א

יזון בין הרגשות השונים הגואים בנו עומד בלב סרט האנימציה המצליח "הקול בראש" (2015) וגם כמובן בלב סרט ההמשך שלו, שעלה בשבוע שעבר לאקרנים. גיבורי הסרט הם הרגשות של ילדה ששמה ריילי — עצב, פחד, כעס, גועל ושמחה — שמנהלים את מצב רוחה ממפקדה שנמצאת בתוך המוח שלה. ב"הקול בראש 2" ריילי מגיעה לגיל ההתבגרות, ואל הרגשות המוכרים מצטרפים כעת חברים חדשים, שדורשים ארגון מחדש: מבוכה, שעמום, קנאה וכמובן חרדה. בזמן שריילי מנסה למצוא את מקומה במחנה הוקי, ליצור חברויות חדשות ולשמר את הישנות, לצלוח מבחנים ולרשום הישגים, החרדה מתחילה לנהל את העניינים. וככל שהיא משתלטת ובועטת החוצה את הרגשות הישנים, תפיסת העצמי של ריילי, שבמרכזה האמונה שהיא אדם טוב, הולכת ונזנחת. ובמקומה הולכת וצומחת תפיסה חדשה, מעורערת יותר — עד שריילי נעשית משותקת מהמתח.  

ריילי מתקשה לתפקד כי הערכים שהנחו אותה עד כה התערערו: בזירה החברתית התחרותית של חטיבת הביניים, ריילי חוששת שכדי לא להיות דחויה עליה להתחנף לאנשים הנכונים, לתעדף אותם על החברות הישנות שלה, להתרחק ממי שהיא, ולשחק משחק אגרסיבי — העיקר לנצח. היא מצמצמת את עצמה למינימום הישרדותי, שמוציא ממנה אגרסיביות במגרש הספורט ובחיים, עד שהיא פוגעת בחברות שלה, הוותיקות והחדשות, נשלחת לעונש, ואז מגלה שהיא לא מסוגלת להמשיך לתפקד. הנשימות קצרות, הדופק מואץ, והתקף החרדה לא נרגע — עד שהרגשות שסוערים בתוכה מתחילים לשתף פעולה.

בתוך ראשה של ריילי הרגשות מבינים שעליהם להחזיר את האיזון ביניהם, ומבוכה מסייע לעצב להחזיר את הרגשות הוותיקים אל מרכז העניינים. שמחה מבינה שחרדה לא מסוגלת לעצור, שהיא משותקת מהלחץ שגרמה לריילי, אז היא מראה לה חמלה, מבהירה לה שהיא לא לבד ומאפשרת לה להרפות לרגע. כל הרגשות חוברים לחיבוק, ואיתו מגיעה ההבנה שתפיסת העצמי של ריילי מורכבת. היא לא רק אדם טוב, או אדם שאיננו טוב מספיק. היא מגוון של זיכרונות ואמונות, וכולם יחד מאפשרים לה להתחבר בחזרה לעצמה, להגיע לאיזון שנותן מקום לרגשות שונים ומשחרר מההדחקה של זיכרונות קשים, שרק מרחיקה אותה מעצמה. החיבור המורכב יותר מאפשר לריילי להתנצל בפני החברות שלה על התנהלותה הלא הוגנת כלפיהן. והן בתגובה מבינות אותה, מחזקות אותה ומחזירות לה את תחושת המסוגלות.

בשגרת המלחמה השברירית והפצועה כל טיפת דיון מורכב הופכת לשחור ולבן: אתם איתנו או נגדנו? אין לחלק מאיתנו יכולת לראות כרגע את האחר, בשל התחושה הבוערת שאם לא נתמקד בעצמנו – נישבר

קל מאוד להזדהות עם ריילי בימים כאלה. הרי החרדה מנהלת אותנו, הישראלים, כבר שמונה חודשים. מאז 7 באוקטובר, אנחנו נעים בין פוסט־טראומה ממה שקרה לבין עוד ועוד טראומות ממה שממשיך להתחולל: המלחמה שמתרחבת לעוד חזיתות, החטופים והחטופות שעדיין לא חזרו, החיילים והחיילות שמסכנים את חייהם, החורבן בצפון, המפונים שלא יכולים לחזור לשגרה, הממשלה שאטומה לסבל העם והזרם הבלתי פוסק של דיווחי חדשות. ולמי שמעיזים להישיר מבט אל התמונות מעזה, נוסף גם הכאב על מותם של חפים פשע. כבר שמונה חודשים מצופה מאיתנו לתפקד בלי הרף באינספור מצבים, גדולים כיומיומיים — אבל איך אפשר לתפקד כשאנחנו בחרדה מתמדת?

יש מי שהחרדה משתקת אותם לגמרי, ללא יכולת לעשות שום דבר מלבד פעולות יומיומיות הכרחיות. יש מי שהיא מזיזה למחוזות דעתניים, קיצוניים ואגרסיביים. כואבים ומבוהלים אנחנו מאבדים את החמלה שלנו כלפי מי שסביבנו או מי שבמעגלים הרחוקים יותר. אנחנו מתבצרים בעמדותינו, בצדקת הדרך שלנו, ולא מסוגלים לקבל ביקורת עליהן או על המהלכים של המדינה, כי במצב כל כך שברירי ופצוע כל טיפת דיון מורכב הופכת לשחור ולבן — אתם איתנו או נגדנו? אין לחלק מאיתנו יכולת לראות כרגע את האחר, בשל התחושה הבוערת שאם לא נתמקד בעצמנו — נישבר.

ובדומה לריילי, גם מערך האמונות של כל אחד ואחת מאיתנו התערער — מתחושת הביטחון הפיזי, דרך האמון בממשלה ועד ההזדהות עם קבוצות, שפתאום משמיעות קולות שונים מאלו שלנו. ובעיקר התערערה תחושת המסוגלות שלנו — עד כמה יש ביכולתנו להשפיע, לעזור או בכלל לעשות משהו, כשהכל שורף ומבעית ומאיים כל הזמן.

אבל אנחנו מוכרחים לזכור שההתמקדות שלנו בחרדה תוקעת אותנו, ושאנחנו מורכבים מיותר מתחושה אחת, אפילו אם היא מגיעה מתוך הצורך להגן על עצמנו. אנחנו צריכים למצוא את הדרך לזכור מי היינו לפני 7 באוקטובר, כי אם נצליח לחבר את הרגשות והזיכרונות שלנו מלפני תחילת המלחמה, אולי נוכל לראות שוב תמונה מורכבת יותר, ארוכת טווח יותר. אולי נצליח גם קצת לקוות, ולדמיין איך נרצה להמשיך לחיות כאן יחד. אם נחזיק במורכבות שלנו כבני אדם, נוכל לא רק להושיט יד לאחרים ולאחרות לעזרה, אלא גם לבקש עזרה בעצמנו כדי לחזור לפעול — בין שעל ידי יציאה להפגנות, תרומה או התנדבות, ובין שעל ידי הנמכת הלהבות במרחב שסביבנו, מהרגעת ויכוחים משפחתיים ועד הימנעות מריבים באינטרנט. כך אולי נוכל לראות שוב שגם בצד השני יש בני אדם, ושהמרחק המנטלי בינם לבינינו קצר הרבה יותר מכפי שנדמה לנו.