בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

איך הגנה על זהותו של הפרט בונה קבוצות מנצחות – ומדינות חזקות?

שאקיל וקובי ברגע מתוח. מאבק בין אינפנטיל לנרקיסיסט. צילום: אי.אף.פי

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

*

במשך שנים, הסכסוך בין כוכבי הלוס אנג'לס לייקרס, שאקיל אוניל וקובי בראיינט, היה הסכסוך המפורסם ביותר בכדורסל, ואולי בספורט כולו.

בראיינט, שבשנותיו הראשונות בליגה היה סוליסט מוחלט, היה אובססיבי בקשר ליכולותיו והתאמן בעיקר עליהן — ולא על שילובן במסגרת הקבוצתית. בפגישתו הראשונה עם מייקל ג'ורדן הוא מיהר לקרוא עליו תיגר: "אנצח אותך באחד על אחד", אמר. פיל ג'קסון, מי שאימן גם את ג'ורדן (בשיקגו בולס) וגם את שאקיל וקובי (בלייקרס), כינה את בראיינט נרקיסיסט ילדותי. "ג'ורדן הקשיב לביקורת גם כשהיה צעיר שחצן. קובי לא. נרקיסיסטים הם נוראיים: הם חושבים שמגיע להם הטוב ביותר, אבל מסרבים לקבל עצה. אי אפשר למתוח עליהם ביקורת".

גם אוניל היה אינפנטיל, אבל בשונה מבראיינט, הוא היה דמות חיובית ואהובה בחדר ההלבשה, עם הרבה חוש הומור. עם זאת, המאבק שלו עם בראיינט היה עמוס אגו וכלל גם עימותים פיזיים ודרישות הדדיות מההנהלה להיפטר זה מזה. שאק רצה שההתקפה תעבור דרכו, ואפילו קישר בין מספר הכדורים שהוא מקבל במשחק לנכונותו לשחק הגנה.

פיל ג'קסון תדלק את התחרות הרעילה בין שאקיל לקובי, וכך דחף אותם לשיאים האישיים שלהם. ג'רי ווסט היה זה שבנה סביבם את הקבוצה המלוכדת שאפשרה להם למצות את התחרות הזו

ומה היה תפקידו של ג'קסון בכל הסכסוך הזה? בניגוד לתפקידו בבולס, שם התאמץ לאפשר לשאר חברי הקבוצה לחיות לצד מייקל ג'ורדן, בלייקרס ג'קסון תחזק דינמיקה תחרותית ורעילה בין קובי לשאק. "פיל אהב את הקונפליקט", הסביר רוברט הורי, שחקן בקבוצה. "הוא נהג לסכסך ביניהם. לא האמנו שזה קורה".

הקונפליקט הזה הזניק את השניים לשיאים מקצועיים, אבל בלי קבוצה מגובשת הוא לא היה משיג כלום. ומי שהיה אחראי לכך שהלייקרס הצליחו לעבוד כקבוצה היה הג'נרל מנג'ר ג'רי ווסט — מי שבעברו היה שחקן כוכב של הלייקרס (צלליתו האייקונית היא זו שמעטרת את לוגו ה־NBA גם כיום, 47 שנים אחרי תום קריירת המשחק שלו), מאמן הלייקרס (שלוש שנים), ומנג'ר הלייקרס במשך 20 שנה, שבהן גם בנה את שושלת הלייקרס של האייטיז.

ווסט מעולם לא חיבב את ג'קסון, אבל הביא אותו ללייקרס כי זיהה שהוא המאמן הנכון לקבוצה. גם ג'קסון, מצדו, לא חיבב את ווסט: הוא מתח עליו ביקורת בפומבי, אסר עליו להיכנס לחדר ההלבשה, ולא עצר לומר שלום כשחלף על פני משרדו.

ווסט, איש רגיש אבל נטול אגו, אמר שהוא "לא מתערב בעבודת המאמן", אבל הבין שהוא חייב להביא שחקנים שיאפשרו לדינמיקה הנפיצה בין קובי לשאק להתקיים בלי לחסל את סיכויי הקבוצה לניצחון. "תמיד ניסיתי להביא שחקנים שמתאימים למה שאנחנו", הסביר. "אף פעם לא נכנסתי לתחרות השתנה לרוחק עם המאמן. אולי הייתי צריך". במקום זה, הוא מילא את הסגל בשחקנים ותיקים ויציבים כמו הורי, ריק פוקס, בראיין שואו ואחרים, שוויתרו על זריקות והיו מספיק בטוחים בעצמם כדי לתפקד כשחקני משנה.

עם בראיינט, ווסט התנהל "כמו אבא": הוא סיפק לו אינפורמציה ותבונות מחייו בכדורסל, ובשיחות אישיות רבות עיצב אותו כדי, איכשהו, להתאים את זהותו כאינדיבידואליסט עקשן שרודף אחרי המספרים של ג'ורדן, לקבוצה. ווסט ידע לגרום לקובי להישאר קובי, אבל לתפקד כחבר לקבוצה ברגעים החשובים.

ווסט היה מנהיג יעיל מאוד. וב־2002, כשהוא עזב לממפיס גריזליס, רצף הזכיות של הלייקרס נקטע, והצמד שאקיל־קובי התפרק.

ווסט בימיו כשחקן. "לא ניהלתי תחרויות השתנה לרוחק עם המאמן. אולי טעיתי". צילום: Getty Images/אימג'בנק

בינואר האחרון פורסם ב"Journal of Applied Psychology" מאמר של חוקרים מאוניברסיטת אדמונטון שבקנדה, על תפקידם של בוסים בפתרון קונפליקטים במקומות עבודה. המסקנה העיקרית של החוקרים היתה ש"קונפליקטים נפתרים כשהעובד לא מרגיש שיש איום על זהותו הייחודית, אם זו הזהות האתנית או המקצועית". מנהיגים יעילים הצליחו לייצר "זהות קולקטיבית חזקה, דרך ביטחון אישי של כל עובד בזהותו": כשעובד הרגיש בטוח יותר בזהותו כחלק מהקבוצה, הוא קיבל בקלות את הזהות הקולקטיבית שלה. "המנהיג היה פופולרי יותר ויעיל יותר ביצירת זהות קולקטיבית כאשר הוא שמר על זהות האינדיבידואל", סיכמו החוקרים, שהמליצו "למצוא את הכוח בשוני, כשעובדים יחד".

מנהיגות יעילה מגינה על זהות האינדיבידואל תוך כדי בניית זהות משותפת, כיוון שזהות משותפת מתקשה להתקיים ללא ביטחון של כל אינדיבידואל בזהותו. מנהיגות לא יעילה תגרום לכל אחד לחשוש שהזהות הקולקטיבית תמחק את הזהות שלו, מה שיפורר את הזהות הקולקטיבית ההכרחית עבור קבוצה, חברה או מדינה.