדה".

כדי להבין מה זה בדיוק אומר, צריכים להבין איך שום מתרבה בטבע לעומת האופן שבו חקלאים מסחריים מגדלים אותו. שום הבר מתרבה באמצעות זרעים, אולם בשום המאכל אין אפשרות כזאת, מאחר שאין לו יותר תפרחת, והוא כבר לא מפתח זרעים. לכן שום המאכל מתרבה באופן וגטטיבי. כלומר, הוא יכול לפתח צמח חדש מהשורש, מהגבעול, מהעלה או מהניצן. הדרך המסחרית להרבות שום היא לשתול שננות שום (שיני שום), שמהן נובטים גבעולים.

הבעיה בריבוי וגטטיבי, מסבירה קמינצקי גולדשטיין, היא "שהוא משחזר את הגנטיקה של הצמח המקורי שוב ושוב. אבל בעולם החקלאות אנחנו מחפשים מגוון שנוצר על ידי ריבוי מיני. כך, לדוגמה, בתו של מישהו לא דומה לו בדיוק כי יש לה גנים משני הורים, ובכל פעם שנולד צמח או אדם נוצר שילוב גנטי חדש. אם אדם היה מתרבה בדרך של השום, היינו מקבלים שיבוט של אותו בן אדם, עם אותן המחלות והבעיות ועם אותו האופי".

עד שנות השמונים ישראל ייבאה שום בעיקר מספרד, ואז מדענים ממכון וולקני פיתחו זן ששמו "שני", על בסיס זן ברזילאי שהותאם לתנאים המקומיים. מאז בישראל גידלו רק את הזן הזה. הבעיה היא שהזן שפותח לא נשמר ליותר מ־4–5 חודשי אחסון, ושהוא רגיש מאוד לווירוסים. ומכיוון שמשנה לשנה שוכפל אותו הזן, הווירוסים והמחלות התרבו.

בשנות התשעים מדענים ממכון וולקני הצליחו לנקות את השום המקומי מווירוסים באמצעות תרביות רקמה — שיטה ביוטכנולוגית שבה לוקחים חתיכה קטנה מהצמח, מגדלים אותה בתנאים סטריליים וכך מגדלים צמח מחודש. הוקמה לשם כך חווה מיוחדת בערבה, ובמשך עשור היתה פריחה של הענף, עד שגם הזן המשופץ נפגע מווירוסים. חוקרי מכון וולקני נדרשו שוב למלאכת הניפוי והניקוי, אבל אף שזו משימה בעלת חשיבות לאומית, "לא קיבלנו תקציב מהמדינה או מהמדען הראשי, אלא מהחקלאים עצמם", מבהירה קמינצקי גולדשטיין, "ולבסוף גם היינו צריכים להפסיק את הפרויקט בגלל הרפורמה הממשלתית לביטול המכסים על יבוא ירקות. לחקלאים פשוט לא נותר כסף למימון הפרויקט, ולכן איכות השום הידרדרה".

"המלחמה הוכיחה שיש להתעקש על ביטחון תזונתי, והיא צריכה לשמש תמרור אזהרה. מקבלי ההחלטות במדינה לא מבינים שאנחנו חייבים להשקיע בפיתוח זנים שעמידים לעליית טמפרטורות, למשל. ישראל יכולה לתרום ידע חיוני לעולם"

קודם הרפורמה, ואז המלחמה

בעוד חודשים אחדים קמינצקי גולדשטיין תצא לגמלאות, והחשש שלה הוא שפרויקט חייה ירד לטמיון. "עזבתי את המחקר באוניברסיטה כי רציתי להפיק מהידע שלי משהו מעשי. מחקר של צמחים הוא חשוב, אבל רציתי גם להראות תוצאות בשטח. אני מבינה בפיזיולוגיה של הצמח, לא מבינה בביזנס. אני לא מבינה איך מוכרים מוצר כזה, לכן אני קוראת להרצאה שלי 'הפרויקט הצליח והפציינט מת'".

יותר מכל מתסכל אותה חוסר התמיכה של המדינה במיזם. "זה כואב לי מאוד. אני מאוד מאוד מאוכזבת, כי אני יודעת שיחד עם הצוות שלי השגנו הישג עצום. המדינה היתה צריכה להבין איזה אוצר יש לה ביד ולתמוך בו אבל היא לא היתה מעוניינת. ישראל נטשה את המחקר החקלאי ואת החקלאות — וזה עצוב. פרויקט השום היה יכול להיות כמו פרויקט פיתוח עגבניית השרי, שבו המדינה כן תמכה והשקיעה.

מדינה שכן מבינה את החשיבות הבינלאומית של השום היא סין, שחולשת כיום על 87% מגידול השום העולמי. "לפני 40 שנה היא בנתה אסטרטגיה ממשלתית", אומרת קמינצקי גולדשטיין, "וכבר לפני 20 שנה היא התחילה להשתלט על השווקים ולחסל את המגוון של זני השום בעולם. ראיתי כיצד ההשתלטות הסינית מתרחשת בקנדה, בארצות הברית, בארגנטינה, בצרפת ובאיטליה. הם מוכרים קילו בדולר, והמקומי, נגיד בקנדה, מגיע ל־8 דולר. למרות שאתה הכי רוצה מקומי, כשהמחיר הוא פי שמונה, זה הבדל משמעותי. ככה אנשים התחילו לקנות שום סיני.

"צריך להבין שבריבוי וגטטיבי, חייבים לשתול בכל שנה. אם לא שתלת שנה אחת, אין לך המשכיות. ולכן ככל שהשום הסיני השתלט, הצטמצמו זני השום בכל העולם. רק בשנים האחרונות אירופה התחילה להתאושש מזה. באיטליה ובספרד יש כנסים שהכותרת שלהם היא 'כולם מוזמנים, חוץ מסין', והמטרה היא באמת לשקם את גידול השום".

גם פה זה קרה.

"כן, פה הסינים ניצחו בגדול. אבל זו לא תופעה ישראלית, זה קורה בכל מקום. אף אחד לא יכול לעמוד מולם. מספר שתיים בגידול היא הודו, אבל היא עומדת על אחוזים בודדים מהגידול העולמי. כך למשל בישראל אנחנו אוכלים שום סיני במחירים של שום ישראלי מלפני שלוש שנים".

ואם לא היה די בתחרות האגרסיבית עם התוצרת הסינית, בא משרד האוצר והסיר את המכסים על היבוא. "המצב של השום בישראל לא טוב", מבהירה קמינצקי גולדשטיין. "כשהתחילה הרפורמה החקלאית, הוא היה הראשון שנפגע. הפשירו את המכס ואמרו 'אין בעיה, נקנה שום מסין, בצל מהולנד ועגבניות מטורקיה'. עכשיו אנחנו מבינים את הטעות ועד כמה היינו צריכים להחזיק כמות מסוימת של גידולים שלנו. ידענו שזה טעים יותר, בריא יותר ונותן פרנסה לאנשים, אבל המלחמה הוכיחה שיש להתעקש על ביטחון תזונתי כי בטורקיה ובירדן לא רוצים למכור לנו ירקות. אז מה נעשה? אין גידול עגבניות באירופה, אז שנייבא ממקסיקו? אתה יודע כמה נשלם על דבר כזה?

"המלחמה הרסה כמות גדולה מהחממות ומהגידולים. גידול הבצל, למשל, התרסק ב־90%. וזה צריך לשמש תמרור אזהרה. מקבלי ההחלטות במדינה לא מבינים שאנחנו חייבים להשקיע בפיתוחים חדשים ובזנים שעמידים לעליית טמפרטורות, למשל. ישראל יכולה לתרום לעולם בהתמודדות עם משבר האקלים".

אבל הכלכלנים מסתכלים על המציאות רק דרך החור בגרוש, הם לא מסתכלים על בעיות אקולוגיות ובוטניות.

"אז שיתייעצו עם מישהו שמבין בתחום. בואו נהיה חכמים, בואו לא נהרוג דברים שאחר כך לא נוכל לשחזר. אם היו מתייעצים איתי בנוגע לשום, לא היינו במצב הזה. עכשיו צריך לשקם גם את המטעים שנשרפו בצפון. צריך לטעת עצים שמתאימים לתנאי האקלים, וחשוב שזה יהיה כאן, כי המזון הופך להיות למצרך יותר נדיר בכל העולם. אני מאוד מקווה גם שהשרפות לא יפגעו בזנים החדשים של השזיפים והתפוחים שפיתחנו לאקלים המקומי".

ממשרד החקלאות נמסר בתגובה לכתבה: "משרד החקלאות רואה חשיבות רבה בכל הנוגע לשמירה ולפיתוח הייצור המקומי, כל זאת במטרה להמשיך ולשמור על ביטחון המזון של מדינת ישראל. לכן לפני מספר חודשים פרסם המשרד נוהל תמיכה של יותר מ־3 מיליון שקל לתמיכה ישירה במגדלי שום, שמשולמת בימים אלו. המטרה היא להחיות את הענף המקומי לאחר שנפגע אנושות כתוצאה מהסרת המכסים בשנת 2022, בתקופת הממשלה הקודמת".

בעניין העלאת מכסים נמסר כי "בראיית משרד החקלאות בענפי ירקות ופירות רבים נדרש שיעור מכס גבוה יותר ותמיכה ישירה מתאימה לחקלאים כדי לשמור על ביטחון המזון של תושבי ישראל, ובהם גם ענף השום. בימים אלה, פועל המשרד לגיבוש תכנית ארוכת טווח שמטרתה היא שמירה על ביטחון המזון של מדינת ישראל בטווח הקצר והארוך, ובמסגרתה יבחנו סוגיות אלו".

בעניין התמיכה במחקר של קמינצקי גולדשטיין נמסר: "קרן המדענית הראשית במשרד החקלאות היא קרן תחרותית. הצעות המחקר מוגשות, נשפטות ומדורגות על ידי ועדת שיפוט מקצועית. המחקרים שמדורגים גבוה הם אלו שמקבלים מימון".