ב

כל דור ודור קמים הערפדים עלינו לכלותנו. מ"דרקולה" של בראם סטוקר, דרך "ריאיון עם הערפד" של אן רייס ועד הערפדים הדרומיים של שרלין האריס. ובכל דור מוצצי הדם הללו משמשים ייצוג קפסולה של מה שמבעית — ומה שמושך אותנו. ועכשיו, אם לשפוט על פי קומדיית האימה "רנפילד", בוסים מתעמרים הם האימה האמיתית, בעיקר כי הם מנצלים את הרגישות החברתית של עידן ה־woke, שמקשה עלינו להאמין שיש רוע צרוף ומוחלט בעולם.

"רנפילד" מתמקד במערכת היחסים שבין דרקולה הערפד (ניקולס קייג') לעוזר שלו רנפילד (ניקולס הולט), הגיבור האמיתי של הסרט וסוג של גיבור־על, שניזון מחרקים המעניקים לו מהירות וכוח על־טבעיים. אחרי מאות שנים יחד, בניו אורלינס של ימינו, רנפילד מנסה לטפל באדונו, שנותר נכה בעקבות מפגש עם ציידי ערפדים, ובתלות שפיתח בו. הוא משתתף בקבוצת תמיכה לאנשים המצויים במערכות יחסים רעילות עם נרקיסיסטים, שמפרשים את הווידויים שלו כמטאפוריים בלבד, ומחליט שאם כבר הוא נאלץ לספק גופות, הרי שייטיב לעשות כמעשה דקסטר, ויביא לדרקולה את הפרטנרים המתעללים שלהם ובכך גם ימרק את מצפונו. עד שהכל משתבש כמובן.

"רנפילד" מחזיר לתמונה את הערפד ה"אמיתי" והמקורי, שכולו איד ורעב לכוח, וכדי שיהיה ברור באיזה זן של ערפדים אנחנו עוסקים, הוא עמוס מחוות לגילומים קודמים של נסיך האופל, כמו אלה של כריסטופר לי (1958) או גארי אולדמן (1992), ובעיקר לגרסה האייקונית של בלה לוגוסי, בסרטו הקלאסי של טוד בראונינג מ־1931. השחור־לבן, שמספק לנו את תקציר הפרקים הקודמים בחייהם המשותפים של דרקולה ורנפילד, ממסגר גם את המוסריות של הערפד שלו, שאומר למשרתו הצעיר שהוא מבין שהתקופה הנוכחית מבלבלת בשבילו אבל שעליו לזכור שזה לא כל כך מסובך: כדי לחיות לנצח אנחנו שותים דם, ועדיף את דמם של התמימים והמאושרים: זוג אוהבים, נזירות או אוטובוס מלא מעודדות, כי הוא בריא יותר. אין כאן 50 גוונים של אפור. אין ממד מיני, ואפילו לא מגדרי — רק האובססיה לכוח על אדם אחר וההתענגות הנרקיסיסטית עליו.

ועם האובססיה הזו קשה לנו הרבה יותר להתמודד. במסווה של דחקה ארוכה על שיח הרעילות והנרקיסיזם, חושף "רנפילד" כיצד התרגלנו לכך שאין נבל רע, יש רק נבל שרע לו. העולם הפוסט־בומרי, שתושביו המילניאלים ובני דור Z גדלו ללא אימת האויב המוחלט שמאחורי מסך הברזל במלחמה הקרה, הוא עולם גלובלי שבו כולנו פתיתי שלג ייחודיים. עולם צפוף, שהמרחקים בו התאיינו בשל הרשתות החברתיות, ושבו עלינו לוודא שאנחנו לא פולשים ללא הסכמה למרחב האישי/תרבותי/פסיכולוגי של האחר, ולשמור את המרפקים קרוב לגוף. לכן אנחנו נדרשים ללא הרף להכיל, ולוודא שכל דעה ותת־גוון של הספקטרום מיוצגים, בעודנו חווים אשמה מצמיתה על היותנו — ולא משנה מה מקומנו בשרשרת המזון — תמיד פריבילגיים יותר ממישהו אחר.

אנו נדרשים ללא הרף להכיל אחרים, ולחוש אשמה על היותנו פריבילגיים ממישהו. אבל, מזכיר "רנפילד", יש רוע צרוף בעולם, נטול אשמה או מוסר, שמנצל ביעילות את רגשות האשם והמוסריות שלנו

בחיפושינו אחר כפרה על שלל חטאינו, האמיתיים והמדומיינים כאחד, אנו מטבילים בדיעבד את נבלי העבר המיתולוגיים ושולפים אותם מגיגית הכביסה התרבותית כשהם צחים כשלג, כפי שאנחנו מקווים שגם חטאינו שלנו ימורקו: וכך המכשפה הרעה מ"היפהפייה הנרדמת" הופכת ב"מליפיסנט" ליצור עדין, שנפל קורבן לפשע איום ופועל מתוך פוסט־טראומה. ואילו הפסיכופת המחויך והרצחני, שהוא הנמסיס של באטמן, הופך ב"ג'וקר" לאדם עם הפרעה נוירולוגית, שנופל קורבן לבריונות, אלימות וקפיטליזם דורסני. ובאשר לערפדים — אנחנו כבר רגילים מזמן שלא לסלוד מהם, אלא לחמול עליהם מאז שאן רייס הפקיעה אותם ממחוזות האנטישמיות והפסיכופתיות, והעניקה להם מצפון ונשמה ב"ריאיון עם הערפד" — מהלך שהושלם 20 שנה לאחר מכן עם אנג'ל, מושא התשוקה המיוסר ב"באפי קוטלת הערפדים", ועוד יותר ממנו, עם אדוארד קאלן ב"דמדומים" של סטפני מאייר, שהפך מאנטי־כרייסט שטני למוצץ נוצץ והתגלמות של ישו המושיע.

אבל מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים, וכשאנחנו מחלישים את הרוע אנחנו נופלים במלכודת הפרדוקס של פופר, ומגלים סובלנות כלפי חסרי הסובלנות — מכשירים מנהיגים שמשתמשים בדמוקרטיה כדי לכונן עריצות, שמנצלים את חופש הביטוי כדי לסתום פיות, ושמזהים קריאות לפיוס כסימן חולשה שמעודד עוד בריונות.

הרצון שלנו להבין את שורשי הרוע הוא רגישות נבונה. חשוב שנזהה את המיזוגיניה בסלידה שלנו ממליפיסנט או את הדמוניזציה שאנחנו עושים לעניים כמו הג'וקר, שאנחנו דחקנו לפינה. כי זו הדרך לנטילת האחריות הנדרשת על חלקנו בעוולות העולם. אבל, כפי ש"רנפילד" מזכיר לנו, יש רוע צרוף, נטול אשמה או מוסר, שמנצל ביעילות את רגשות האשמה והמוסריות שלנו. רוע שטמון בעמדות כוח וניצולן לרעה. נמאס לנו מפופוליסטים שמשתמשים בפלורליזם שלנו לנשק המופנה כלפינו. תנו לנו לקרוע לגזרים את הרוע הזה בלי להרגיש אשמים. כי להיות טובים לא עזר לנו, והרעים מנצחים.