3

עד כאן החלק הוורוד. בואו נדבר על החסמים שבדרך. איך מביאים את החברות הגדולות לירושלים? למה עד כה אף אחת מהן לא פתחה משרדים בעיר הבירה, אלא בתל אביב, בהרצליה ואפילו בחיפה? מונין טוען ששני החסמים העיקריים הם כוח אדם בכיר, מה שנקרא סיניורים, והיצע משרדים נמוך מדי. "אם אני חברה גדולה שלא פועלת בעיר ורוצה לפתוח את המשרד הירושלמי שלי, אני צריכה מנהלים בכירים. ומאחר שאין בעיר חברות הייטק גדולות, יהיה לי קשה מאוד למצוא סיניורים מקומיים. אני אצטרך להביא עובד שלי שגר בעיר אחרת, והוא יצטרך לנסוע לכאן יום־יום. זה לא קל", הוא אומר.

זו קצת בעיית ביצה ותרנגולת, אבל אם ההתחלה שלה תיפתר, כלומר אפילו אם חברה גדולה או שתיים יפתחו משרדים בירושלים, ההמשך יסתדר מעצמו. "אחרי שהן יפתחו, יהיה זרם תמידי של אנשים שמיד בסיום התואר ייכנסו לעבוד באחת החברות הגדולות, יעברו מדי פעם בין החברות, ולבסוף יצברו מספיק ניסיון בשביל להגיע לתפקידים בכירים ויוכלו לפתוח משרדים נוספים עבור חברות נוספות. הבעיה היחידה היא שזה ייקח זמן", אומר מונין.

החסם השני הוא פיזי — חברות גדולות צריכות משרדים גדולים, ובעיר אין מספיק כאלה. אפילו משרדי הממשלה, שהם אחד ענפי התעסוקה המרכזיים בירושלים, מפוזרים ברחבי העיר במשרדים מצ'וקמקים עם טעם של פעם. חברות הייטק לא יכולות למשוך אליהן עובדים למשרדים ישנים עם ווייב של שנות השמונים. כיום, ההיצע המשמעותי היחיד של משרדים מהסוג הדרוש נמצא בהר חוצבים, היכן ששוכנת מובילאיי, אבל רובו לא מתאים לחברות כמו מיקרוסופט או אפל. אין שם באמת אקו־סיסטם של הייטק: אין איפה להסתובב, אין איפה לאכול, או במילים פשוטות — לא כיף בהר חוצבים, וגם ממש לא נוח להגיע לשם.

לדעת מונין, הפתרון נמצא בשני מוקדים אחרים. הראשון הוא אזור רחוב עמק רפאים והמושבה הגרמנית, שהיום אומנם משמש בעיקר למגורים ולבילוי, אבל זה בדיוק מקור הפוטנציאל. "זה קרוב למשקיעים (קרן JVP של אראל מרגלית יושבת בסמוך), זה בין מרכז העיר לאזור תלפיות, שהופך להיות אזור מגורים ובילוי גדול, ובמתחם התחנה מתוכנן המשך של קו הרכבת הקלה. התנועה שם תהיה אדירה", הוא אומר.

אבל כל זה עוד רחוק. האפשרות שנראית ממש בהישג יד היא מתחם ההייטק הגדול שנבנה בימים אלה בצמוד לקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית (היכן שלומדים הסטודנטים למדעי המחשב ולמדעים המדויקים)ֿ, ויכיל בשלב ראשון משרדים בשטח של 127 אלף מטר. המתחם צפוי להיפתח בשנה הבאה, יחד עם הקו הירוק של הרכבת הקלה, עם תחנה צמודה. לפי פוסט שפרסם בלינקדאין אחד מעובדי אפל ב־2022, נראה שהחברה עתידה לפתוח את מרכז הפיתוח השלישי שלה בישראל (אחרי הרצליה וחיפה) בקמפוס ההייטק החדש בירושלים. אם אחריה תבוא חברה נוספת, מונין מאמין שירושלים תעלה על פסים כמעט ודאיים להיות עיר ההייטק השנייה בגודלה בישראל.

ניסיתי להקשות על האופטימיות שלו. עם כל הכבוד לאפל והמשרדים החדשים והכל, הגידול הטבעי של ירושלים אומנם מרשים, אבל רובו נובע דווקא מחלקיה העניים של העיר — תושביה הערבים והחרדים. איך זה פוטנציאל לחברות הגדולות? אז לדעתו של מונין, זה דווקא כן.

4

40% מתושבי ירושלים הם ערבים, רובם ממזרח העיר. ירושלים יכולה להפוך לבירת ההייטק הערבית של המזרח התיכון. אם לחברות בינלאומיות גדולות יהיה חשוב להעסיק עובדי הייטק ערבים, היא לא תמצא אותם בתל אביב ובהרצליה. זו בדיוק הסיבה שאפל פתחה את אחד ממרכזי הפיתוח שלה דווקא בחיפה. לירושלים יש פוטנציאל דומה. מדינות כמו איחוד האמירויות, או בחלום הרחוק יותר ערב הסעודית, ישמחו להשקיע בהייטק ירושלמי שמעסיק את תושבי מזרח העיר, ודאי אם יהיו להן משרדים גם ברמאללה או בבית לחם.

עיריית ירושלים פתחה בשנה שעברה את איסטק, מרכז חדשנות בוואדי ג'וז שבמזרח העיר. זו אמורה להיות רק הסנונית הראשונה בתוכנית שאפתנית בהרבה, שבשיא שלה אמורה להגיע למשרדים בשטח של 200 אלף מטר. הדרך לשם ארוכה מאוד, אבל הפוטנציאל, לפחות לפי מונין, קיים. כך גם בחברה החרדית בעיר. "ב־2022, שלושת הסטארט־אפים הכי צומחים בעיר היו של יזמים חרדים. Cross River היא חברת פינטק של יזם חרדי מניו ג'רזי שגייסה 600 מיליון דולר. היא מפלצת, כל הפיתוח העולמי שלהם בירושלים, בהר חוצבים, והם מחכים לבניין חדש בכניסה לעיר", מספר מונין. ויש עוד.

5

בכל שנה, סביב יום ירושלים, אני כותב טור מדכדך או מצלם סרטון מדכא על איך ירושלים היא הצצה לעתיד הדמוגרפי של ישראל, ואיך אם לא נעשה שום דבר, גם ישראל כולה תהפוך להיות מדינה ענייה, שתלויה בחסדי נדבנים, עם רמת חיים שנסוגה לאחור, ואוכלוסיות חזקות שעוזבות אותה לטובת מקומות מבטיחים יותר. אבל הנה, מונין ואחרים עושים, אז אפשר לקחת הפסקה לרגע מכל הנהי. העתיד אינו כתוב, הוא מעשה ידי אדם. אם נדבוק בתסריט עסקים כרגיל, ירושלים אכן תשקע עמוק יותר. אבל אם נעבוד קשה, נצליח לייצר עתיד טוב יותר.

זו עבודה קשה באמת. צריך לעבוד בה יום יום, ויחלפו עוד ימים רבים עד שאפשר יהיה לקטוף את הפירות. אנשים כמו מונין ויזמים ירושלמים אחרים, בין אם ברשות לפיתוח ירושלים, בלשכת ראש העיר, במגזר השלישי ובמגזר הפרטי ברחבי העיר, עובדים קשה בזה יום־יום. מבחינתי, הם הגיבורים האמיתיים של ירושלים, לא אלה שנזכרים בה פעם בשנה ומנסים בעיקר להפוך אותה לשדה קרב פוליטי. אחרי שכל אלה עושים את הכותרות שלהם והולכים, אנחנו, הירושלמים, צריכים להישאר כאן ולחיות אלה עם אלה. הדרך לעשות זאת היא רק על ידי צמיחה ושגשוג. זה העתיד שמונין ואחרים מנסים לייצר לעיר. השנה, לשם שינוי, צריך לתת להם את הבמה.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות