ב

שנת 2004 הפוליטיקאי היפני נאוטו קאן היה גמור. הוא נאלץ להתפטר מתפקידו כמזכיר הכללי של המפלגה הדמוקרטית לאחר ששמו נקשר בשערורייה כספית, וזו התווספה לחשיפת רומן שניהל מחוץ לנישואים. אבל איכשהו, כבמעשה נס, שש שנים לאחר מכן הוא כבר כיהן כראש ממשלת יפן. מה קרה בין לבין? קאן לבש בגדי נזיר, גילח את ראשו ויצא למסע עלייה לרגל במטרה להיטהר מחטאיו במסלול הצליינות הנרו (Henro) שבאי שיקוקו (Shikoku). מדובר ב־1,200 ק"מ שמחברים בין 88 מקדשים בודהיסטיים — מסלול שלוקח בממוצע 45 יום להשלימו. וזה עבד. המסע החזיר את קאן אל משעולי הפוליטיקה, והשיב לו את אמון הציבור. ב־8 ביוני 2010 הוא הושבע בידי הקיסר אקיהיטו לראש הממשלה.

אבל המסלול שקאן עשה לא שמור רק למאמינים אדוקים או לפוליטיקאים שסרחו. ובשנים האחרונות, הוא צובר פופולריות גם בקרב ישראלים — מהווה דוגמה מעוררת השראה לדו קיום וסובלנות דתית בתקופה שבה אלה נדמים רחוקים מתמיד, ובעיקר מספק שקט עמוק למי שמגיעים ממדינה כמו ישראל, שבה שקט עמוק ונקי הוא משאב נדיר.

"המשמעות של מסלול צליינות בכל דת היא הליכה לשם השגה של מטרה רוחנית ולא לשם כיבוש יעד או נופים", אומרת מיא גינזבורג (36), מדריכה בתחום הפטריות ממצפה חרשים, שהשלימה את המסלול ב־2018. "וזה בדיוק ההנרו. פעם נסעתי במטרה לחפש את הטראקים הכי יפים והכי שווים כדי לאתגר את עצמי, ולכן ההנרו כל כך הפתיע אותי. הוא אחר לגמרי. זה מסלול מאוד ארוך, מאוד משעמם, ואין בו הנופים הכי יפים, בלשון המעטה. זה ממש מסע פנימה".

מה משך אותך בזה?

"שמעתי על המקום בתחילת דרכי בלימודי בודהיזם, כשעשיתי קורס ויפאסנה בקנדה, ופשוט הלכתי על זה. התכנון היה לנסוע ליומיים רק כדי לראות איך נראים הצליינים, מתוך סקרנות, וזה נמשך 41 יום".

מה השתנה כשהגעת לשם?

"הרגשתי בהליכה איזושהי ריקנות מצד אחד, ומצד שני שיכרון כוח של ריקנות. לא היה לי מה לאבד, לא היה לי מה לפספס, נתתי לדרך להתוות לי את הכיוון. התחלתי ללכת ופשוט לא יכולתי להפסיק. משהו בדרך עשה לי את זה, רק רציתי ללכת עוד. כל הזמן הלכתי במחשבה שאני אעצור כשארצה, וזה פשוט לא קרה, עד הסוף".

עשית את המסלול לבד?

"כן, כי את ההנרו עושים בהגדרה לבד. את לא ממסכת את התודעה שלך בתודעות של אנשים אחרים. בדרך פוגשים אנשים, אבל זה ברמת הלחבק ולעזוב, לא נשארים יחד. נפגשים לערב, אולי שותים משהו, אולי הולכים קצת, ואז מתפצלים. כמערביים, הרעיון של לעשות משהו לבד הוא נורא מאיים, אבל לבד זה יותר פשוט, כי הדרך יותר ברורה".

נשמע קשוח.

"זר לא יבין זאת. הדרך היחידה לתאר את זה היא כך — את הופכת לישות שכל מהותה היא הליכה. לא נשאר כלום חוץ מהליכה. ומדהים לגלות כמה זה ממלא אותך במשמעות".

"פתאום רואים למרחוק"

את הנרו אפשר להגדיר מסלול צליינות למתקדמים. תיירים שמחפשים הליכה לשם הליכה, אבל מעדיפים אותה פחות תובענית ויותר נגישה למערבי הטיפוסי, יעדיפו את קומנו קודו (Kumano Kodo), אזור הררי במחוז וואקיאמה שבחצי האי קיאי (Kii) שנחשב מאז המאה השמינית לספירה "הקרקע הקדושה שבה שוכנים האלים", המקום שבו מתים ונולדים מחדש.

כ־15 מיליון תיירים פוקדים בכל שנה את קומנו קודו — אחד מבין שני אתרי עלייה לרגל בלבד בכל העולם שהוכרו כאתרי מורשת של אונסק"ו (השני הוא דרך סנטיאגו בספרד). רוב התיירים בוחרים במסלול נקאהצ'י (68 ק"מ) המחבר בין שלושה מקדשים שממזגים בהרמוניה בין דת השינטו לבודהיזם. "הכל שם אפוף עשן ומיסתורין", מספרת יעל רפופורט, במאית בת 35 מתל אביב שטיילה בקומנו קודו לפני חמש שנים. "אומנם יש בו עיירות ומעיינות חמים (אונסן), אבל זה גם אזור פראי מאוד, ואם תיקחי שם סיכון על החיים שלך, את עלולה לאבד אותם: יש מפולות, נהרות שיכולים לעלות על גדותיהם ולגרום להצפות ותנאי ראות קשים". בספטמבר 2011, למשל, הוכה האזור בטייפון שגרם להצפות ומפולות שבהם מתו יותר מ־50 איש.

"השלכת בקומנו היא אחד הדברים היפהפיים", אומר ניר טורק (49) שחי בטוקיו זה 11 שנה, ומדריך טיולים ביפן. "אבל גם התקופה הנוכחית, שבה הטבע מתחדש לאחר החורף (מאי-יוני), היא נהדרת לטיול. בתקופה הזו של השנה כמות הגוונים של הירוק בעלים עולה פי כמה וכמה על כמות גוני הפרחים. ככל שיעמיק הקיץ, כך הירוק יהיה יותר ירוק, אבל כרגע הוא ירוק בכל כך הרבה גוונים, עד כדי כך שיש לזה מילה ביפנית, 'שינריוקיו' (Shinryoku), שפירושה הירוק החדש".

"רגע השיא בקומנו קודו מגיע בסוף המסלול, כשהנוף נפתח בפניך ופתאום אתה רואה מולך את המפל הגדול ואת מקדש נאצ'י לצידו", אומר אייל נחום, בודק תוכנה בן 27 מחיפה שטייל שם בשנה שעברה. "זה רגע של התעלות. אחרי צעידה ממושכת שבה הייתי מוקף בעצים מכל עבר, פתאום יכולתי לראות למרחק".

שחר ליליה גריפין: "המסע בהנרו מהדהד בך מה שאנחנו עוברים כחברה בישראל: הדרך מלאה בקשיים, אבל גם מוציאה מאנשים אחווה והירתמות למען האחר"

היפנים מייחסים לקומנו קודו סגולות ריפוי. במהלך תקופת הייאן (794–1185 לספירה) עשו אנשי החצר של הקיסר את המסע המפרך של 30–40 יום מהבירה העתיקה של קיוטו לאזור הזה בחיפוש אחר גן עדן עלי אדמות. הדרך שחיברה בין שלושת המקדשים שבו — קומנו הונגו טאישה, קומנו הייאטאמה טאישה וקומנו נאצ'י טאישה — הפכה למסלול עלייה לרגל, שזלג בתוך כ־200 שנה מחצר הקיסר והאריסטוקרטים למעמד הלוחמים הסמוראים ומשם גם למעמדות הנמוכים. ייחודו היה בכך שהיה פתוח לכולם, ללא הבדלי מעמד או מין.

כיום, קומנו קודו משמש עבור היפנים מעין טקס מעבר או חניכה — בוגרי תיכון עושים אותו לפני האוניברסיטה, בוגרי אוניברסיטה לפני ההשתקעות בחיים הבוגרים, וכו'. "זה סוג של ספורט לאומי", מסביר עמרי רייס, יועץ עסקי בן 42 מקרית אונו, שחי ביפן במשך 15 שנה. "יפנים רבים מטפחים תחביב שנקרא גושווין (goshuin) — מעין פנקס או דרכון שאוספים בו חתימות קליגרפיה מכל מקדש שמגיעים אליו, וזה נתפס כריפוי נפשי".

פוטנציאל ריפוי נפשי נוסף שואב מהעובדה שהקומנו קודו הוא סמל ומופת לסינקריטיזם — שילוב לא מובן מאליו בין דת השינטו היפנית לבין הבודהיזם, ששימש לה השראה. לאחר הרסטורציה של מיג'י בשנת 1868, הבודהיזם הפך נרדף ביפן, וכוהני השינטו הממלכתי, בשיתוף פעולה עם גורמים בממשלה, ניסו לחסלו בגל של שריפת מקדשים ואלימות כלפי נזירים. אבל במרוצת השנים, לאחר שהממשלה הסדירה את מעמד השינטו כדת הרשמית בסדרת חוקים, התפתחה גם סובלנות כלפי הבודהיזם, וקומנו קודו מכיל בו מקדשים של אלה לצד אלה, שמשופעים גם בהשפעות הדדיות. "הדתות ביפן, שלא כמו כאן בישראל, סובלניות אחת לשנייה", אומר רייס. "וכמובן, כל מה שרואים בחוץ גורם לך להרהורים על מה שיש בבית".

הפוך מישראל, אבל גם כמוה

אבל עם כל הכבוד לקומנו קודו, מי שבאמת רוצה לצלול להליכה אינסופית לשם הליכה, יעדיף להגיע להנרו. בכל זאת את קומנו קודו ניתן להשלים בתוך שלושה־חמישה ימים "בלבד" — פסיק לעומת 45 הימים הנדרשים להנרו.

"אחת התובנות של העלייה לרגל היתה שכמה שזה קלישאתי — הדרך היא המטרה", מסבירה ד"ר שחר ליליה גריפין, חוקרת תרבות וחברה ביפן ובעלת עסק לתכנון טיולים במדינה, שהשלימה את הנרו לפני עשר שנים. "יש יום חם יותר, יום קר יותר, הדרך הררית וקשה, והמטרה היא אף פעם לא המקדש הבא, אלא הדרך עצמה והקבלה של השינויים בה".

אחד הדברים שמסייעים בדרך הסיזיפית הוא הכבוד הרב והחום האנושי שעולי הרגל — "הנרו סאן" בעגה המקומית — זוכים לו מצד המקומיים. "הייתי עם הכובע והווסט של העולה לרגל, ואנשים כל הזמן הביאו לי דברים", מספרת גריפין. "כששאלתי למה, ענו לי 'הנרו־סאן'. מלא אנשים עוצרים לידך, מביאים לך מתנות, מעודדים אותך.

"פגשתי בדרך אמא ובן, שעצרו אותי ואמרו לי 'בואי, ניקח אותך לאכול. מה את אוהבת לאכול?'. אני מכירה את כללי הנימוס היפניים — צריך להגיד 'לא, אני בסדר', והם 'לא בבקשה', וככה היה בינינו פינג פונג של שלוש פעמים, אחרת זה לא מנומס. ואז הם לקחו אותי למסעדה וקנו לי אוכל. היום הייתי אומרת 'שחררו אותי, מוזרים, מה אתם רוצים לעשות לי'. אבל אז זה פשוט הדהים אותי. היתה להם דירה ריקה והם הזמינו אותי לישון בה, באו בבוקר, הביאו לי קפה מהחנות נוחות, והקפיצו אותי לאיפה שעצרתי במסלול, וכל זה רק כי אני הנרו סאן".

גם נחום עבר חוויה דומה בקומנו קודו. "עברתי באיזשהו כפר והגעתי לקיוסק קטן", הוא מספר. "היתה בו יפנית מבוגרת, שנראתה די מבוהלת לראות אותי, כי היה לי אז זקן ארוך והייתי די חריג בנוף. ניסינו לדבר, לא בדיוק הצלחנו, ואז היא סימנה לי לחכות רגע, הלכה לדקה, חזרה עם גלובוס קטן, וסימנה לי שאצביע לה עליו מאיפה אני בעולם. הצבעתי לה על ישראל, והיא אמרה 'הא!' ועיוותה את פניה בכאב. זה היה פרצוף אמפתי, מזדהה. היא עשתה שני אגרופים שמתנגשים אחד בשני, ואז עשתה יד על יד על יד. פירשתי את זה כהכרה בכך שאני בא ממקום מורכב, רווי מלחמות. כשיצאתי משם היא ארזה לי בנטו קטן על חשבונה, לא הסכימה שאשלם, וקראה אחריי 'פיס, פיס'".

"'אוסטאי' ביפנית זו מתנה, מנחה, אולי אפילו תרומה", מסבירה גינזבורג. "לאורך כל מסלול הצליינים מפנקים אותך ומרעיפים עליך מנחות כאלה. אוסטאי יכול להגיע בצורת טרמפ בסוף היום, זה יכול להיות אוכל, אצלי זה בא לידי ביטוי כמה פעמים במקומות לינה — אנשים הכניסו אותי אליהם הביתה בלי שהיה לנו בכלל איך לתקשר. אלה אינספור דוגמאות שלי ולך, כישראליות שבאות ממנטליות של הפרדה ופחד, הן בלתי נתפסות, כי מה יותר מפחיד ממישהו שהולך לך ליד הבית, ומה פתאום שתאכילי אותו ותליני אותו? זה ביטוי מאוד עמוק לאחדות, שבתוך התרבות שלנו, בתוך הקונטקסט שלנו, פשוט בלתי אפשרי לחוש אותה.

"יפן היא המדינה האהובה עליי כי היא היחידה שבה הרגשתי מחובקת כל הזמן. יש כאן פרדוקס כי היפנים מאוד שומרים דיסטנס — לא מתחבקים, לא נוגעים. אבל נראה שלא צריך אפילו לחייך כדי לגרום לאדם להאמין שהוא חשוב לך, ולא כי הוא חבר או משפחה שלך, אלא פשוט כי הוא בן אדם. אלה מסרים שבעיניי אי אפשר להתעלם מהם, וברור שיש להם יישומים לחיים שלנו כאן, כי אדם שעובר חוויה כזו יש לו התכווננות אחרת לאנשים שנמצאים מולו בעולם".

ובכל זאת יש מי שחשה גם קווי דימיון בין החוויה הכל כך זרה הזאת לחיים כאן בישראל. "כישראלית, ודאי עכשיו ב־2024, מסע כזה מהדהד בך את המסע שאנחנו עוברים כחברה", אומרת גריפין. "הדרך שלנו מלאה בשינויים וקשיים, אתגרים ומטרות שיכולים להשתנות בין קבוצות האוכלוסייה השונות. אבל בתוך זה את גם רואה את ההירתמות של אנשים זה למען זה, האחווה, האמנות שזה מוציא מאיתנו, זה חלק מהדרך. אני מתמוגגת כשאני רואה את זה, גם אם הדרך עוד ארוכה".

- - -

הפרטים הקטנים

שיקוקו

איך מגיעים?
בטיסה - בשיקוקו ישנם ארבעה נמלי תעופה שמבצעים נחיתות והמראות לחלקי יפן, שנחאי, סיאול וטוקיו. משך הטיסה מטוקיו הוא 75 דקות ומחירה כ־42 אלף יין (1000 שקל).
הדרך הנוחה ביותר היא באמצעות רכב שכור - משך הנסיעה מטוקיו הוא 9 שעות, אך היא כוללת אגרות גבוהות יחסית בגין נסיעה על גשרים. אפשר גם להגיע בשילוב של רכבות ואוטובוסים מטוקיו - גם כאן משך הנסיעה הוא כ־9 שעות, ומחירה כ־25 אלף יין (כ־600 שקל). אפשר להגיע גם בשייט מכל נמל מקומי על איי יפן, עם גישה נוחה במיוחד מהירושימה.

איפה ישנים?
באי שיקוקו ניתן ללון במקדשים הבודהיסטיים שעל מסלול ההנרו ללא תשלום.

קומנו קודו

איך מגיעים?
בטיסה - משדה התעופה האנדה (Haneda) בטוקיו יוצאות כמה טיסות מדי יום לשדה התעופה נאנקי שיראהמה במחוז וואקיאמה. משך הטיסה 70 דקות, ומחירה 35-17 אלף יין (730-400 שקל). משם, אפשר להגיע למרכז שיראהמה באוטובוס, משך הנסיעה 20 דקות.

אפשר גם לנסוע ברכבת JR Tokaido Shinkansen לשין־אוסקה (3-2.5 שעות) ומשם לעלות על רכבת נוספת לחצי האי קיאי. משך הנסיעה עד התחנה האחרונה, תחנת שינגו, הוא 4 שעות. מחיר הנסיעה מטוקיו לשיראהמה לכיוון אחד הוא 19 אלף יין.

היכן ישנים?
לינה עולה כ־500-100 דולר ללילה. הקצה הגבוה יותר הוא ללינה במקדש בודהיסטי (״שוקובו״) או בריוקאן, פונדק דרכים מסורתי.