חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// דו"ח הצוללות עשוי להוביל לתקדים /// האזהרה ליוסי כהן מסמנת את עתידו /// בג"ץ הגיוס לא צריך לעורר שמחה לאיד /// אינטל ואנבידיה מבהירות את הצורך בשינוי הגישה

דו"ח הצוללות

המסורת תישמר?

בישראל אין דרך משפטית לסלק ראש ממשלה מתפקידו. האקסיומה הזאת התקבעה בכל ועדות החקירה שנגעו לתפקודם של ראשי ממשלה, כמו גם בעתירות לבג"ץ שטענו שהמנהיג לא יכול להחזיק עוד במשרה החשובה ביותר במדינה. רק הבוחרים יכולים לסמן לראש הממשלה את הדרך החוצה. השופט יצחק עמית כבר התייחס לעניין בדיוני הבג"ץ שהכשיר את בנימין נתניהו להקמת הממשלה, בציטוט המפורסם על אדם עם כתב אישום שלא יכול לכהן כעוזר הגזבר של נווה חמציצים — ויכול להיות ראש ממשלה. הלכת דרעי־פנחסי נשענת על צו שמחייב ראש ממשלה לפטר שר נאשם, אבל היא מחדדת את הבעיה, לא פותרת אותה: כדי לפטר, צריך מישהו שיפטר. ראש הממשלה יכול לפטר שר, אבל מי יכול לפטר ראש ממשלה?

רק לפני כשלושה חודשים ועדת החקירה לאסון מירון הטילה אחריות אישית על נתניהו, אבל לא יכלה לצרף לה המלצה שיתפטר, כלומר שיפטר את עצמו. השבוע ועדת החקירה לפרשת הצוללות סימנה שינוי אפשרי שעשוי לערער את האקסיומה המקובלת, כשהניפה מול ראש ממשלה את המסקנות החמורות ביותר שאפשר להטיח באדם בתפקיד זה — הוא סיכן את ביטחון המדינה, את יחסי החוץ שלה ואת הכלכלה שלה. כל החבילה. ומה הלאה? האם הוועדה תיצמד שוב לחוסר האונים המשפטי שלפיו רק הבוחרים יחרצו את גורלו של ראש הממשלה, או שהטון החמור בדו"ח הביניים יוביל לשינוי גישה בשלב הסיום? ייתכן שדווקא היו"ר השמרן אשר גרוניס ינפץ קיבעון רב־שנים? ואם לא, האם הציבור ימשיך להכשיר ראש ממשלה שמסכן את ביטחון המדינה, יחסי החוץ שלה וכלכלתה?

/// משה גורלי

צילומים: יואב דודקביץ, זיו קורן

אזהרה ליוסי כהן

לא חוזרים על טעות

זה היה שבוע שהדגיש כמה תקוות הציבור תולה ביוסי כהן, ולמה צריך להיגמל מהתקוות האלה.

יוסי כהן מסומן כבר מזמן. ראש המוסד היוצא, "הדוגמן", מוזכר בתקשורת כבר שנים כיורש אפשרי לראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא מתראיין כבר שנים עם ארשת כזאת של בדרך לראשות הממשלה, גם אם ברוב הראיונות הוא לא אישר שזה הכיוון, ובסקרים הוא מזנק, ודאי בחודשים האחרונים. בין כמועמד הליכוד לראשות הממשלה ובין כמי שחובר לאנשי ימין אחרים — השבוע תפרו לו מפלגה עם נפתלי בנט, אביגדור ליברמן וגדעון סער — כהן נראה כמו העתיד המבטיח. אפילו אנשי שמאל מודים שקשה לעמוד בקסמו. שאולי הוא זה שיכול לגאול את המערכת הפוליטית ואת הבוחרים מייסורינו הנוכחיים.

אבל השבוע, לצד סקר ה־34 מנדטים לליברמן־בנט־סער־כהן, ועדת החקירה הממלכתית לפרשת הצוללות שלחה מכתב אזהרה גם לכוכב הפוליטי העולה. הוועדה מייחסת לכהן חוסר מקצועיות, חוסר זהירות וחוסר שקיפות, וכתבה כי "התנהלותו הובילה לשיבוש עמוק בתהליכי עבודה ובניין הכוח ולפגיעה במנגנוני קבלת החלטות בשורה של סוגיות רגישות. בכך סיכן את ביטחון המדינה ופגע ביחסי החוץ ובאינטרסים הכלכליים של ישראל".

זה צריך להטריד אותנו מאוד. לכהן עוד נותרה זכות השימוע בפני הוועדה לפני שזו תפרסם את מסקנותיה הסופיות, אבל אם אלה יהיו ברוח מכתב האזהרה, צריך להראות לו את הדרך החוצה מהזירה הציבורית. הוא לא יכול להתמנות לראשות הממשלה, ולא לשום תפקיד בכיר אחר. לישראלים אסור להיקסם שוב מפוליטיקאי עם כריזמה שבועט במקצועיות, בזהירות, בשקיפות ובאמת, וכך מסכן את המדינה, יחסי החוץ שלה וכלכלתה. כבר עשינו את זה, וראינו לאן זה הוביל אותנו.

/// רועי ברגמן

צילום: Shutterstock/א.ס.א.פ קריאייטיב

בג"ץ הגיוס

נדרשת אמפתיה

שמחה לאיד היא אחד הרגשות ההרסניים ביותר, בייחוד לחברה הישראלית. הפסיקה של בג"ץ בנוגע לגיוס חרדים צודקת ולמעשה טריוויאלית — אי אפשר, עקרונית ובוודאי חוקית, לאפשר פטור המוני גורף לכל מי שנולד לאם חרדית. אך טבעי הוא שרבים שמחים על כך שתחושת האי־צדק העזה שמלווה אותם שנים, כמשרתי מילואים ומשלמי מסים, קיבלה חיבוק מהערכאה המשפטית העליונה ביותר, ועמו גם אישור לכך ששוויון צריך להיות הבסיס לכל.

אבל יש הבדל בין שמחה לשמחה לאיד. הציבור הליברלי המתוסכל משנים של נשיאה בעול לא צריך להתענג על הכאוס הרגשי והכלכלי שמתחולל כעת בחברה החרדית. לא חייבים לחגוג על התגובות הקיצוניות ששמענו השבוע ממנהיגי החרדים (השופטים "רשעים", שלילת התקציבים היא "ניסיון לכלותנו" וכן הלאה), אפשר להכיל את זה ולשתוק. מי שניצח (בסיבוב הזה לפחות) יכול להפגין קצת רגישות. ובעיקר צריך לזכור מאין נובעות התגובות שעוד נמשיך לראות: אנחנו עומדים בפני שינוי במערך היחסים שבין החברה החרדית למדינה, וגם החרדים מבינים את זה. השילוב שלהם לא יהיה קל לצבא ולשוק העבודה, אבל בעיקר הוא לא יהיה קל להם עצמם. הלא־חרדים יכולים לעזור בתהליך הזה בכל מיני אופנים, להושיט יד, וזה חייב להתחיל מאמפתיה לכאב ולחשש שלהם. לשמחה לאיד ודאי שאין מקום.

/// שלמה טייטלבאום

אינטל

הגיע הזמן להתרענן

השבוע האחרון, והשבועות האחרונים בכלל, הדגימו את הפוקוס השגוי בדיון על ההייטק בישראל. יש לנו נטייה היסטורית להיאחז באינטל — היא בכל זאת המעסיק הפרטי הגדול במדינה, עם 12 אלף עובדים, והיא תורמת לא מעט ליצוא. לכן היא זוכה בתמיכה ותמריצים, ואם היא מקפיאה פתאום הרחבה של מפעל, כפי שקורה כעת, העניין נתפס כדרמה גדולה. הפנמנו עמוק את התפיסה של אינטל כשם נרדף לטכנולוגיה וקידמה, כזאת ששום מחשב, ובעצם כל ענף ההייטק, לא שלם בלעדיה. אבל אולי צריך להתחיל לחשוב עליה כעל העבר, לא העתיד. המתחרות כבר פתחו פער שיהיה לה קשה לסגור, ובזמן שאנחנו ממשיכים לשאת אליה עיניים, אנחנו מפספסים את מה שאנחנו צריכים להתמקד בו. למשל, אנבידיה, שמבססת כאן מרכז גדול וצומח, שאמור למלא תפקיד מפתח במהפכה הנוכחית, זו של ה־AI. אנבידיה קונה חברות ישראליות, הקימה כאן את מחשב העל שלה, מעסיקה כבר5,000  עובדים, ויש לה עוד הרבה לאן לגדול. או פאלו אלטו, חברת הסייבר הגדולה בעולם שכבר נסחרת ביותר מ־100 מיליארד דולר בוול סטריט, ומתרחבת בישראל כל הזמן. או החברה החדשה שאיליה סוצקבר, ממייסדי OpenAI, מקים כעת בתל אביב ובפאלו אלטו. בקיצור, הגיע הזמן להיפרד מהסגידה האוטומטית לאינטל, ולהתחיל לדחוף חזק יותר את כל השאר.

/// סופי שולמן

מילת השבוע

//

דור סער־מן

מסודות האלוהות עד הצוללות, חקירה תמיד מבקשת לחשוף את האמת, וזה עלול להיות כואב

ועדת החקירה הממלכתית לפרשת הצוללות צצה פתאום השבוע, והודיעה ששלחה מכתבי אזהרה לראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון, ראש המוסד לשעבר יוסי כהן ושני בכירים נוספים. בתוך המחדל המתמשך שבו אנחנו חיים מאז 7 באוקטובר ההודעה כמו הגיעה משום מקום, הזכירה נשכחות — מי זכר שיש ועדת חקירה, ושבכלל היתה פרשת צוללות — אבל גם הזכירה את חשיבות החקירה.

בעברית שלפני זמננו, חקירה היתה כלי שביקש להבין את הדברים הנשגבים ביותר. דיברו על חקירה שנועדה להגיע לעומק סודות האלוהות, על חקירה של חוכמות הטבע השונות. משם הגיע המחקר, שאמור לפצח את נפלאות עולמנו באופן חד, אובייקטיבי ויבש. גם חקירה של רשויות החוק אמורה לפעול כך, לרדת לשורש הדברים, ובעצם גם היא מבקשת לגלות סודות. וכשמגלים סודות, הכל נהיה נפיץ יותר, באלוהות ובפשיעה.

בתוך כל זה, גם ועדות חקירה מבקשות לגלות את פשר הדברים, ללא מורא וללא משוא פנים. גם במקרים שבהם הן לא מובילות לענישה, הן מבקשות לחשוף בפנינו איך הדברים עובדים, להגיע ללוז הנסתר שמניע את המציאות. גם לא נחצה רף פלילי, ועדות חקירה מראות לנו תמיד איך נחצו גבולות אחרים שעלולים להוביל לאסון או לריקבון. לא בכדי בעברית המוקדמת יותר החקירה תמיד נקשרה לחוכמה. גם היום היא לא מבחינה בין ביביסט לרל"ביסט, דורשת רק דבר אחד, כבר מאות שנים — את האמת. וכן, האמת עלולה להכאיב, אבל היא הכרחית.