כי הנגרים של פעם הם לא הנגרים של היום. זה אתגר להתעסק בחתיכות שקיימות הרבה יותר זמן ממני. רוב הדלתות שמגיעות אליי הן בנות יותר מ־100 שנה, לרוב מבתים ערביים מיפו, עכו, ירושלים וכל מיני כפרים. הטיפול בהן הוא שיעור בהיסטוריה. אתה לומד המון דברים מההתחקות אחר הנגרים של מפעם. זו זכות גדולה מאוד.

הדלתות מגיעות אליי במצב ג'יפה, אבל אני כבר יודע להעריך אותן ממבט ראשון. לאט לאט אני מפשיט ממנה את כל השכבות שנוספו לה מאז שהיא הותקנה. זה ממש מסע אחורה בזמן עם כל שכבה של צבע שמסירים, עד שאתה יכול ממש לראות את סימני העיפרון של הנגרים שבנו את הדלת. מדהים לצלול לתוך הדבר הזה. פתאום אתה פותח איזה מחבר מטורף, שמישהו עבד עליו כנראה עשר שעות רק כדי שהוא יחזיק משהו. וזה גורם לי להרגיש כזה קטן, שכל מה שאני יודע זה כלום — לא בקטע רע, אלא עם המון יראת כבוד, כי ככל שאני נהיה יותר קטן כך אני רוצה יותר לגדול. זו יראת כבוד גם לנגרים של פעם וגם לעץ.

היום הכל ממוכן ויש המון דרכים לקצר את התהליך. אבל במאה ה־19, למשל, לא היית יכול לעשות כל דבר בדקה, זה לקח שעה. ואז אתה רואה בדלת את רמת הדיוק הזאת! לא היתה להם ברירה אלא להיות טובים.

נדרש Reverse Engineering עדין מאוד — לחשב לאחור, תוך כדי פירוק, איך בנו את הדלת, שלב אחר שלב, כדי שנוכל אחר כך להרכיב אותה מחדש באותו אופן. אתה לומד המון מהתהליך הזה. לכל דבר יש סיבה, לכל חיתוך וזווית. וכשאתה לומד את הסיבות, אתה לא יכול שלא להשתמש בטכניקות, כי הן גאוניות.

זה מאוד תלוי במצב הדלת. רוב הדלתות העתיקות שאני מקבל נשארות ב־95% עם העץ המקורי. אבל בדרך כלל בפרויקטים של שימור מבנים ישנים, רוב האלמנטים מעץ כבר גמורים ואי אפשר לשמר אותם, רק לשחזר אותם. כשמדובר בבית בהליכי שחזור אני מוצא דלת מבניין ישן אחר ועושה לה התאמות.

הדבר הכי קשה בעבודה שלי הוא לחבר יחד חתיכות עצים משתי תקופות שונות, כי עץ זה חומר שזז — הוא יתכווץ, יתרחב וייסדק, וצריך למצוא דרך שהחתיכה החדשה "תדבר" עם חתיכת העץ בת ה־100, שאליה אני מחבר אותה. כדי להתגבר על זה פורסים את העץ הצעיר לכמה פרוסות, ומניחים אותן אחת לצד השנייה, כשכיוון הסיבים שלהן מנוגד זה לזה, כך התזוזה של החומר תהיה קטנה יותר. אני גם שותל רצועה פנימית של עץ בתוך הדלת בשני קצותיה, ש"קושרת" את כל החלקים יחד.
בעיה נוספת היא שבחלק מהמקרים כבר אי אפשר למצוא בדיוק את אותו העץ שבו השתמשו בעבר, כי פעם היו פה יערות מטורפים, והבריטים כרתו את הכל. אז ארזים, למשל, אני צריך לייבא היום מצפון אמריקה, והם לא בדיוק הארזים שגדלו כאן פעם. ברוב המקרים אני משלים פשוט עם חתיכות של עץ אורן.

הסגנון הוכתב לפי הטרנד התקופתי ומעמד דיירי הבית. הסגנון הכי נפוץ הוא דלתות עם שתי כנפיים גבוהות ומעין חלון פנימי עם עיטורים מסורגים ופרופילים שמשובצים בהם — שזו השפעה עות'מאנית. בדלתות מתקופת המנדט, לעומת זאת, אין חלון, הן מעוטרות פחות ונמוכות יותר. ישנן גם הדלתות של הטמפלרים, שייבאו בעצמם עצים מגרמניה ואוסטריה, והסגנון שלהם היה מאוד לא מעוטר ומאוד ישר — הכל עם פינות חדות ומעט דברים מעוגלים.
אבל הדלתות שאני הכי אוהב הן הדלתות של הערבים המקומיים. אין בהן שום תחכום, רק כמה קרשים שמוצמדים אחד לשני במסגרת שסוגרת את הכל. ההגדרה של דלת במילון אבן שושן היא "לוח קשיח שתלוי על ציר שעוברים דרכו". וזה בדיוק מה שהן, הכי בסיסי, ולכן אני מת עליהן.

עיטור דלת מסורג.

"חלון פנימי עם עיטורים מסורגים אופייני לדלתות העות'מאניות. בתקופת המנדט העדיפו דלתות מעוטרות פחות ונמוכות יותר, והטמפלרים סלדו מדברים מעוגלים. הדלתות שאני הכי אוהב הן של הערבים המקומיים. אין בהן תחכום, רק כמה קרשים שמוצמדים אחד לשני במסגרת"

אפשר לעשות תארוך די בסיסי, למשל, על ידי בדיקת כמות העופרת בצבע. עד שנות השישים עוד היו שמים עופרת, כך שזה נותן לך ודאות של 50 שנה אחורה. גם הפרזול בדלתות עוזר לתארך, כי ככל שהשנים עברו הפטנטים של הנעילה השתכללו. מעבר לזה, לפעמים אני נתקל באיזה נגר ערבי זקן, שהריחות של העץ מזכירים לו כל מיני סיפורים על איזה עץ הוא עבד, איפה היה ובאיזה סגנון הוא עבד. גם זה נותן מידע שמסייע קצת בתארוך.

תמיד היתה לי משיכה גדולה לאמנות, וכנער למדתי אמנות פלסטית בבית הספר. אבל הניסיון המעשי הגיע מנסיבות אחרות: גדלתי במשפחה קשת יום, ולא היה כסף בבית. אז כבר בגיל 12 עבדתי בכל מה שאפשר, ועם הזמן ניתבתי את עצמי לעבודות שבהן אוכל להתעסק בידיים במקביל ללימודים. חבר שעבד בנגרייה הציע לי להחליף אותו יום אחד כשהרגיש לא טוב. אז באתי ונשארתי שם ארבע שנים. התאהבתי בעשייה שהיא גם פונקציונלית וגם יצירתית. אמנות שהיא גם חלק מהחיים. עם הזמן שיניתי פאזות עד שלפני כמה שנים חזרתי למשק של ההורים במעונה ובניתי לי נגרייה קטנה.

חבר טוב סיפר לי לפני כשש שנים שלגיסו, גבריאל נוי, יש עסק למכירת דלתות עתיקות, ושידך אותי אליו. באתי אליו לעסק ועף לי הסכך. הוא אוסף דלתות מקבלני פירוק ובעלי בתים שעומדים לקראת שיפוץ או הריסה, ומוכר אותן. לקחתי ממנו דלת אחת ונטחנתי עליה, חצי שנה היא ישבה אצלי בנגרייה, עד שהחזרתי לו אותה. חשבתי שבזה זה נגמר, עד שיום אחד הוא קרא לי אליו, העמיס לי 11 דלתות על האוטו ואמר לי "סע!". הוא היה חייב עזרה כי הנגר שעבד איתו ברח — העבודה היתה לו קשה מדי. ואני מבין אותו. זה אתגר שרק מתעצם וגדל. מדלת לדלת אתה עובר לעולם אחר ומגלה תגליות חדשות. נשאבתי לתוך זה לגמרי.

כן, יש מלא עבודה. זה כבר לא טרנד, אלא נישה קבועה.

7,500–12,000 לעבודה, ועוד כמה אלפי שקלים לדלת עצמה.

האמת שעוד לא — גם משום שאני לא נמצא מספיק שנים בתחום, אבל בעיקר כי ההיסטוריה של הדלתות האלו לוטה בערפל, ואין תיעוד עליה. צריך להבין פה משהו, ואני אגיד את זה הכי דוגרי שיש: אנחנו סילקנו מפה את הערבים, כך שכל האנשים שאיכשהו קשורים להיסטוריה של הדלתות האלו כבר אינם פה או שהם לא רוצים לדבר. לפעמים הסוחר מגיע לנכד של הנכד של בעל הבניין העתיק ביפו, שאיכשהו זוכר משהו ויש לו תמונות, אבל זה נדיר ביותר.