חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// בג"ץ במלכוד /// Wiz נקלעה למצב מורכב /// האון היה צריך להיות מפורק /// א־סיסי נהיה האיש של ביידן
בג"ץ החקיקה
המלכוד ושאלת המחיר
בג"ץ פסק השבוע שהתיקון שקבעה הכנסת לחוקי יסוד כדי לפזר 11 מיליארד שקל מחוץ לתקציב הוא "שימוש לרעה בסמכות המכוננת". מבקרי הפסיקה טוענים שאין בחוק עילה כזאת, שמסמיכה את השופטים לבטל את התיקונים. הם צודקים, אבל הם דבקים כך בפורמליסטיקה ומתעלמים מהמשמעות: ללא הביקורת השיפוטית יכולה הממשלה לעשות ככל שעולה על רוחה. כאן המלכוד: או שבית המשפט חורג מסמכותו, או שהממשלה הופכת את ישראל לדיקטטורה.
זה עשרות שנים שהפוליטיקאים נמנעים מלחוקק את חוק יסוד: החקיקה, שיכול להגדיר את סמכויות בית המשפט בעניינים כאלה. זה מאפשר להם לחבוט בבית המשפט כשהוא חורג מהסמכויות הלא מוגדרות, וגם לברך אותו כשהוא פוסק לטעמם. השבוע כמובן היו גם חובטים וגם מברכים, ואת הבעייתיות אפשר למצוא דווקא בדבריו של שופט המיעוט השמרן נעם סולברג: "לא נרהיב עוז לקרוא תיגר על מעשה של חקיקת־יסוד אם אין צורך משפטי וציבורי לוחץ, דוחק וממשי, הכופה עלינו שלא לעמוד מנגד". זה כמו האמירה של ג'ורג' ברנרד שו: העניין אינו העיקרון, רק ההסכמה על המחיר. ובמקרה שלנו — ההסכמה על מהו צורך לוחץ, דוחק וממשי.
/// משה גורלי
Wiz
לדעת להגיד לא
רק לפני כחודש נכנסה קרן בלקסטון, אחת מענקיות ההשקעות הגדולות בעולם, לישראל, והשבוע כבר רשמה כאן השקעה ראשונה: 120 מיליון דולר ל־Wiz. הבחירה הזאת היא הפתעה קטנה מאוד: וויז של אסף רפפורט היא חברת הסייבר שהגיעה הכי מהר בעולם לשווי של יותר ממיליארד דולר, ועוד לפני בלקסטון קיבלה ממשקיעים אחרים כ־230 מיליון דולר בתוך קצת יותר משנה מאז הקמתה.
יש בסיפור הזה כמה עניינים שצריך לציין. כן, השווי של וויז לא פרופורציונלי להכנסות שלה. והיא גייסה כבר יותר כסף ממה שמיקרוסופט שילמה תמורת אדאלום של רפפורט ב־2015. אבל מעבר לכך, הגיוס הטרי מלמד משהו גם על הקרן וגם על החברה. אם בלקסטון מסמנת כך את אסטרטגיית ההשקעות שלה, היא מאכזבת: אנשי הקרן פשוט הלכו על החברה הכי לוהטת בשוק, אין כאן שום בחירה יצירתית שמבדלת אותם. מבחינת וויז, הכסף הזה קודם כל מלחיץ; הוא כאילו הופך את החברה לספינת הדגל של התעשייה המקומית כולה מבחינת ענקיות ההשקעות, וכישלון או אפילו טעות בדרך יכולים לחולל טלטלה נרחבת בענף. רפפורט מוצא את עצמו אמנם עם המון כסף, אבל גם תחת לחץ כבד מאוד וצורך לנווט בין כמה משקיעים ענקיים וחזקים. כיוון שקשה מאוד לעבוד ככה, ועוד יותר קשה להצליח, אולי צריך לפעמים לדעת גם להגיד לא.
/// הגר רבט
האון
אם למכור, אז רק ביוקר
השבוע סערו הרוחות בעמק הירדן, לאחר ש"כלכליסט" חשף כי המדינה פרסמה מכרז להקמת 248 צמודי קרקע לכל המרבה במחיר בהאון. פחות מ־40 משפחות גרות כיום בקיבוץ הוותיק והמוזנח הזה שעל שפת הכנרת, שאין עוררין על כך שהוא זקוק להחייאה ושיקום. אבל התושבים באזור מתנגדים, מדברים על מכירת בתים לעשירון העליון ומתעלמים מההגבלה הברורה במכרז, שקובעת שרק מחוסרי דיור יוכלו להשתתף בו, ורק אם יתחייבו לגור במקום ולא להפוך את הנכסים לבתי קיט.
מעבר להתעלמות מהפרטים, יש פשטנות גדולה בלהפוך את סיפור האון לעוד חזית במלחמת המעמדות ובקרבות מרכז לפריפריה. ראשית, כבר עכשיו צפוף מדי מסביב לכנרת, ומספר התושבים בישראל מכפיל את עצמו בכל 30-20 שנה. לכן ההחלטה הנכונה ביותר היתה לפצות את הקיבוצניקים שעוד נאחזים בהאון, לפנות אותם ולהחזיר את רצועת החוף לציבור הרחב.
אבל אם כבר מוכרים את הקרקע הנדירה הזאת, עדיף לעשות זאת ביוקר. הכסף יגיע לקופה הציבורית. שמי שיכול לקנות שם שטח ייהנה מהנוף, כמו בכל מקום אחר בעולם, ואת ההון שלהם יהיה אפשר להשקיע, למשל, בבניית הממ"דים החסרים בעוטף עזה. נשמע פופוליסטי? פחות מהטענות על מכירת הכנרת לעשירים בלבד.
/// דרור מרמור
צילום: עמית שעל
אחרי הסבב
חבר אמריקאי במזה"ת
בסבב הלחימה האחרון, נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי הוכיח שוב, בפעם המי יודע כמה, עד כמה הוא הכרחי לתיווך בין ישראל לחמאס. אבל הסבב הזה שדרג את מעמדו בדרך חשובה יותר: עכשיו גם הממשל האמריקאי החדש רואה בו המבוגר האחראי במזרח התיכון. עד הסבב הזה, הנשיא ג'ו ביידן התעלם די במופגן מ"פרעה החדש"; במסע הבחירות הוא הביע סלידה מהתנהלותו בכל הנוגע לזכויות אדם והיחס לגורמי אופוזיציה (לממשל טראמפ כמובן לא היתה בעיה עם כל זה), וגם אחרי שנבחר הוא אפילו לא טרח להתקשר אליו לשיחת נימוסין. אבל עכשיו גם ביידן מבין שחרף מגרעותיו, א־סיסי הוא חומת מגן לאמריקאים, היחיד שיכול לעצור את היגררות הממשל לתוך הסכסוך, אפילו אם בעיקר בתיווך. בימים האחרונים הם שוחחו לפחות פעמיים, והנשיא האמריקאי הודה לעמיתו המצרי והבטיח לשדרג את היחסים. אז בכל זאת יש פה מנצח, ותודה לישראל ולחמאס.
/// דורון פסקין
מילת השבוע
//
דור סער־מן
כשחוזרים לאשליה הגדולה, נזכרים בקול ובתנועה האמיתיים של חיינו
בתי הקולנוע אמורים לחזור לפעילות מלאה בסוף השבוע, ואחד התחומים הראשונים ששותקו לחלוטין עם פרוץ המגפה יחזור לחיינו. נכון, ראינו אינספור סרטים וסדרות בתקופת הקורונה, אבל צפייה בבית אינה דומה לצפייה באולם קולנוע — עם היציאה מהבית, מחיי היומיום שלנו, הכניסה לאולם חשוך ודרכו הכניסה לעולם אחר. זו הבריחה האולטימטיבית, שכולה התמסרות לאשליה שמספקים התמונות, הצליל והתנועה.
כי ה"קול" וה"נוע" לא רק מרחיקים אותנו מעצמנו ומקרבים אותנו לחיים אחרים, לסיפור אחר. הם גם מחברים מחדש את הסיפור שלנו, נותנים לנו קול נוסף לחיים שלנו, מניעים אותנו בחזרה לעצמנו. הם מפיחים איזו רוח חיים, מעניקים נקודת מבט חדשה להתבוננות בעולם שמחוץ לאולם. ואז, כשיוצאים ממנו, שומעים טוב יותר את הקולות, של ההסתה והשיסוי והשקרים וקרייני החדשות שמדווחים על אסונות, ורואים טוב יותר את התנועה שאנחנו לכודים בה כבר יותר מדי זמן, כזאת שלא הולכת קדימה, אלא כולאת אותנו במרוץ אינסופי במבוך שכולו מבוי סתום. הקולנוע מספק בריחה לשעתיים, אבל אז מנחית בחזרה למציאות כשאנחנו מפוכחים יותר. כך שבעצם, פתיחת בתי הקולנוע מאפשרת לנו לחזור לחיק האשליה, אבל כמו תמיד — זו רק אשליה.
