ומה היה תפקידו של ג'קסון בכל הסכסוך הזה? בניגוד לתפקידו בבולס, שם התאמץ לאפשר לשאר חברי הקבוצה לחיות לצד מייקל ג'ורדן, בלייקרס ג'קסון תחזק דינמיקה תחרותית ורעילה בין קובי לשאק. "פיל אהב את הקונפליקט", הסביר רוברט הורי, שחקן בקבוצה. "הוא נהג לסכסך ביניהם. לא האמנו שזה קורה".

הקונפליקט הזה הזניק את השניים לשיאים מקצועיים, אבל בלי קבוצה מגובשת הוא לא היה משיג כלום. ומי שהיה אחראי לכך שהלייקרס הצליחו לעבוד כקבוצה היה הג'נרל מנג'ר ג'רי ווסט — מי שבעברו היה שחקן כוכב של הלייקרס (צלליתו האייקונית היא זו שמעטרת את לוגו ה־NBA גם כיום, 47 שנים אחרי תום קריירת המשחק שלו), מאמן הלייקרס (שלוש שנים), ומנג'ר הלייקרס במשך 20 שנה, שבהן גם בנה את שושלת הלייקרס של האייטיז.

ווסט מעולם לא חיבב את ג'קסון, אבל הביא אותו ללייקרס כי זיהה שהוא המאמן הנכון לקבוצה. גם ג'קסון, מצדו, לא חיבב את ווסט: הוא מתח עליו ביקורת בפומבי, אסר עליו להיכנס לחדר ההלבשה, ולא עצר לומר שלום כשחלף על פני משרדו.

ווסט, איש רגיש אבל נטול אגו, אמר שהוא "לא מתערב בעבודת המאמן", אבל הבין שהוא חייב להביא שחקנים שיאפשרו לדינמיקה הנפיצה בין קובי לשאק להתקיים בלי לחסל את סיכויי הקבוצה לניצחון. "תמיד ניסיתי להביא שחקנים שמתאימים למה שאנחנו", הסביר. "אף פעם לא נכנסתי לתחרות השתנה לרוחק עם המאמן. אולי הייתי צריך". במקום זה, הוא מילא את הסגל בשחקנים ותיקים ויציבים כמו הורי, ריק פוקס, בראיין שואו ואחרים, שוויתרו על זריקות והיו מספיק בטוחים בעצמם כדי לתפקד כשחקני משנה.

עם בראיינט, ווסט התנהל "כמו אבא": הוא סיפק לו אינפורמציה ותבונות מחייו בכדורסל, ובשיחות אישיות רבות עיצב אותו כדי, איכשהו, להתאים את זהותו כאינדיבידואליסט עקשן שרודף אחרי המספרים של ג'ורדן, לקבוצה. ווסט ידע לגרום לקובי להישאר קובי, אבל לתפקד כחבר לקבוצה ברגעים החשובים.

ווסט היה מנהיג יעיל מאוד. וב־2002, כשהוא עזב לממפיס גריזליס, רצף הזכיות של הלייקרס נקטע, והצמד שאקיל־קובי התפרק.