/// המצב הנוכחי מחזיר לרגע לימי הפצצת הכור בעיראק /// המהומות ברחובות יצטמצמו בזכות הכשרות מקצועיות /// לחיזבאללה סיבות משלו /// יפתח רון־טל לא מתבייש
בערב חג השבועות לפני 40 שנה הפציץ חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני העיראקי. אחרי שהטייסים חזרו בשלום לבסיסים, ראש הממשלה מנחם בגין הגיע לביקור כדי לברך אותם ולהודות להם. לפני בואו, הטייסים התבקשו שלא להחנות, כהרגלם, ליד מבנה הטייסת. חלק מהמכוניות שלהם פשוט נשאו בגאון סטיקרים של שלום עכשיו, ובבסיס היה מי שחשב שלא מנומס לקלקל לבגין את מצב הרוח.
הסיפור הזה מעורר געגוע לימים של פעם. לעידן אחר, למנהיגות אחרת, לכבוד הדדי. בגין לא היה מתייג את הטייסים כסמולנים בוגדים. ומצד אחר ראוי לציון הכבוד שנהגו הטייסים ברגישותו של ראש הממשלה.
אבל יש גם דמיון. אז, כמו היום, שמאלנים הם מהלוחמים האיכותיים ביותר של ישראל. ואז הפצצת הכור התקיימה שלושה שבועות לפני הבחירות, וייתכן בהחלט שסיפקה לבגין את הכהונה השנייה. אבל קשה להאמין שבגין סיכן חיי טייסים כדי לנצח בקלפי. כיום, יש מי שמאמינים שראש הממשלה הנוכחי מסוגל לדברים גרועים יותר.
/// משה גורלי
המהומות בערים המעורבות הזכירו את המספרים הקשים מאוד. 40% מהערבים אזרחי ישראל 20-19 לא עובדים ולא לומדים, וכך גם 24% מבני 24-21. ואלה הנתונים שלפני הקורונה; המגפה החמירה את ממדי התופעה. המשמעות היא שהשכונות והיישובים הערביים הם סביבת חיים ספוגת ייאוש, ללא אופק, ומלאה בזמן פנוי, תסכול, אפילו זעם.
זה לא הגורם היחיד, כמובן, שהוביל למצב הנוכחי. אבל בעוד את הסכסוך עם הפלסטינים ואת סוגיית אל־אקצא יהיה קשה לפתור בקרוב, עם האבטלה אפשר להתמודד. מי שיש לו מה להפסיד, שקם בבוקר ללימודים או לעבודה, מתפרע פחות. לכן כדי למנוע, או למצער לצמצם, את המהומות הבאות צריך לתת לצעירים הערבים מה להפסיד, והמשמעות של זה בשוק העבודה הנוכחי, המתקדם, היא הכשרות מקצועיות איכותיות. לימודי מיומנות שיספקו עבודות מחוץ לתחומי הבנייה או הקמעונאות. אם זה לא ייעשה, אם האבטלה הכרונית תימשך, הרחובות עלולים לבעור שוב.
/// שחר אילן
בעולם הערבי לעגו בימים האחרונים לחסן נסראללה, צחקו שבכל פעם שרקטה שוגרה מדרום לבנון לישראל, עוד לפני שנחתה כאן הוא כבר מיהר להכחיש שזו עבודה של חיזבאללה. בכל עשרת הימים הראשונים של ההסלמה, גם כשרחובות ישראל בערו, גם כשהיו ניסיונות מכיוון סוריה וירדן — נסראללה נמנע. סגנו נעים קאסם אף נפגש עם מנהיגי חמאס והג'יהאד האסלאמי בלבנון כדי להבהיר להם שהארגון לא מתכוון לפתוח חזית צפונית.
יש לכך שלוש סיבות. ראשית, לבנון נמצאת בפשיטת רגל כלכלית ובכאוס פוליטי, ויותר מאי פעם לא תוכל להכיל עימות עם ישראל. שנית, "סולידריות עם הפלסטינים" היא לא מטרה מבחינת חיזבאללה, ובלי יעד ברור הארגון לא נוהג לפעול, ודאי כשפעולה עלולה לסכן את מעמדו בלבנון. הסיבה השלישית, אולי החשובה ביותר, נמצאת בטהראן: נסראללה לא יפעל בלי הנחיות מפטרוניו האיראניים, ואלה עסוקים כרגע בשיחות הגרעין בווינה. מבחינתם, הם קרובים להישגים במשא ומתן עם האמריקאים, כלומר קרובים למדי למיליארדי הדולרים המוקפאים שלהם, ואין שום סיבה לסכן את זה בשביל קריאות עידוד למאבק של חמאס.
/// דורון פסקין
יפתח רון־טל הוא יו"ר חברת החשמל. כלומר, הוא מחזיק בתפקיד בכיר ביותר בחברה הממשלתית הגדולה ביותר ובוודאי אחת החשובות שבהן. אבל יפתח רון־טל כל הזמן מחפש עבודה. היו גישושים למינוי שלו ליו"ר שופרסל, שנפל, יש גישושים למינוי שלו ליו"ר מגדל, זה דווקא מסתמן כמהלך שכנראה יושלם. ככה זה, יושב על משכורת ציבורית וכל הזמן מחפש שדרוג במגזר הפרטי. מעסיק שהיה מגלה שהעובד שלו עסוק ללא הרף בלחפש מקום עבודה אחר, כבר היה נפרד ממנו. המדינה, במקום זה, האריכה את הכהונה שלו ממש במקביל לסיפור שופרסל.
וזה לא רק רון־טל. הראל לוקר, למשל, מונה ליו"ר פז כשעוד היה יו"ר התעשייה האווירית, והמשיך להחזיק בשני התפקידים במקביל במשך כמה חודשים. הדלת המסתובבת הזאת לא חדשה, זליגה של בכירים מהמגזר הציבורי לפרטי היא מסורת, אבל בתקופה האחרונה, איך אומרים, מהמקפצה. בכאוס הפוליטי הנוכחי, וכשהשר דודי אמסלם לא טורח למנות מנהל לרשות החברות הממשלתיות, אין לאף אחד מבכירי החברות האלה בוס שיקפיד על התנהלות תקינה, וגם אין בושה. העיקר שמשלם המסים מפרנס אותם במהלך חיפושי העבודה.
/// רועי ברגמן
כשהתברר לציבור הרחב שצה"ל קורא למערכת המנהרות של חמאס ברצועת עזה "מטרו", האירוניה הכתה פעמיים. קודם כל משום שכאשר אנחנו חושבים על מטרו אנחנו חושבים על פריז. על חופשה ושיק וריחות זרים. לא על מלחמה, על איום מבהיל וסכסוך מדמם ואינסופי, אלא על ניידות קלה וזמינה, כמו שיש גם בלונדון ובניו יורק ובטוקיו. אנחנו חושבים עולם גדול ומתקדם, שמציע איכות חיים. אנחנו חושבים על כל מה שאין בישראל — ניהול תקין, ממשל מתפקד, תוכניות ארוכות טווח, היכולת להוציא לפועל פרויקטים גדולים ולספק לציבור את העניין הבסיסי הזה של תחבורה ציבורית טובה. אפילו השלטים של המטרו הפריזאי יפים (וגם העיצוב של שאר מקביליו הידועים אסתטי ומושך). מה לקני הטרור התת־קרקעיים בעזה ולכל זה?
בפעם השנייה האירוניה הכתה משום שלישראל אין מטרו. הכי אין שאפשר. עשרות שנים, מיליארדי שקלים ואינספור הבטחות של שרי תחבורה וראשי ממשלה לא התגשמו עדיין ולו בקרון נוסע אחד מתחת לקרקע. והנה, סוף סוף נמצאה לממשלה מערכת מסועפת ויקרה שהיא יכולה להתמודד איתה. מתברר שאם נותנים לה מטרו של מישהו אחר, הטיפול בו יושלם בתוך ימים. לפחות נוכל להתנחם בכך שאם לנו אין מערכת הסעת המונים, אז גם להם לא.