כשהתברר לציבור הרחב שצה"ל קורא למערכת המנהרות של חמאס ברצועת עזה "מטרו", האירוניה הכתה פעמיים. קודם כל משום שכאשר אנחנו חושבים על מטרו אנחנו חושבים על פריז. על חופשה ושיק וריחות זרים. לא על מלחמה, על איום מבהיל וסכסוך מדמם ואינסופי, אלא על ניידות קלה וזמינה, כמו שיש גם בלונדון ובניו יורק ובטוקיו. אנחנו חושבים עולם גדול ומתקדם, שמציע איכות חיים. אנחנו חושבים על כל מה שאין בישראל — ניהול תקין, ממשל מתפקד, תוכניות ארוכות טווח, היכולת להוציא לפועל פרויקטים גדולים ולספק לציבור את העניין הבסיסי הזה של תחבורה ציבורית טובה. אפילו השלטים של המטרו הפריזאי יפים (וגם העיצוב של שאר מקביליו הידועים אסתטי ומושך). מה לקני הטרור התת־קרקעיים בעזה ולכל זה?

בפעם השנייה האירוניה הכתה משום שלישראל אין מטרו. הכי אין שאפשר. עשרות שנים, מיליארדי שקלים ואינספור הבטחות של שרי תחבורה וראשי ממשלה לא התגשמו עדיין ולו בקרון נוסע אחד מתחת לקרקע. והנה, סוף סוף נמצאה לממשלה מערכת מסועפת ויקרה שהיא יכולה להתמודד איתה. מתברר שאם נותנים לה מטרו של מישהו אחר, הטיפול בו יושלם בתוך ימים. לפחות נוכל להתנחם בכך שאם לנו אין מערכת הסעת המונים, אז גם להם לא.