ד

יוויד קסלר (Kessler) פגש במוות עשרות פעמים. פעמיים מהן היכו קרוב במיוחד: השנייה, שעליה נרחיב בהמשך, היתה לפני כחמש שנים, כשבנו בן ה־21 מת בגלל מנת יתר. הראשונה היתה כשקסלר היה בן 13. "אמי נסעה אז לניו אורלינס כדי לקבל דיאליזה, שבאותה תקופה היתה המצאה חדשה והוצעה רק בקומץ בתי חולים. כולנו נסענו איתה, אבל לא אפשרו לי להיות ליד מיטתה, כי הכניסה ליחידה לטיפול נמרץ היתה אסורה מתחת לגיל 14. התפיסה אז היתה שבני המשפחה מפריעים להחלמה.

"יום אחד, בזמן שחיכינו לה במלון, פרצה שרפה. ברחנו החוצה לרחוב, ובדיוק כשהכבאיות הגיעו נשמעו יריות". התברר שזו לא היתה שרפה אלא אירוע ירי המוני, אחד הראשונים בהיסטוריה של ארצות הברית. בזמן האירוע, שנמשך שעות רבות, אמו של קסלר הלכה לעולמה בלי שתהיה לו הזדמנות להיפרד ממנה. האירוע המזעזע הזה "היה יכול להרוס לי את החיים", אומר קסלר ל"מוסף כלכליסט" בראיון וידאו מביתו שבלוס אנג'לס, "אבל החלטתי למצוא דרך להירפא, ומאוחר יותר גם לרפא אחרים".

זה הוביל אותך למסלול מקצועי יוצא דופן.

"אף אחד לא בוחר במקצוע הזה".

המקצוע הזה הוא מומחה לאֵבֶל, תחום רגיש וטעון לאין שיעור שבו קסלר (62) הוא סמכות מקצועית בלתי מעורערת ברמה בינלאומית. הוא נחשב ממשיך דרכה של אליזבת קוּבְּלֶר־רוֹס, הפסיכיאטרית שזכתה לשם עולמי כשניסחה את המודל של חמשת שלבי האבל, מהכחשה ועד השלמה, שהפך אבן דרך בתחום מדעי הנפש והוטמע בתרבות הפופולרית; קסלר הוא זה שעדכן את המודל והוסיף לו שלב שישי, משמעות. יחד עם קובלר־רוס הוא חיבר שני ספרי הדרכה רבי־מכר, אחד נוסף כתב עם לואיז ל' היי, ועל עוד שלושה הוא חתום לבדו — כולם רבי־מכר עטורי שבחים. אתר האינטרנט שלו, grief.com (אֵבֶל.קום; "כי אהבה לעולם אינה מתה", קוראת כותרת המשנה), מושך מדי שנה יותר מ־5 מיליון מבקרים מ־167 מדינות. בין היתר, הוא ליווה אל מותן את קובלר־רוס ואת כלת פרס נובל אמא תרזה. לאחרונה, המסלול הזה גם הפגיש אותו עם היזם הישראלי רון גורה, שגייס אותו לסטארט־אפ החדש שייסד, Empathy, אפליקציה לתמיכה בהתמודדות עם אובדן שסייעה גם לקסלר עצמו לסגור מעגל.

המסע אל חקר האבל מאפשר לקסלר גם לנסח במילים את הגוש הזה בגרון שאיתו הסתובבו רבים מאיתנו עד לפני שבוע, כשהיינו דרוכים לקראת אזעקות מטחי הרקטות של חמאס. "התחושה הזו, שיש לנו כשהביטחון האישי שלנו בסכנה, או כשאנחנו מתמודדים עם עתיד חסר ודאות, נקראת 'אבל מקדים' (Anticipatory Grief)", הוא מסביר. "בכולנו, למשל, מקננת התחושה שיום אחד הורינו יזדקנו וימותו, ואנחנו מתכוננים לכך לאט לאט במשך חיינו. זה נורמלי ובריא, זו לא חשיבה שלילית, זה פשוט מה שהמוח שלנו עושה. בתחילת מגפת הקורונה, למשל, רבים מאיתנו חוו 'אבל מקדים', כי המוח הפרימיטיבי שלנו ידע שקורה משהו רע, אבל בלתי נראה. וזה שבר את תחושת הביטחון שלנו.

"בביטוי הלא־בריא שלו, אֵבל מקדים נחווה כחרדה, מצב שבו המוח מראה לך את התרחיש הגרוע ביותר. זה מה שקורה כשאנשים שקרובים אלייך מעורבים במלחמה, ואת חושבת לעצמך 'אוי אלוהים, אני רואה אותם מתים', או 'תכף תהיה דפיקה בדלת'. או כשיש מגפה והמוח מתחיל להראות לך את כל קרובייך מתים, ואת מתחילה להגיב לתמונות האלה".

איך מתמודדים עם התחושות הקשות האלה?

"כשפגשתי אנשים עם אבל מקדים שהתבטא כך, אמרתי להם: 'כרגע אתם צופים בסרט של התרחיש הגרוע ביותר. תעברו לסרט של התרחיש הטוב ביותר, שבו אנחנו עוטים מסכות, מתחסנים, שומרים על עצמנו, ואנשים שאנחנו אוהבים נשארים בחיים'. גם כשמישהו יוצא לקרב, זה נכון שיש סיכוי שהוא לא יחזור, אבל יש גם סיכוי שהוא יחזור.

"הרעיון הוא לא לחיות בתרחיש הגרוע ביותר, אלא לזכור שיש דבר כזה 'אבל מקדים', שזה מנגנון בריא, ושכדאי לאפשר לו לקרות, ולא להכות על חטא בגלל שהמוח שלך מתכונן ולחשוב שאת נביאת זעם או מישהי עם מחשבה שלילית.

"ודבר נוסף: אל תקדימו ללכת להלוויה. כשאדם קרוב אליכם מקבל אבחנה של סרטן שלב ארבע, עדיין יש לכם זמן איתו. נסו ליהנות ממנו".

"כשמישהו בקבוצות האינטרנט שלי מספר שאיבד קרוב לסרטן, אף אחד לא אומר לו 'אין מחלה כזו'. אבל זה בדיוק מה שקורה עם הקורונה. איבדנו 600 אלף איש למחלה שחלקים באוכלוסייה לא מאמינים בקיומה"

"אמרתי, 'תבטיח לי שלא אקבור אותך'. והוא הבטיח"

קסלר עצמו לא זכה בזמן חסד שכזה כאשר בנו, שגם שמו דיוויד, מת מוות טרגי לפני חמש שנים. "חצי שנה לפני כן אמרתי לו, 'אני רואה כל כך הרבה הורים שקוברים את הילדים שלהם, בבקשה, תבטיח לי שלעולם לא אהיה במצב הזה'. והוא הבטיח. זו פשוט טרגדיה עצומה", הוא מספר. "רציתי לחזור לכל הורה שאי פעם ליוויתי ולהגיד לו שאני מצטער, שלא היה לי מושג עד כמה הכאב נוראי".

תוכל לספר לנו קצת על דיוויד? אנחנו מתנצלים מראש, ודאי קשה לך לדבר עליו.

"תודה, אני מאוד מעריך את זה. אימצתי את שני ילדיי ממערכת האומנה המחוזית של לוס אנג'לס בגילים 4 ו־5. הם היו על גבול הבלתי אפשריים לאימוץ בגלל הגיל שלהם, וכבר אומצו פעם אחת והוחזרו למערכת. דיוויד, הצעיר שבהם, נחשף לסמים בהיותו עובר ברחם. היתה לו ולאחיו ילדות מדהימה, ובאמת חשבתי שהאהבה תנצח.

"כשדיוויד היה בן 16 הוא איחר לחזור הביתה, ואז התקשר אליי ואמר, 'אני בצרות'. שאלתי, 'למה אתה מתכוון?', והוא ענה שעשה סמים. חשבתי לעצמי, 'אוקיי, הוא בטח עשה קצת גראס, מה כבר יכול להיות?', אבל הוא סיפר לי שניסה קריסטל מת' עם חברים. חשבתי לעצמי, 'אלוהים אדירים, עם זה אתה מתחיל?'.

"מהנקודה הזו ואילך הוא נכנס ויצא ממכוני גמילה. מעולם לא ראיתי כל כך מקרוב מישהו נלחם במחלת ההתמכרות. הוא התקדם יפה, ובגיל 21 כבר היה נקי. הוא יצא עם בחורה נפלאה, עובדת סוציאלית, והיתה להם מריבה, לא משהו יוצא דופן לגיל הזה. הוא התקשר לכמה חברים, הם יצאו והשתמשו. להם לא קרה כלום והוא מת. הרבה אנשים לא יודעים את זה, אבל כשאתה נקי, וחוזר אחורה ומשתמש בסמים שהשתמשת בהם פעם, הגוף שלך לא יכול לעמוד בזה".

הניסיון המקצועי שלך עזר לך בהתמודדות עם האובדן?

"העובדה שבמשך השנים פגשתי כל כך הרבה אנשים שחוו אובדן כזה ושרדו העניקה לי השראה. הצד השני של זה היה שלא יכולתי להיות 'המומחה לאבל'. הלכתי לטיפול והלכתי לקבוצות תמיכה. במפגשים שלהן ישבתי עם משקפי שמש וכובע בייסבול פחות ממטר משולחן שעליו הונחו ספרים שלי, ולא סיפרתי לאיש שזה אני. הייתי צריך להיות אב שקבר את בנו".

אמרת בעבר שבכל פעם שאתה מגיע להרצאה או לסדנה אתה מרגיש את נוכחותו של דיוויד. מה זה אומר?

"הפסיכולוגיה לימדה אותנו שמערכת יחסים מתמשכת עם אנשים שמתו היא נורמלית ובריאה. חלק מהמטרה היא להתאבל עם יותר אהבה מכאב. אז כל זמן שאנחנו יכולים לחוש את האהבה זה דבר חיובי — ואני מאמין שכשמישהו מת, אנחנו לא מפסיקים לאהוב אותו, והוא לא מפסיק לאהוב אותנו. אז ישנם מקרים שבהם אני מרגיש את דיוויד בסביבתי, ומרגיש את האהבה שלו. תראי, רק בשנה האחרונה היו לי כמה רגעים שבהם אמא שלי ביקרה אותי ובכיתי בכי מתוק, ועברו כבר 47 שנה מאז מותה".

"הפוקוס הוא לא שלבי האבל, אלא העזרה למטופלים"

האובדן של בנו הוביל את קסלר לרענון המודל של קובלר־רוס, שהיתה המנטורית שלו. הם הכירו 20 שנה לפני מות הבן. קסלר היה אז מנהל התוכניות המיוחדות של Kimberly Quality Care, החברה הגדולה בארצות הברית לסיעוד ביתי, לאחר שהקים ומכר שירות הוספיס פרוגרסיבי בלוס אנג’לס, שהעסיק בשיאו 300 אחים ואחיות. במקביל, הוא המשיך להעשיר את עצמו — למשל בנסיעה להודו, שבה התנדב בהוספיס בכלכותה.

"ב־1995 נסעתי אז לכנס בינלאומי במצרים, שבו אליזבת היתה אמורה להרצות", הוא מספר. "באוניברסיטה למדתי המון על המודל שלה ומאוד ציפיתי להרצאה שלה, אבל היא עברה שבץ ולא הצליחה להגיע. אחת ממארגנות הכנס פנתה אליי ואמרה, 'אני צריכה לדבר עם המשפחה שלה ואני לא יודעת איך לפנות אליהם. אולי אתה תתקשר?'. אז התקשרתי. אליזבת היתה פשוט מקסימה בטלפון, היא סיפרה לי על השבץ שלה והתנצלה על כך שלא הגיעה. לקראת סוף השיחה אמרתי בנימוס שאני מקווה שדרכינו יצטלבו בעתיד, והיא ענתה, 'מה קורה איתך ביום שלישי?'. היא היתה אשה מעשית".

שיחת הטלפון הזו שינתה את מסלול חייו של קסלר, והיוותה יריית פתיחה לכמעט עשור של חברות קרובה ושותפות מקצועית בין השניים, שכמו מחקו פער גילים של 33 שנה. קסלר הבין עד מהרה שעיסוק במוות הוא למעשה עיסוק בחיים. ב־1997 הוא פרסם את ספרו הראשון, שעסק בצרכים הרגשיים של האדם הגוסס; בהמשך חיבר עם קובלר־רוס שני ספרים שעסקו בבחינת החיים, המוות והאובדן, ובמציאת המשמעות שבהם.

בשנים האחרונות מורשתה של קובלר־רוס מצויה תחת מתקפה, בעיקר סביב הטענה שמחקרים חדשים אינם תומכים אמפירית במודל שלה.

"אענה לך על כך בסיפור. יום אחד ישבתי אצלה בבית וקלינאית הגיעה והתחילה לספר לנו על מטופל שלה. ישבנו שם במשך 20–30 דקות ושמענו את כל פרטי המקרה, ואחרי כמה זמן אמרנו, 'אוקיי, מה השאלה?', והקלינאית ענתה, 'ובכן, באיזה שלב הוא?'. אליזבת אמרה לה, 'תשכחי מהשלבים. פשוט תפגשי אותו איפה שהוא נמצא'. השלבים הם לא העניין, העניין הוא לעזור למטופלים.

"האשה הזו כתבה יותר מ־20 ספרים, העבירה מאות הרצאות, ועדיין, אנשים רוצים להקטין את העבודה שלה לחמש מילים. את יכולה לדמיין כמה מתסכל זה?

"בסופו של דבר הדיון כאן הוא על מודל שהוצג בספר שיצא לאור לפני 52 שנה, ועדיין נמכר ב־30 שפות שונות. רק לאחרונה תורגם למונגולית, ארמנית וערבית. אז נראה שהוא עדיין רלוונטי".

את המודל הזה, כאמור, קסלר עדכן בספרו מ־2019, "Finding Meaning: The Sixth Stage of Grief", שבו הוא מסמן את השלב השישי, משמעות. האבל, הוא כותב שם, אינו נגמר לעולם, אך למי מאיתנו שיתקדם לשלב המשמעות צפויה חוויה טרנספורמטיבית. המשמעות מתבטאת בהכרת תודה על הזמן שבילינו עם יקירנו, בדרכים להנציחו, או פשוט בהבנה שהחיים הם זמניים ויש לנצלם במלואם.

"כשיש מלחמה וטילים ואנחנו מצפים לבשורות איומות, אנחנו חווים 'אֵבֶל מקדים': התחושה שמתעוררת כשביטחוננו בסכנה והעתיד מפחיד. זו לא חשיבה שלילית אלא מנגנון נורמלי. אל תייסרו את עצמכם בגללו"

"איש לא הכין אותי לבירוקרטיה של האבל"

מות הבן גם הפגיש את קסלר מקרוב עם הבירוקרטיה הצוננת של המוות. "חצי שנה לאחר שבני הלך לעולמו, נכנסתי לבנק כדי לסגור את החשבון שלו", הוא מספר בכאב. "מישהו זרק לי, 'למה אתה מגיע אלינו רק עכשיו?', ואני... כלומר, זה לא היה הדבר הראשון בסדר היום שלי. נתנו לי בבנק רשימת מכולת של מסמכים שאיתם אצטרך לחזור, וחזרתי איתם, אבל העובד שדיברתי איתו כבר לא היה שם, והעובדת שפגשתי לא ממש ידעה מה לעשות איתי. היא אמרה לי שמישהו יתקשר אליי, ואף אחד לא התקשר. הלכתי שוב לסניף, ואז גם היא כבר לא היתה שם. בשלב הזה הרמתי ידיים. אמרתי, 'אוקיי, מדובר ב־300–400 דולר, זה לא שווה את הכאב'. ואני עוד מומחה באבל, אני אמור להיות מסוגל לעשות את זה.

"אף אחד לא אוהב ששמים אותו בהמתנה, או שמעבירים אותו משירות לקוחות, למחלקת הונאה, למחלקת חשבונות לא פעילים. אנשים לא קולטים עד כמה כל הדברים האלה אמוציונליים כשאתה מתאבל. אף אחד לא עוצר לרגע ואומר, 'אני מצטער שעליי לשאול אותך את השאלות האלה'. לא מלמדים את זה בבית ספר או בבית, והמציאות היא שאת תיאלצי לטפל בלוגיסטיקות האלה, שרק מחמירות את הכאב. לכן כשפנו אליי מ־Empathy אמרתי, 'אוקיי, בוא נראה מה הדבר הזה יודע לעשות'".

אמפת'י, שהוקמה על ידי רון גורה ויונתן ברגמן והושקה באפריל האחרון, גייסה לאחרונה 13 מיליון דולר בסבב סיד שהובילו קרן Aleph וקרן הענק האמריקאית General Catalyst. האפליקציה שפיתחה החברה (ושמכוונת רק לשוק האמריקני) מיועדת להקל על משפחות אבלות באמצעות פישוט חכם ורגיש של בירוקרטיית־סוף־חיים, תהליך מייגע שנמשך עד כה יותר מ־500 שעות עבודה. האפליקציה ממכנת את התהליכים הפורמליים של תכנון הלוויה, תיקוף הצוואה, סגירת חשבונות, ניהול עיזבון, מיצוי זכויות ופינוי נכסים. כך מתפנה למשפחות זמן להתמודדות רגשית — שלב שגם בו אמפת'י מספקת תמיכה, הפעם אנושית.

את קסלר, "קצין אמפתיה ראשי" של החברה ומי שכתב את רוב המדריכים שלה, האפליקציה הובילה אל המחלקה הנכונה בבנק. מקץ שבועיים, כמעט חמש שנים לאחר מותו של הבן, הצ'ק נחת בתיבת הדואר שלו.

הסיפור הקטן הזה מגלם בתוכו את המתח האינהרנטי בבסיסה של אמפת’י — מצד אחד הקידמה, ומצד שני, אחת הבעיות היחידות שעדיין לא הצליחה לפתור, היותנו בני תמותה; מצד אחד הטכנולוגיה, כוח מייעל שתכליתו היא להפוך את חיינו לנוחים יותר, ומצד שני, העסק הגולמי, הקמאי והמלוכלך, שמורת הטבע הרגשית הכמעט אחרונה של המין האנושי, האבל.

"מוות הוא הסקטור הצרכני האחרון שנותר מוזנח ולא מטופל מבחינת חדשנות, וזה בגלל הסלידה שלנו מהעיסוק במוות", ניסח גורה בריאיון ל"כלכליסט" באחרונה. זו יומרה נועזת, אבל לא בטוח ש"סקטור צרכני" היא ההגדרה הקולעת והרגישה ביותר.

"המוות הוא עניין מהיר, אבל הגסיסה היא איטית"

קסלר מסכים שהסלידה מהעיסוק במוות כובלת את החברה המערבית המודרנית. "בייחוד פה בארצות הברית, אנשים פשוט לא יודעים איך לדבר על אבל", הוא אומר, ומספר שבילדותו ברוד איילנד הוריו נהגו להסיעו לבית הספר, ולא פעם מצאו את עצמם נשרכים מאחורי רכב לוויות. "פעם היית נתקלת בהם בכל מקום, כל הזמן, ואז הם פשוט נעלמו. עשינו סוג של סניטציה למוות, הפכנו אותו למשהו כמעט אופציונלי. לפעמים אני אומר לאנשים, 'בפעם הבאה שתסעו מאחורי ואן לבן לא מסומן כאן בארצות הברית, דעו שאתם מאחורי רכב לוויות מודרני'.

"לאנשים יש בראש דימוי קולנועי של מוות — אתה נפרד מכל מי שבחדר, אומר להם שאתה אוהב אותם, והולך לישון. מי שמצפה לכך מוצא את עצמו מופתע משקיעת הגוף. המוות הוא מהיר, אבל הגסיסה היא איטית. כשאתה יושב עם מישהו על ערש דווי, זה לא קורה בדקה. זה קורה בשעות ובימים".

זה רלוונטי בייחוד בימים שבהם אמריקה עדיין מתמודדת עם מגפת הקורונה ומבכה את מתיה. "אני לא חושב שארצות הברית התמודדה עם האבל", אומר קסלר. "היא לא בחנה את המגפה הזו במשקפיים של רפואה או מדע, אלא דרך פוליטיקה, וזה מאוד הזיק. יש לי קבוצות אבל ברשת, ומעולם לא קרתה בהן סיטואציה שמישהו אמר שאיבד מישהו אהוב לסרטן, ומישהו ענה לו, 'אני לא יודע אם אני מאמין שקיים דבר כזה, סרטן'. אבל זה בדיוק מה שקרה לנו כאן. איבדנו יותר מחצי מיליון איש עד כה למחלה שחלקים מסוימים באוכלוסייה עדיין לא מאמינים שהיא קיימת".

הוא סבור גם שהתקופה הקרובה, שצופנת לאמריקאים הלוויות רבות שלא יכלו להתקיים עד עתה בגלל המגפה, רגישה במיוחד. "כשמישהו יספר לנו שהוא קובר כעת בן משפחה שלו שמת לפני 11 חודשים, שלא נגיד לו, 'אוי, זה עוד לא נגמר? עוד לא עברת הלאה?'. מה שצריך להגיד הוא: 'אני כל כך מצטער. לא יכולתי להיות שם עבורך בזמן שזה קרה, אבל אני כאן כעת. מתי ההלוויה? אפשר לבוא לבקר אותך כעת כשזה בטוח?'. זה אף פעם לא מאוחר לתת מקום לאבל ולשבת עם אדם שמתאבל".

אתה אומר שעשינו סניטציה למוות, אבל גם אפליקציה היא דבר מאוד מעוצב, מאורגן. זה די ההפך מאבל, שאותו אתה מגדיר "כנופיית רגשות".

"אפשר ליצור משהו שעושה שימוש בטכנולוגיה גם לתהליך כל כך רגשי, ואני חושב שאמפת’י הצליחו לעשות את זה באופן מבריק וחדשני. האפליקציה מיועדת לעזור באופן הכי רגיש ולספק מידע שנדרש בפרק כזה של החיים, בין שבעבודות האמנות, בגוונים, או במדריכים שכתבנו. טכנולוגיה יכולה להיות גם מפחידה, ואני אוהב את איך שהם פתחו בפנינו דלת כניסה כל כך ידידותית למשתמש".

יש דרך להתכונן למוות של עצמך או של מישהו קרוב?

"לחיות טוב. תראי, אם הייתי מגלה עכשיו איכשהו שהלילה הוא הלילה האחרון של חיי, הייתי מוותר על הריאיון הזה, מעיר את כל מי שאני מכיר כדי לספר להם, להתנצל, ולהגיד דברים שהייתי צריך להגיד להם ולא אמרתי בעבר. אבל נניח שהייתי חי ברגע, ועושה כמיטב יכולתי לומר את מה שצריך להיאמר בזמן, אז אם הייתי מגלה שזהו הלילה האחרון בחיי, הייתי ממצה את השיחה איתך. אז אני חושב שזה קשור לאיך שאתה חי את חייך. אנשים שחיים טוב, מתים טוב".

"האבל לא משנה אותך, הוא חושף אותך", כפי שהסופר האמריקאי ג'ון גרין כתב ב"אשמת הכוכבים" (2012).

"אם היו לך חיים שהוגדרו על ידי פחדים, אז ככל הנראה יהיה לך מוות מלא בפחד, כי אנחנו חיים, מתים וגם מתאבלים באופיינו, כלומר, הופכים להיות קצת יותר ממי שאנחנו גם ככה".