מ

תחם המגורים של דודי גרשון בכפר שמריהו מפתיע גם מבקרים שראו כמה וכמה בתים של אנשים עשירים. מגרש עצום של כ־10 דונם, שהחומה החיצונית שמקיפה אותו חולשת על חלק משמעותי מהרחוב כולו, ומאחוריה נפרשות לעיני הבאים מדשאות רחבות ידיים שנגזמות בקפדנות כירורגית באמצעות מכסחה רובוטית, ועצים שעברו תספורת מדויקת בידי שני גננים פדנטים. מבנה המגורים המרכזי מעוצב בלבן בוהק, דקורציית ברזל לבנה עצומה בגודלה מקיפה את קירותיו הגבוהים, שרבים מהם עשויים זכוכית מרצפה עד תקרה ומשווים למקום, גם בשל הניקיון המוקפד וחפצי האמנות הפזורים סביב, קצת תחושה של ביקור במוזיאון.

אבל ההפתעה העיקרית מסתתרת מתחת לרצפה. למעשה לא ממש מסתתרת, כי רצפת הסלון שקופה וממש מתחתיה, בקומת התת־קרקע, משתרעת מתחת לרגליך בריכה בגודל אולימפי, 50 מטר אורכה, עם שני נתיבי שחייה. התדהמה שאוחזת בך אינה מקרית. הבית הוא הייצוג המוחצן, האקסטרווגנטי, של הגשמת חלום הילדות שלו: להיות אדם עשיר.

"כשעושים אקזיט מספיק מהר, אתה מספיק ליהנות ממנו", הוא פורס את תפיסת עולמו. "את הבית הזה לקח לבנות שבע שנים, ולו הייתי עושה אקזיט חמש שנים מוקדם יותר, הייתי נהנה ממנו חמש שנים יותר. כיזם אתה צריך לחשוב לא רק על איך למקסם את שווי החברה, אלא גם על כמה זמן יהיה לך ליהנות מהכסף".

איך נולד הרעיון לבית כזה דווקא?

"כשתכננו אותו, עלה כל מה שאתה רוצה שיהיה בו. היתר זה כבר עבודה של אדריכל. יש פה גם מגרש כדורסל ומגרש טניס ויש קולנוע וספא. זה בית ממש כיפי, והיום הכל פתיר ארכיטקטונית. למשל אין ריח של כלור מהבריכה כי החלל שלה אטום. זה בית מתוחכם, בית החלומות שלנו, אנחנו כמעט שלא יוצאים ממנו. החלומות התגשמו בבית הזה".

חלמת על בריכה אולימפית בתוך הבית?

"אני שוחה שש פעמים בשבוע, ועם כל הציוד שאני סוחב לאימוני שחייה עדיף שיהיה לך מסלול פרטי. זה מעצבן שאתה בבריכה ציבורית ואנשים עוברים בנתיב שלך. אני עושה אימון מקצועי, קשה, עם לוחות זמנים ומאמן מקצועי (לאוניד קאופמן, לשעבר מאמן נבחרת ישראל בשחייה). אני גם אוהב טניס, וכשרוצים לשחק צריך להזמין מגרש. אז פה לא".

הכסף שיש לך מרגיע אותך?

"אקזיט נותן תחושת סיפוק שגואלת אותך מכל הלחצים. כשאתה בעלים של חברה, לא רק סטארט־אפ אלא גם חברה אמיתית עם רווחים, היא כל הזמן נמדדת בכמה היא גדלה, ואתה כל הזמן בסטרס להגדיל אותה. אתה מרגיש כמו על כרכרה וצריך לא להפסיק להצליף בסוסים כדי להגביר קצב, כדי שהמהירות תגדל. אחרי שמכרת יש הקלה. הפסקת את המרוץ הזה. אני הרגשתי שזהו, זאת כבר לא בעיה שלי. אפשר לקרוא לזה גאולה".

"כשאתה בעלים של חברה אתה כל הזמן בסטרס להגדיל אותה. אתה חש כמו על כרכרה וצריך לא להפסיק להצליף בסוסים. אחרי שמכרת יש הקלה. הפסקת את המרוץ. אני הרגשתי שזהו, זאת כבר לא בעיה שלי. אפשר לקרוא לזה גאולה"

פיזיקה היא הייעוד

אבל אין שם פרנסה

הגאולה של גרשון (59) הגיעה ב־2014, כשמכר את חברת תמחור האופציות שלו, SuperDerivatives, ב־350 מיליון דולר. הרוכשת היתה Intercontinental Exchange, המפעילה הטכנית של בורסת ניו יורק אז, ולפי הערכות 170 מיליון דולר נכנסו ישירות לכיס של גרשון.

אבל המרוץ לשם התחיל הרבה שנים קודם, כשגרשון הנער, שגדל ברחובות, חש בחסרונו של הכסף והפנים את כוחו. "סביב כיתה ז'־ח' ילדי האליטה התחילו ללכת עם ליוויס, מכנסיים מאוד יקרים אז", הוא משחזר. "ההורים שלי לא יכלו להוציא את הסכום הזה על מכנסיים, וידעתי שאני לא יכול לבקש מהם את זה. אבא שלי, שלמה, היה לבורנט שעלה בגיל 18 מבולגריה, ואמא שלי, סימה, היתה גננת ועבדה אז במכון וולקני. אז נסעתי לתחנה המרכזית בתל אביב, קניתי מכנסיים מזויפים בזול והדבקתי להם תווית ליוויס. תמיד היה פער בינינו לבין בתים אחרים. הבית שלנו נראה אחרת, כשכולם שמעו תקליטים לנו לא היתה מערכת סטריאו בבית, רק איזה פטיפון מסכן שקיבלנו ממישהו. גדלתי בתחושת חסר".

גם בלי הרבה כסף, סביבת המגורים ליד מכון ויצמן הובילה אותו לחוגי נוער שוחר מדע. בכיתה ח' זיהו את יכולותיו החריגות והוא הוקפץ לכיתה ט'. "הייתי בפוקוס של כל המורים למדע. המורה לפיזיקה הביאה לי עוד ועוד חומר לקרוא, התעמקתי בתורת היחסות, מגיל צעיר התלהבתי מאוד מפיזיקה וחשבתי שאהיה פיזיקאי. לקראת כיתה י"ב חשבתי איך אפשר לשלב בין להיות טייס באל על לפיזיקאי".

למה לשלב?

"חשבתי שפיזיקה היא הייעוד שלי, אבל ידעתי שכפיזיקאי אין לי סיכוי להתעשר".

גרשון יצא למרוץ חימוש בתארים: תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה ממכון וייצמן ותואר שני ודוקטורט בפיזיקה מאוניברסיטת תל אביב. "אבל כשראיתי שמתרגל שלי באקדמיה, שהיה עילוי, לא מצליח למצוא בארץ עבודה באקדמיה, נדלקה לי נורה אדומה והבנתי שצריך 'פלאן בי'". אותו מתרגל שמע שבתי ההשקעות בוול סטריט מחפשים מתמטיקאים ופיזיקאים, וב־1992 נסע גרשון לבית הספר למינהל עסקים קלוג בשיקגו לדוקטורט נוסף, הפעם במימון.

למה דווקא מימון ופיזיקה?

"ידע במימון עם פיזיקה ברמה גבוהה הופך אותך לכוכב רוק בוול סטריט. סתם פיזיקאי חנון זה לא מספיק, אבל כשאתה עילוי השמים הם הגבול. העדיפו פיזיקאים מבריקים שיותר מחוברים למודלים ולתיאור תהליכים. זה נחשק אצל סוחר בשוק ההון, בעיקר כשזה מגיע עם תעוזה ועמידה בלחצים".

וגילית שאתה קר רוח?

"יש כאלה שקורסים או משתגעים בסטרס, אני גיליתי שאני עומד בו מצוין. יש לי קור רוח, אני לא משתגע כשקורה משהו נורא, לא עושה שטויות, לא מתייאש. אילו הייתי נשאר פיזיקאי הייתי נהנה מאוד, אבל לא הייתי מגלה את התכונות היזמיות שלא ידעתי שיש לי. את התשוקה, התעוזה, הדמיון".

לא אמרת רגש.

"רגש זה מסוכן, אסור לעבוד עם רגש. החלטות צריכות להיות הגיוניות. עם רגש אפשר לגרום נזקים איומים. אסור לקבל החלטות עסקיות על סמך רגש, אלא רק על סמך ניתוח כלכלי ברור. אתה יכול להיות נחמד לעובדים, חוץ מזה אין שום דבר שקשור לרגש. ככה צריך לנהל חברה".

מיליון, 2 מיליון

בכל מקרה ההורים מתעלפים

הקרבה לתאגידי הפיננסים של אמריקה החלה להניב לגרשון את הכסף שחלם עליו. "תוך כדי לימודי הדוקטורט כבר התחלתי לייעץ לבנק שהיה שייך לבנק אוף אמריקה תמורת 1,000 דולר ליום. כשאבא שלי שמע על הסכום הזה הוא בכה, אני חושב שזאת היתה המשכורת החודשית שלו. הוא לא האמין שזה יכול להיות. לקחתי אותם למסעדות פאר, שלחתי אותם לטיולים בעולם, קניתי להם אוטו ודירה, הם נהנו מהרווחה שהיתה לי. כסף נותן לך חירות ליהנות מהחיים".

מכאן המסע הפיננסי התקדם בצעדים מהירים. ב־1994 התקבל גרשון לעבודה הרשמית הראשונה שלו כשכיר בוול סטריט, בדויטשה בנק, שם עבד שלוש שנים. משם עבר לברקליס ניו יורק, וב־1998 נשלח מטעמו לרילוקיישן בסיטי של לונדון, שם היה האחראי לאופציות על מטבעות.

"התחלתי כטריידר מתחיל, שזה אומר שהסכום המקסימלי שמותר לי להפסיד ביום לא כל כך גדול. אחרי שנה ראשונה מוצלחת הגדילו לי את הסכום, וכשהגעתי לברקליס כבר הייתי טריידר בכיר, אחראי לתחום המטבעות באמריקה הלטינית, ובהמשך הגדילו לי את האחריות לכל המדינות המתפתחות, כולל אפריקה ואסיה. ללונדון עברתי כדי להיות מנהל עולמי של כל תחום האופציות האקזוטיות על מטבעות".

שילמו לך טוב, אני מניחה.

"כבר מהעבודה הראשונה שלי כטריידר של אופציות בדויטשה בנק. סוחר טוב מרוויח משכורות של 300-200 אלף בשנה, אבל המשחק הוא הבונוס. בונוסים יכולים להיות במיליוני דולרים. הבונוס זה הכל, אנשים חיים בשביל הבונוס, נקודה".

מה זה אומר בפועל?

"שאתה פוגש אנשים מאוד לא נחמדים, נוקשים, ממוקדים, עובדים מ־7:00 עד 17:00, והתפקיד שלך ושלהם הוא להרוויח כסף. מי שמאחר קונה לכל הדסק ארוחת בוקר, מי שממשיך לאחר, עף. זו תקופה של סטרס נוראי, לא נהנים מהעבודה, אבל מהבונוס יש סיפוק. בשביל זה באנו".

זה נשמע אורח חיים נוראי.

"החיים כטריידר קשים ומתישים ומלאי סטרס. אנחנו עבדים של הכסף. זה לעבוד בלי חברים, בלי יחסים אישיים בין אנשים, מספיק שעצבנת מישהו ומפטרים אותך. זאת הסביבה. בוול סטריט אנשים היו רעים אחד לשני. כשפיטרו מישהו בדסק, אף אחד לא היה עצוב. זה היה 'מה אכפת לך'. באים שני שומרים למישהו, אומרים לו 'קח את הדברים שלך ותתלווה אלינו', ואף אחד לא מגיב. מה אכפת, נביא אחר.

"זה צד מגעיל, אבל יש כללי אתיקה מקצועיים, שבהם הכל מאוד מחושב: כשהבוס ישאל למה עשית טרייד מסוים, אתה צריך להסביר לו בדיוק באיזו נקודה תכננת לגרוף את הרווח ואיפה לעשות 'סטופ לוס'. עובדים על סטטיסטיקה, ומותר להפסיד כל עוד המתודולוגיה ברורה. הימים היחידים שבהם אתה נהנה הם בסוף השבוע, וגם אז לוקח זמן עד שהגוף מתנקה מהסטרס. כולם סובלים שם ונשרפים ככה מהר, תחת הידיעה שתוכל לפרוש מוול סטריט לפני גיל 40. אני חייתי ככה עשור, וככל שעובר הזמן אתה מתרגל לסטרס ומבין שאלה החיים. גם ככל שאתה מתקדם בתפקידי הניהול הסטרס יורד, ואתה בעיקר צריך לוודא שעובדים שלך לא עושים שטויות".