ה

ספרייה בטריניטי קולג', דבלין, היא אחת היפות בעולם. "החדר הארוך" שלה, שהוקם לפני 300 שנה, משתרע על פני 65 מטר, אולם גדול שבו קומת בסיס ומעליה גלריה גדושות מדפי עץ צפופים, גומחות, חלונות וקימורים. רק שאין בה ספרים.

בדרך כלל יש, 200 אלף ספרים. אבל לפני שבועיים, כשהגעתי אליה, היו בה רק 2,000, כדי בכל זאת להרשים קצת את המבקרים; השאר נלקחו לפרויקט שימור נרחב, ו־90% מהמדפים ריקים. הסיור בין מדפיה של ספרייה נטולת ספרים הטיל עליי אלם. כאילו נגמרו כל המילים, ואין עוד מקום לכתוב, לקרוא. התחושה הזאת היתה כמו צל של תחושה דומה, חזקה בהרבה, ששיתקה אותי באוקטובר. ואם לא די בכך, באופן בלתי נמנע המראה גם זרק אותי לחשוב על הספרייה הריקה שיצר הפסל מיכה אולמן בברלין, במקום שבו הנאצים שרפו יותר מ־20 אלף ספרים.

נסעתי ללונדון ולדבלין כי היו לי ואוצ'רים לכרטיסי טיסה עם תוקף מוגבל. וקצת פנטזתי על שבוע שבו "I can gather all the news I need on the weather report", כמו שכתב פול סיימון. תחזית מזג האוויר התגלתה כמיותרת: בכל יום היו ארבע עונות, שמש וגשם ורוח ונעימוּת ועננים אפורים ושמים כחולים. ומהחדשות היה קשה להתנתק, אבל הורדתי מינונים.

ונסעתי ללונדון ודבלין בגלל "גברת דאלוויי" של וירג'יניה וולף ו"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. רציתי להתנסות בעלייה לרגל בעקבות ספרים, ולחוות אותה עם אחרים, כמו שחובבי כדורגל נוסעים למשחקים וחובבי מוזיקה לפסטיבלים בינלאומיים. קראתי את "גברת דאלוויי" ו"יוליסס" לראשונה רק לפני כמה שנים, והם טלטלו אותי. כל אחד מהם, בדרכו הנגישה יותר או פחות, היה עוד הוכחה לאופן שבו מילים של מישהו אחר, ממקום וזמן אחרים (וולף וג'ויס כתבו לפני כמאה שנה), יכולות להאיר לי את עצמי ואת חיי. שני הספרים האלה, כמו הרבה יצירות אמנות גדולות, תוהים איך להצליח לחיות, וזו שאלה שקיבלה השנה משמעויות חדשות. אולי חשבתי שיציאה מישראל בעקבותיהם תוכל לספק קצת תשובות.

בעמוד השלישי של "גברת דאלוויי", בהתרוממות הרוח שמחוללת בה היציאה אל הרחוב לקנות את הפרחים בעצמה, גיבורת הספר מתבוננת בעולם ומרגישה ש"בכל אלה טמון כל מה שהיא אוהבת: החיים; לונדון; הרגע הזה בחודש יוני. כי אמצע יוני הגיע. המלחמה נגמרה", חוץ מלשתי נשים שקשורות לחיילים שנהרגו, "אבל המלחמה נגמרה; תודה לאל – נגמרה". כעבור עשרה עמודים נכנס לספר ספטימוס וורן סמית. הוא לא יחיה עד סופו.

ספטימוס שרד את המלחמה, התחתן, התקדם בעבודה, אבל הכל נהיה קשה יותר. כשגברת דאלוויי, קלריסה, הולכת לקנות פרחים למסיבה שתארח בערב, ספטימוס הולך לרופא. כשהיא נזכרת באהובים שהסעירו את נעוריה, הוא נזכר במפקדו ובחברו הטוב שנהרג לנגד עיניו. כשהיא טרודה בדינמיקות של החברה הגבוהה, הוא שומע שעוד הערב יאשפזו אותו במוסד "שבו נלמד אותך לנוח". כשהרופא של ספטימוס מאחר למסיבה ומסביר זאת בהתאבדותו של בחור צעיר שהיה בצבא ("תוצאותיו המאוחרות של הלם קרב"), המארחת מתערערת: "הו! חשבה קלריסה, באמצע המסיבה שלי, הנה המוות, חשבה". אהבת החיים שלה בתחילת הספר עדיין מידבקת, אבל בקריאה החוזרת לרגל הנסיעה התחדדה התחושה שהיא מאוד מנותקת. ספטימוס, שבקריאות הקודמות היה מבחינתי דמות נוגעת ללב אך משנית, נהפך עכשיו ללב הפועם של הרומן.

הספר כולו נפרס על פני כמה שעות, מהבוקר עד הערב של יום רביעי של אמצע יוני 1923. זה יום דאלוויי, והוא מלווה מדי שנה בכמה אירועים המוקדשים לעניין. למשל, סיור בעקבות גיבורי הספר, שלכל אורכו חורשים את הרחובות והפארקים של לונדון. דיוויד המדריך העשיר אותנו בהמון מידע, אנקדוטות וחומרי רקע, אבל הלב שלי התכווץ סביב רגע אחד. הוא הציג עמודים ראשונים של "The Times" עם הודעות על מותם של חיילים במלחמת העולם הראשונה; לא רק בזמן המלחמה, גם שנים אחר כך. הנה — הוא העביר בינינו צילום מוגדל — למשל עמוד שער עם הודעות כאלה מ־1936. המלחמה נגמרה, אבל הם המשיכו למות.

כשהביג בן מצלצל לאורך "גברת דאלוויי", הצלצול שלו מתואר שוב ושוב כ"עיגולי העופרת הכבדים התמוססו באוויר". החודש, כשחזרתי לספר, בכל פעם קראתי "כדורי העופרת הכבדים", ודמיינתי אותם מתמוססים וממלאים את האוויר בעופרת הזאת. המקום זר, המחנק אותו מחנק.

באותו יום רביעי של אמצע יוני הגעתי גם לגלריה סרפנטיין, ושם גיליתי את "The War Library", עבודה של האמן הבריטי־ניגרי ינקה שוניברה (Yinka Shonibare). יש בה 5,700 ספרים עם כריכות באסתטיקה אפריקאית, וכל ספר נושא שם של מלחמה, סכסוך ממושך, משבר בינלאומי, מלחמת אזרחים, קרב, מצור, מעשה טבח או הסכם שלום. הם מונחים זה לצד זה, מדף אחרי מדף, על פני שני קירות ארוכים, והלכתי לצדם לאט, מרותקת, העין עוברת ממלחמה למלחמה למלחמה. אסור לגעת בספרים, הם בוודאי ריקים, אלה רק השמות שמצטברים, בלי שום סדר גיאוגרפי או כרונולוגי. ממש במקרה נתקלתי ב"Second Arab-Israeli War" ובמדף מתחתיו ב"הסכמי אוסלו".

"המלחמה השנייה" שלנו, אגב, היא סיני, 1956. וידאתי את זה במסך הקטן שמוצב על שולחן במרכז החדר, שהכניס אותי למאגר מידע מדוקדק ומפורט של מלחמות שנבנה לקראת התערוכה. שם כבר יש סדר, אפשר לחפש לפי שנים ויבשות או בטקסט חופשי, להגיע למלחמות מ־2500 לפנה"ס (כולל מהתנ"ך והמכבים והמרד הגדול ובר כוכבא) עד אלה של השנים האחרונות (מבצע מגן וחץ, מאי 2023, שם. 7 באוקטובר עוד לא).

במאגר המידע הזה על כל מלחמה יש פירוט קצר, ענייני. חיפשתי וגללתי וקראתי וזה לא נגמר. לא נגמר. זה היה מציף. העדפתי לחזור למדפים, ושם, כשהעין הלכה מספר לספר, הבנתי שלא לכולם יש כותרת. למעשה, מתוך 5,700 ספרים, ל־3,000 אין שמות. מדפים שלמים מחכים למלחמות הבאות שיגיעו.

בחדר של וירג'יניה וולף מוזמנים המבקרים לתאר מה הם צריכים כדי לכתוב. התשובות נעו מ"תה" ו"שקט", דרך "ביטחון תעסוקתי" ועד התהייה אם אפשר בכלל לכתוב ב־2024

"גברת דאלוויי" אינו ספר על מלחמה, רחוק מזה. ברגעיו הטובים, ויש הרבה כאלה, הוא מיטיב לזקק במילים הלכי רגש ומחשבה וזיכרון ותהיות על החיים כפי שמעט ספרים מצליחים. הוא ספר על התרגשות מאנשים ומהעולם, על חילופי ארבע העונות ביום שמתרחשים גם בפנים, אצל כל אדם. הוא ספר על נעורים והתבגרות, לבד ובתוך חברה. והוא ספר מלא יופי של רגעים קטנטנים, כביכול סתמיים. לעתים הזכרתי אותם לעצמי, קצת במאמץ, כדי לא לראות הכל דרך ההווה הארור שלנו. ולעתים הם פשוט הגיעו, בלי הכנה, בהתבוננות באנשים, בעצים, בעננים, במכונית של אישיות חשובה שלכבודה עוצרת פתאום התנועה ברחוב, בדיוק כמו בספר.

כי גם לונדון לא מלאה במלחמה, רחוק מזה. היא הומה כהרגלה, באותו קסם שוולף היטיבה לתאר, גם אם היום הוא קצת אחר. האור רך, הפארקים יפהפיים, הרחובות צפופים, המוזיאונים מרגשים. אבל בביקורים בהם, ובקריאה בוולף ובג'ויס, אי אפשר שלא לתהות אם יש בכלל מקום לדבר עכשיו על סגנון ועל אמנות, אם נותרה לנו הפריבילגיה לתהות מהם החיים. אני מתעוררת כמעט לפנות בוקר לעוד יום עמוס תוכניות, אבל לא מצליחה להימנע מלהציץ בכותרות. מה הטעם בקתדרלות ותערוכות אחרי עוד "הותר לפרסום"?

כך שהלך הרוח שהבאתי מהבית נמשך, ומשך לדברים מסוימים. ברחוב העין קלטה אותם בקלות: בהמפסטד, השכונה שבה ישנתי, ראיתי את השלט שמכריז "כאן גר ג'ים הנסון", אבל גם את השלט שמודיע שהרחוב נקרא על שם פוליטיקאי מהמאה ה־17 שהוצא להורג (beheaded, אם לדייק), ובעיקר את הקירות המכוסים פוסטרים של החטופים, שסימנים של ניסיונות תלישה ניכרים בהם. בשירותים של מסעדה שנקראת Albion, בין שאר משפטים משורבטים, יש גם כתובות "Free Palestine". בשורדיץ' חנות השוקולד היפה מפתה מאוד, אבל התעכבתי יותר על ציור קיר של ילד מכונף לבוש צהוב וכחול (צבעי דגל אוקראינה), שמוריד על הברכיים טייס אזוק. חתום עליו Taqi Spateen, שהוא בעצם טאקי סבאטין מבית לחם, אמן שקנה לו שם עולמי בין השאר בזכות ציורי ענק על גדר ההפרדה, של איאד אל־חלאק וג'ורג' פלויד.

גם במוזיאונים מצאתי את עצמי הולכת לאזורים האלה. בטייט מודרן השתהיתי בתערוכות שנקראות "מלחמת אזרחים" ו"אמנות אחרי קטסטרופה", שגדושה עבודות שחורות ואפלות. ובגלריית הדיוקנאות הלאומית, בחדר קצת צדדי, צללתי אל 18 פורטרטים גדולים שצייר קולין דיווידסון האירי. תחת השם "עדות אילמת" הוא תיעד כמה מהנפגעים ב־30 שנות הסכסוך בצפון אירלנד – שני פצועים ו־16 בני משפחות שכולות; יותר מ־3,500 בני אדם נהרגו אז, מהם כמעט 2,000 אזרחים, ועוד כ־50 אלף נפצעו. כל דיוקן מלווה בטקסט שמביא את הסיפור שלו; לא הצלחתי לקרוא את כל הטקסטים, לא הצלחתי להכיל את העובדה שמאחוריהם מסתתרים עוד עשרות אלפים, לא הצלחתי שלא לחשוב על ישראל. וזו לא הייתי רק אני: גם המבקרים האחרים הסתובבו לאט בין התמונות, קראו־לא־קראו, ונאנחו. חדר לא גדול, דחוס בכאב ובטראומה שמציפים מן הקירות, שמן שנוזל מהקנבס לתוך הנשמה. התקשיתי ללכת משם; גם האחרים. הם ישבו, הסתובבו, השתהו עוד קצת. אבל ניסיתי להזכיר לעצמי שהסכסוך שם נגמר, כבר לפני כמעט 30 שנה, בהסכם יום שישי הטוב, 1998. בסוף מגיע סוף. ובסוף נשארים האנשים.

מלונדון לדבלין לקחתי רכבת ומעבורת. הרכבת היתה אמורה לנסוע כשלוש שעות, המעבורת להפליג עוד שלוש. השעה הראשונה של הנסיעה התנהלה על הפסים: בחלון כבשים, פרות, חורש, שדות, כבשים, פרות, חורש, שדות, בתוך הקרון צעירים עמוסי ציוד בדרך לפסטיבל מוזיקה אלקטרונית, שהוא בעצם מסיבת טבע של שלושה ימים. הם נרגשים, הם שמחים, אחד מהם לבוש בחליפת צלילה, עם סנפירים ומשקפת ושנורקל (שאלתי באיזו התערבות הוא הפסיד, והוא הסביר שזה חלק מהפעילויות שחברים מארגנים לו לקראת חתונתו הקרובה), ואני מחייכת, עם משקולת בלב שלעולם תלווה את המילים "צעירים במסיבת טבע".

אחרי שעה הנסיעה השתבשה, התברר שחסר נהג, הורידו אותנו בתחנה בעיירה קטנה אחת לחכות 40 דקות לרכבת אחרת, וממנה הורידו אותנו שוב בעיירה נוספת לחכות 40 דקות לרכבת שלישית. היה מתסכל, אבל אולי גם מנחם, לגלות שגם מחוץ לישראל לא הכל מתפקד. בכל עצירה מאות צעירים בדרך לפסטיבל ("זה פסטיבל קטן", הם אמרו, "רק 5,000 אנשים") נזרקו בכל פעם על הרציף, עם כמויות אדירות של ציוד קמפינג, וביניהם היה קל לאתר את אלה שעברו את גיל 25 ולא נוסעים לרקוד, אלא מקווים להספיק למעבורת. בין השאר היו שם בחור שחי בברלין ונוסע לבקר את הוריו בדבלין, הורים ותאומות בנות 8 מכפר בפינלנד בדרך לטיול ברחבי אירלנד, ויפנית שחיה בלונדון ונוסעת להופעה של הקילרס. התגבשנו. הצלחנו לקבל יחד קדימות בעלייה לרכבת (נאמר זאת כך: הורידו נוסעים עם המון ציוד מרכבת של עשרה קרונות, והציעו רכבת חלופית של שני קרונות). הפנמנו יחד, לאט לאט, את העובדה שנפספס את המעבורת. נתקענו יחד לשש שעות בעיירת הנמל הסגורה מאוד (הסַפָּר הטורקי והסַפָּר הכורדי היו פתוחים, משני צדיו של הרחוב המסחרי היחיד). חיכינו יחד למעבורת המאוחרת. ובסוף הפלגנו.

זו לא היתה מעבורת קטנה; היו בה תשע קומות, המון תאי שינה, אולם קולנוע, חדר משחקי וידיאו, כמה מסעדות. היפנית ואני שילמנו אקסטרה כדי לקרוס בלאונג' היקר יותר, בחרטום הספינה, נוף פתוח לים, אוכל בחינם. מלפניי שקיעה מרהיבה בין עננים, מאחוריי נערה בוכה בוכה מפסיקה רק כדי להקיא.

בערך בחצות הטלנו עוגן, 16 שעות אחרי שיצאתי מהבית שבו התארחתי בלונדון. למרבה ההפתעה, חרף הזמן הריק המתמשך, אלה היו 16 שעות שבהן הצלחתי לא לחשוב. לא להתרגז על העיכובים, כי מה זה חשוב בכלל, לא לקלוט הדהודים למלחמות בין הגבעות המוריקות והעיירות הנידחות והשמים הפתוחים, סתם להיות בדרך. בתנועה. זה חלק מהקושי בישראל של התקופה האחרונה, היעדר התנועה, במציאות שמסביב ועמוק בפנים. גם הקלות שבה תקשרתי עם זרים כל היום הזה הפתיעה אותי; כנראה הבנתי שהדרך היחידה לצלוח מסע היא לחלוק עם אנשים אחרים את המשא.

בעוד חגיגות יום דאלוויי הן עניין מצומצם, בלומסדיי, יומו של בלום, הוא פסטיבל שלם, שמצוין ברחבי העולם ב־16 ביוני. בדבלין עצמה הוא נמשך כשבוע, עם שפע אירועים שמתייחסים לקורותיהם של ליאופולד בלום, סטיבן דדאלוס ועוד עשרות דמויות אחרות ב"יוליסס", שהסתובבו ברחבי העיר בתאריך הזה ב־1904. יש סיורים, הרצאות, הקראות, המחזות, ארוחות, סרטים, ואפילו פעילויות לילדים, שחייה ויוגה. כל חנות בדבלין שיכולה למכור משהו שקשור ל"יוליסס" או לג'יימס ג'ויס עושה זאת — אבל אטרקציית הקניות המרכזית היא סבון כמו זה שקנה בלום, שאותו אפשר לקנות בדיוק במקום שבו הוא קנה אותו: בית המרקחת של סוויני, שנפתח באמצע המאה ה־־19 ונשמר עד היום כמקדש קטן לספר. ביקור שם יום לפני בלומסדיי עצמו גילה בחלל הקטן, בין המבחנות הישנות, צרפתים שיכורים שרים והמון ספרים — עותקים של "יוליסס" מרחבי העולם (כולל התרגום העברי של יעל רנן, ואפילו "המדריך ליוליסס" ההכרחי של חזי ועפר שלח) ויצירות של מגוון סופרים אירים מתים אחרים. בכלל, דבלין מאוד אוהבת את הסופרים המתים שלה, תוך התעלמות מרשימה מהעובדה שהם לא אהבו אותה: ג'ויס היגר ממנה בשנות העשרים לחייו ומעולם לא חזר, גם סמואל בקט, אוסקר וויילד וברם סטוקר (מחבר "דרקולה") עזבו ומתו בניכר, וחלק מהכתבים שלהם כוללים די הרבה ביקורת על מולדתם.

אבל האנשים האלה מושכים לדבלין לא מעט מבקרים, לצד הספרייה בטריניטי קולג' וכתבי יד עתיקים ("הספר של קלס" ואלה שמוצגים באוסף צ'סטר ביטי). בבית שבו גדל וויילד, למשל, היו לצדי כמה עשרות אנשים, ובגינה ממול עוד ועוד מבקרים עצרו להצטלם עם פסל של הסופר. נעים להיות במקום שבו ספרות וסופרים וספרים הם אטרקציה משגשגת. זה יצר אצלי מיד תחושת שייכות. מי שאוהב תקליטים מרגיש כך בכל חנות תקליטים בעולם, מי שאוהב ספרים כנ"ל, ובלומסדיי מספק שבוע של התחושה הזאת בעיר כולה; יכולתי לרגעים לא להיות ישראלית, רק חובבת ספרים, דומה לאינספור אחרים מכל העולם.

והקהל היה יחסית מגוון (אף כי די לבן), ילדים וקשישים, נשים וגברים, מקומיים ותיירים. בסיור שבו השתתפתי, שצעד במסלולו של בלום באחד מפרקי הספר, היו יותר מ־20 משתתפים שהגיעו במיוחד מרחבי ארצות הברית, מערב אירופה, יפן ומיקרונזיה. המדריך אמריקאי, ויש לו קרובי משפחה בתל אביב, בצפון וליד חברון. העולם הפתוח של ימינו איפשר לנו להתכנס בעיר אחת סביב עניין משותף, אבל גם ראינו את המחיר שכרוך בטשטוש הגבולות. נדדנו בין התחנות של בלום, ובכל פעם ההוראות של המדריך היו "נתקדם עכשיו ונעצור ליד הסניף ההוא של פוט לוקר", "המשיכו ללכת וניפגש ליד הסטארבקס". יש כמה אתרים שנשמרו מאז, כמו בית המרקחת, ובכל זאת הגלובליזציה משטחת עוד ועוד מוסדות מקומיים, לא רק בדבלין כמובן, ומותירה אותנו עם אבני מרצפת או לוחות בקיר שיזכירו שפעם קרה כאן דבר מה ייחודי, שהיה יכול לקרות רק פה.

אירועי בלומסדיי האחרים שבהם השתתפתי היו מוזרים ומסעירים עוד יותר, וגם הרחיקו אותי יותר מהמצב בישראל. בדרך אל המגדל שבו מתרחש הפרק הראשון של הספר, למשל, התגלתה רצועת חוף נהדרת, עם מושבה של כלבי ים, נשים שמלקטות צדפות, וסלעים גדולים שביניהם מסתתר אחד מאתרי השחייה הידועים של דבלין, Forty Foot, שם גיליתי עשרות אנשים טובלים במים של 13 מעלות; אפשר לנשום קצת אחרת בין כלבי ים מתחרדנים לרוחצים שצוהלים במים קרים. מעל החוף מתנוסס המגדל שהוקם כמבצר, ושבו ג'ויס התארח, שעליו כתב, ושבו פועל עכשיו מוזיאון קטן. מתנדבים מבוגרים שהתלבשו כמו ב־1904 (או קצת אחרי, לא מדקדקים במלמלות) הובילו את המבקרים ממסכת המוות של הסופר עד הגג שפעם היה עליו תותח ועכשיו הוא מציע רק נוף נהדר. אחר כך שחקנים מצוינים הציגו את כל הפרק בדיוק בחללים שבהם הוא מתרחש, כולל קפיצה לים בסוף. זו כבר לא היתה פטישיזציה של ספרות, פולחן הקליפה בדמות המסלול הפיזי והסבון ומגנטים עם דיוקן האמן; זו היתה אמנות. ואף שגם כאן הטקסט נגע במוות, היא חיברה לחיים.

בשכונה מרוחקת אחרת התקיים אירוע בבית הקברות Glasnevin. זה בית העלמין הלאומי, טרומפלדור והר הרצל יחד, כל גדולי ה־, רק בלי חלקה צבאית (קברי חיילים מסומנים בדגלים), ויש לו מוזיאון, בית קפה וחנות מזכרות עם מרצ'נדייז. 1.5 מיליון מתים יש בו, קצת יותר ממספר החיים בדבלין נכון ל־2022. גם כאן המחיזו חלק מהספר, מול קהל בלבוש תקופתי. ומשם המשכתי לצד השני של המטרופולין, לכנסייה לא גדולה בשכונה מנומנמת שבה נמצאים הפעמונים שמצלצלים בספר. בראש המגדל מצאתי להקה של שמונה אנשים (בלבוש תקופתי, בטח) שניגנו בפעמונים האלה מנגינות של ממש. יש להם מנצח, הם עושים חזרות תכופות, כבר מכשירים שם את הדור הבא; יש עניין שלם סביב הפעמונים, שלמעשה מנגנים רק בימי ראשון ובאירועים מיוחדים, כמו בלומסדיי. ולכבודו, גם נותנים לקהל לדנדן. דנדנתי; זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה, ובכל רגע נתון את עלולה לעוף לתקרה. זו בהחלט היתה התרוממות, לא רק של הרוח.

סבון, כלבי ים, ספרות, עיר פועמת, בית קברות, מנגינות, קניות. עומק ושטחיות. שפע אזוטריות, סביב ליבה של תבונה ורגש, כמו ב"יוליסס" עצמו. משהו בבלומסדיי עובד, התמהיל מאפשר להחזיק את החיים ואת המוות יחד. כן, גם בעזרת המרחק.

החגיגות ממלאות את הרחוב, עם הכריך שאכל גיבור "יוליסס", אלכוהול, ריקודים ואנשים מחופשים. הדבלינאים יודעים לסחוט הרבה חיים מהסופרים המתים ששנאו אותם

בכל הביקור בדבלין לא נתקלתי באף ישראלי, ולא שמעתי עברית (בלונדון היא נשמעה בכל מקום). לא חששתי לרגע: קראתי עברית ודיברתי עברית ואמרתי בלי היסוס שאני מתל אביב (כבר שנים אומרת תל אביב ולא ישראל). ברוב המקרים זה הוליד תגובות מתעניינות, האחרים סתם היו אדישים. ראיתי שתי כתובות בעד ישראל בשירותים ציבוריים, ונתקלתי בערך חמש פעמים בכתובות נגד או בדגלי פלסטין. המופע המפתיע מכולם היה ליד דייבי ביירנס, הפאב שבו בלום אוכל ארוחת צהריים. הוא עדיין קיים, ונהפך למוקד השמח ביותר של בלומסדיי, עם חגיגות על פני כל הרחוב, הכריך של בלום (גורגונזולה), מלא אלכוהול, כובעים ממותגים, להקה, ריקודים ואלפי אנשים שעוברים שם במשך היום, רבים מהם מחופשים. זה מקסים. הדבלינאים יודעים לסחוט הרבה חיים מהסופרים המתים ששנאו אותם. ופתאום, בין כל הכובעים המהודרים והשמלות והשמשיות והעניבות ומקלות ההליכה, צצו שתי נשים בתלבושת של פעם, עם דגל פלסטין ושלטי "עצרו את רצח העם". עברו, צולמו, הלכו. מסביב המשיכו לשתות.

לפני 120 שנה, בשנה שבה מתרחש "יוליסס", וירג'יניה וולף עברה לגור בגורדון סקוור שבבלומסברי, לונדון. לרגל יום דאלוויי, אחד החדרים שלה בבית ההוא נפתח למבקרים. ישבתי לכתוב שם קצת, מול החלון שדרכו היא התבוננה בשמים ובעצים ושלאורו קראה וכתבה. גם זו פטישיזציה, ובכל זאת יש משהו מרגש בלכתוב ולקרוא במקום שבו וולף קראה וכתבה, או בחדר שבו וויילד עשה זאת.

ובחדר של וולף, שכיום הוא חלק מאוניברסיטת בירקבק, היו שולחן גדול וכמה כיסאות וארונית קטנה ומדפי ספרים, ריקים. שוב מדפים ריקים. במקום ספרים היו עליהם גלויות. מארגני האירוע הדפיסו ציטוטים של וולף, וביקשו מהמבקרים לכתוב משהו משלהם בצד השני של כל גלויה; השאלה המנחה היתה: "אילו תנאים אתם צריכים כדי לכתוב?". היו שענו באריכות, היו בקצרה. "תה, ביסקוויטים, גבולות", למשל. "רעיונות, דחיפות, היעדר סבל, שלווה" (במקור peace). "צלילות". "שקט!". "ביטחון תעסוקתי".

והיה מי שכתב או כתבה או כתבו: "?How to stand and write in 2024? How". זו שאלה דומה לזו שאני הסתובבתי איתה. איך אפשר לטייל, לראות אמנות, לקרוא ב־2024? אבל בגלויה הזאת נמצאת גם התשובה שעלתה לי במקומות נוספים: כתיבה היא גם עמידה. קריאה היא גם עמידה. אמנות היא עמידה. ב־2024, ובעצם תמיד. וולף ידעה את זה, ג'ויס ידע את זה. קוראים מכל העולם ששוקעים בספריהם כבר מאה שנה יודעים את זה, ורואים את זה גם בעיניים של אחרים שהם פוגשים בדרך.