ב

מבט אדיש ס' לוקח חתיכת נייר כסף כחול ועוטף איתה פרלין שוקולד בצורת לב. ואז עוד נייר כסף, ועוד פרלין. ואז עוד אחד. אותה פעולה בדיוק, פעם אחר פעם, ארבע שעות רצופות בכל יום, בעודו יושב על כיסא מוגבה לצד שולחן לבן בחדר שעבר הסבה למפעל שוקולד, באגף 16 בכלא מג"ן שברמלה. ס' כבר עבר את גיל 50. מבטו חלול. שפתו מליצית, המבטא רוסי והדיבור כבד, אפאתי. "הגעתי לפה משום שאני בדיכאון. אני באגף כבר חמש שנים ומייצר שוקולדים מפברואר".

מתי תשתחרר?

"עוד הרבה מאוד זמן".

אתה רוצה להשתלב במפעל שוקולד אחרי השחרור?

"לא". שתיקה מביכה, מבטו בוהה בחלל. "כשאשתחרר אהיה גמלאי. איש זקן. עכשיו אני נהנה. לפני כן היה משעמם כאן. כעת יש פעולות שונות ומגוונות, יותר ממה שהיה קודם".

אגף 16 הוא אחד משני אגפי טעוני הפיקוח בכלא מג"ן. על פי הגדרת השב"ס, אלה אסירים בעלי רמת תפקוד מינימלית, שאין ביכולתם להשתלב באגף רגיל בגלל מאפיינים כמו הפרעה פסיכיאטרית, מוגבלות שכלית או הנמכה קוגניטיבית. הביקור באגף אינו פשוט, והוא מעורר מועקה נפשית שלוקח זמן להשתחרר ממנה. יושבים כאן רוצחים, אנסים ועברייני מין ואנשים שנשפטו על עבירות אלימות קשה, וסובלים מבעיות נפשיות, בעיות מוטוריות, אוטיזם, פיגור ועוד. כולם — ללא יוצא מן הכלל — נוטלים כדורים פסיכיאטריים במינון גבוה.

זה אגף ששמור יותר מכל מחלקה פסיכיאטרית סגורה בארץ: שער ברזל כבד עם חלון הצצה מסורג תוחם את הכניסה אליו, ושומר שיושב מאחורי זכוכית משוריינת פותח אותו בזמזום. אני מתבקש להפקיד את כל חפציי, כולל הטלפון הנייד, בכניסה. שומר נוסף מאשר את כניסתי ופותח דלת ברזל.

"לאסירים יש בעיות נפשיות ונכות קוגניטיבית", אומרת גונדר משנה ד"ר קתרין בן־צבי, ראש מחלקת חינוך, טיפול ושיקום בשב"ס. "אך למרות זאת בית המשפט החליט שהם מסוגלים לעמוד לדין. האסירים נמצאים בשני אגפים: אגף 16 ואגף 15, שבו משוכנים המקרים הקשים, אלה שלא יכולים להסתדר לבד וזקוקים לתומכים שילוו אותם. הצוות עוטף אותם 24/7 מרגע שהם קמים בבוקר. במצבים מסוימים הם הולכים לבתי חולים פסיכיאטריים עד שהם מתייצבים וחוזרים".

וכשבן־צבי אומרת שהאסירים הללו לא מתפקדים, היא מתכוונת לזה. "אנחנו צריכים להעיר אותם בבוקר, לוודא שהם יצחצחו שיניים, לוודא שהם הולכים לשירותים. עד כדי כך המצב חמור".

כל אחד מהם ממש צריך משגיח אישי.

"נכון. אנחנו פתרנו את זה על ידי 'תומכים' — אסירים רגילים שמוצמדים אליהם ועוזרים להם כחלק ממהלך השיקום שלהם. יש תוכנית שלמה שעוסקת בזה".

מה הם עושים במשך יום שלם?

"אחרי שהם קמים, מתלבשים, מסתדרים ואוכלים ארוחת בוקר, הם יוצאים למסדרון, שם יש פינת חי. הם מביטים בחיות ונרגעים. אחרי שהם מסוגלים לדאוג לעצמם — כלומר לקום, לאכול, ולדאוג להיגיינה אישית, הם עוברים לאגף 16, שבו הם יכולים לבחור בין ללמוד תורה במדרשה לבין ללכת לבית ספר ברמה של כיתות א'־ב' עד חטיבת ביניים. אבל לא כולם מסוגלים לכך נפשית. לחלק מהם יש שעות ערות חריגות בגלל התרופות. חלק מהם אלימים כלפי אחרים, אז אי אפשר לשלב אותם בקבוצה. ולחלק מהם יש רמת קוגניציה מאוד נמוכה, כך שממש קשה להם פיזית לשבת במשך יותר מ־10–20 דקות. אז הם נכנסים לכיתה, יושבים, לומדים 20 דקות ויוצאים". כאן נכנסת לתמונה סדנת השוקולד.

"השוקולד הוא אמצעי לשיקום האסירים", מסבירה עלם מנגיסטו. "העבודה בסדנה מוציאה אותם מהדיכאון. יש כאן אסיר שלא היה מסוגל אפילו שישאלו אותו לשלומו. עכשיו הוא נפתח ביוזמתו, מספר לי על התחושות הכי קטנות שלו"

צעדים קטנטנים ומשמעותיים

הדלת בכניסה לחלל שבו מייצרים את פרליני השוקולד נעולה. גם כאן צריך לקבל אישור כניסה, אבל הפעם יש גם הקפדה עם הבאים על כללי היגיינה של מפעל מזון. השהייה בחלל — חדר ריק ולבן ובו שני שולחנות ארוכים ולבנים — מחייבת לבישת סינר וכיסוי ראש מניילון. עלם מנגיסטו, האחראית לפעילות השוקולד מטעם עמותת "שכולו טוב", יושבת בראש אחד השולחנות, ומדריכה ארבעה אסירים.

הליך הייצור מתחיל במטמפרר — מיקסר גדול שממיס את השוקולד ושומר על טמפרטורה אחידה. כדי להכין את הפרלינים יש להכניס למטמפרר חתיכות שוקולד גולמי, להוסיף שמנת ולדאוג שהטמפרטורה לא תעלה על 30 מעלות. לכל אסיר יש  עמדה משלו, ותפקיד קטן אחד שהוא אחראי עליו: יש מי שמכניסים את השוקולד למטמפרר, עומדים ומחכים שהוא יימס בקערה; אחרים שופכים את השוקולד הנוזלי לתבניות פלסטיק מלבניות עם שקעים בצורת לב, ובעזרת שפכטל גורפים את העודפים בחזרה לקערה. יש אסירים שכל תפקידם הוא לדפוק בכוח את התבניות על השולחן כדי להוציא מהשוקולד את הבועות; אחרים רק מכניסים את הפרלינים למקרר וממתינים עד שהם יתקררו ויתקשו, ואז מחלצים אותם מהתבניות ומעבירים הלאה לאסירים אחרים בפס הייצור — אלה שעוטפים את הפרלינים בנייר כסף ומסיימים בכך את התהליך.

"תהליך ייצור השוקולד מעורר עניין אצל האסירים כי הם רואים את המוצר המוגמר שמתחיל משוקולד גולמי והופך לפרלין", מסבירה מנגיסטו. "השוקולד הוא אמצעי לשיקום שלהם, והפעילות כוללת גם סדנאות, שיחות אישיות וליווי צמוד. העבודה בסדנה מוציאה אותם מהדיכאון. אני יכולה לראות את זה בצורה חד־משמעית. יש כאן אסיר שבהתחלה לא היה מדבר, לא היה משתף במה שעובר עליו, ואפילו הציק לו שהיו שואלים אותו לשלומו. עכשיו הוא נפתח ביוזמתו, מספר לי על התחושות הכי קטנות שלו. הכל נעשה בצעדים קטנים קטנים, אבל מאוד משמעותיים עבור האוכלוסייה הזאת.

"יש לנו תוכנית עבור כל אחד ממשתתפי התוכנית, שמתחברת לתהליך גדול. אנחנו מכוונים אותם להיות יצרניים. ובסופו של דבר מאמינים שהם יוכלו להשתלב בעולם התעסוקה".

מנגיסטו עבדה בעבר עם משתקמים שסבלו מבעיות דומות בהוסטלים. "כאן יש משמעת ברזל", היא אומרת, "יש חוקים ונהלים ברורים, ועדיין מקשיבים לאסירים ודואגים לשלומם".

איך זה נעשה?

"ויזואלית. אני רואה אותם. אנחנו עובדים אחד עם השני ברמה היומיומית, ואני שמה לב כשאסיר מרגיש לא טוב. ככה זה בסדנה. לא צריך לספר לי. אני יכולה לראות מתי מישהו לא ישן טוב או לא מרגיש טוב, ואז אני מדברת איתם והם מספרים לי מה עובר עליהם, ואם צריך — אני מפנה אותם לגורמים הרלבנטיים, כמו רופא או סייעות לענייני נפש. הכל ממש פה קרוב".

סדנת השוקולד נמצאת בשלב הפיילוט, שאליו נבחרו כ־20 אסירים. בכל יום מכניסים אליה שתי קבוצות של עשרה אסירים — הראשונה בשעות 8–12, והשנייה בשעות 12–16. "אנחנו באים לכאן בכל בוקר, שוטפים ידיים, שמים חלוקים. לפני שאנחנו ניגשים לעבודה בודקים כל אחד אם הוא גזר ציפורניים", מסביר לי ד' בן ה־53, האחראי במשמרת הבוקר לשפיכת השוקולד לתוך התבנית. אני משוחח איתו בחדר הבקרה של הסדנה כדי לא להסיט את תשומת לבם של האחרים ממלאכתם. "לפני הסדנה הייתי הולך לבית המדרש ומתפלל כל היום. על זה קיבלתי 120 שקל בחודש. אבל זה לא מספיק לקניות בקנטינה, ולמשפחה שלי אין אפשרות להפקיד לי כסף. בסדנה אני מרוויח יותר. בגלל זה יצאתי מהמדרשה. אנחנו מקבלים כאן 320 שקל לחודש, וזה מספיק לי לסיגריות וכל מיני דברים".

אבל הכסף הוא רק חלק קטן בתמונה. "טוב לי פה", אומר לי ג', אסיר ממוצא אריתריאי, שנמצא באגף כבר 12 שנה בגלל עבירות אלימות. "אני אוהב לעבוד בידיים. כשאני לא נמצא פה, אני מתפלל לאלוהים. כשאני אשתחרר אולי אצליח לעבוד בשוקולדים, אבל זה יהיה עוד 20 שנה".

וגם ר', שנמצא כבר 20 שנה באגף, שואב נחמה מהשוקולד. "אני נהנה לקפל את עטיפות השוקולד, זה טוב בשבילי לעשות את זה", הוא מספר לי ומדגים באריכות כיצד הוא עושה זאת באופן מדויק, באטיות, בהקפדה. יש לו עוד שנה לשחרור, והוא יהיה בן 60 כשייצא לחופשי. "מי יודע", הוא אומר, "אולי כשאשתחרר זה מה שיחזיק אותי בחוץ".

לא לעורר פרובוקציות

אגף 16 בכלא מג"ן מחולק לשניים: בחלקו האחד נמצאים חדרי האסירים, ובחלקו השני כיתות לימוד, חדר טיפולים וחדר מנהלה. בפתח המסדרון המוביל לחדרי המגורים ישנם סורגי ברזל עבים הצבועים בכחול, ולכל אורכו פזורים טלפונים ציבוריים כתומים, שכמותם כבר אין למצוא ברחובות. אסיר מלווה יושב על כיסא ומנהל שיחה פרטית בטלפון, שנשמעת בכל החלל. פרטיות אינה בנמצא במקום כזה.

רס"ר גלית אילוז, קצינת חינוך של בית הסוהר, מתלווה אלינו ופונה לר', אסיר ממוצא אתיופי, ומבקשת ממנו רשות להיכנס לחדרו. ר' משתתף בסדנה, אך כיום בגלל בדיקות רפואיות הוא לא היה יכול להגיע. חדר המגורים צר ומוארך. יש בו שתי מיטות, שירותים ומקלחת, ובמרכזו חלון. ר' מצביע על מסך טלוויזיה קטן ואומר שזה הדבר שהוא הכי אוהב לעשות בחדר: "אני צופה בכל הערוצים, במיוחד אוהב תוכניות ריאליטי".

כמו רוב דיירי האגף גם ר' נאסר לשנים רבות. כשאני שואל אותו על מה הוא יושב, הוא מפנה מבט מבויש לרצפה ואומר "דברים לא טובים". אילוז מבקשת שלא אלחץ, ואחר כך מסבירים שלא שואלים את האסירים באגף שאלות כאלה כדי להימנע מתגובות לא רצוניות.

החשש מהפתעות מלווה אותנו בכל הסיור. בשלב מסוים, כשאחד מהאסירים מתקרב אליי מאחור ונוגע קלות בגבי, אילוז ומנגיסטו מיד קופצות, מורות לו להתרחק, ולי לא ליצור איתו כל מגע או קשר עין. כשצלם המוסף מכוון אליו את המצלמה, הוא מפנה את גבו ועושה בשתי ידיו סימן V. אילוז מבקשת שלא נצלם אותו כי "זה גורם לו להתנהגות מרדנית".

אילוז היא מורה לתיכון בהכשרתה, שעבדה בעברה עם מכורים ואוכלוסיות מוחלשות. באגף 16 היא נמצאת כבר שלוש שנים, ובין היתר מפקחת על תוכניות השיקום האישיות שבונים לכל אסיר בהתאם למצבו. "אחד מהאסירים לא מקפיד לצחצח שיניים ועל היגיינה, למשל. אז יש לו תוכנית משלו, ולאט לאט אנחנו מתקדמים בה", היא מפרטת. "לאחר יש בעיה במוטוריקה עדינה, אז הפנינו אותו לעבודה במפעל שמתאימה לו, כי קשה לו להחזיק את השפכטל. דברים קטנים כאלה בונים את האמון. לא באים בכל יום לעבודה ופשוט עובדים. אנחנו מתחילים בשיחת בוקר, עוברים לשיחות אישיות ופרטניות, ואז כשעובדים איתם, הם נפתחים. ראינו שיפור עצום בחודשיים וחצי".

יש פה גברים שביצעו עבירות אלימות במשפחה, עבירות מין. את לא חוששת לשהות במחיצתם?

"הם אנשים מאוד מכבדים ומאוד מעריכים. הם יודעים שאנחנו בתפקיד מכיל. אף פעם לא היתה כאן בעיית אלימות פיזית או מילולית. חשוב לזכור שאלה אנשים שעשו עבירות קשות ולא יושבים פה סתם. אבל אנחנו כאן כדי לאפשר להם לעבוד ולהשתלב בקהילה, כי הם בסופו של דבר הולכים להיות השכנים שלנו, החברים שלנו. ואם אני אשאיר אותם מאחורי סורג ובריח לא עשיתי כלום. אני באמת ובתמים מאמינה שאם אלמד אסיר אחד לקרוא, והוא יהיה מסוגל לספר לילד שלו סיפור לפני השינה או לעזור לו בשיעורי בית, עשיתי את שלי".

יש לא מעט אנשים שסבורים שאין מחילה לאנסים או רוצחים, ואין לשלבם יותר בחברה.

"אני מאמינה שכל אדם שעשה תשובה — אבל תשובה אמיתית, לא דתית — צריך לאפשר לו להשתלב. האסירים האלה מודעים למה שעשו, ויודעים שהכתם הזה ילך איתם לכל החיים. הם בעצמם לא יצליחו להשתחרר ממה שהם עשו, אבל צריך לאפשר להם להשתלב".

האנשים שנמצאים כאן מסוגלים בכלל להבין את מה שעשו? את חומרת הנזק?

"אני מאמינה שכן. אבל גם אחרי שהם משתחררים, צריך לפקח עליהם כי זו אוכלוסייה שמאוד קל לתמרן אותה ולהשפיע עליה. אני מכירה את התיקים של כולם, ויודעת שחלק מהם נמצאים פה בדיוק בגלל זה, בגלל שהסיתו אותם וניצלו אותם. אתה יכול לגרום להם לעשות דברים בתמורה לשתי סיגריות. ולכן באגף רגיל ישנו סיכון שאסירים רגילים ינצלו אותם. כושר השיפוט שלהם ויכולת ההבחנה בין טוב לרע שונים מאלה שלנו. לכן גם בחוץ צריך להשגיח עליהם".

הכנה לחיים מחוץ לכלא

עמותת "שכולו טוב" החלה את דרכה ב־2005 בסדנה קטנה לייצור שוקולד, שנועדה לסייע בשיקום של בעלי יכולות קוגניטיביות מופחתות או מגבלות נפשיות, ומאז תפחה לעמותת ענק שמעסיקה יותר מ־600 עובדים בשכר ומסייעת ליותר מ־8,000 משוקמים.

כיום מפעילה הקבוצה שורה של מיזמים, ובהם מפעלים לייצור שוקולד בוטיק, נרות, סבונים וערכות אפייה, רשת חנויות בפריסה ארצית שבה נמכרים תוצרי המפעלים, רשת בתי קפה ("קפה טוב"), רשת חנויות ספרים יד שנייה ("סיפור חוזר"), רשת חנויות בגדים יד שנייה ("דנדשה"), רשת דוג ווקרים ("כלב טוב") וסטודיו לעיצוב גרפי, כתיבת תוכן שיווקי ותכנות ("אנטר").

"יש אנשים שצריכים רק דחיפה קלה כדי להחזיר אותם לשוק העבודה, ויש כאלה שצריכים מערכת הכשרה יותר ארוכת טווח", אומר מנכ"ל העמותה עופר כהן. "אנחנו עובדים כבר הרבה שנים עם בתי חולים פסיכיאטריים, ומי שמשתחרר מהם מיד נכנס לתוך המערכות שלנו. עבור שירותי בתי הסוהר זה דבר מאוד חדשני, לכן אנחנו יושבים איתם בימים האלה לצורך בניית מערך ותהליך דומים, ונמצאים בשלב הפיילוט.

מה הביא אתכם לשיתוף הפעולה עם השב"ס?

"שיעור החזרה לכלא עומד היום על 42% מהמשוחררים, ועבור אנשים עם מוגבלויות הסטטיסטיקה גרועה עוד יותר. הגענו להבנה שחייבים לתת לאסירים מעטפת גדולה של שיקום, כי האתגר הגדול שלהם הוא שברגע שהם יוצאים מהחומות, ביום השחרור — הם נשארים לבד. נגמר הפיקוח. ולכן כדי להוציא אותם ממעגל הקסמים של פשיעה וכליאה וחוזר חלילה, חייבים להוביל אותם למעגל התעסוקה".

מה דוחף אותם בחזרה לפשיעה?

"ראשית, אף אחד לא רוצה להעסיק מישהו שרק הרגע יצא מהכלא. ושנית, אדם שנכנס לכלא, החובות שלו לא נעצרים. הוא צריך להמשיך לשלם ארנונה וכו'. כך שבזמן המאסר החובות שלו רק הולכים ותופחים. לא צריך להיות גאון בשביל להבין שכדי להתפרנס, האסיר המשוחרר יילך בחזרה למעגל הפשיעה שהוא מכיר. לכן התפקיד שלנו הוא לתת לו מענה אחרי השחרור, ולשם כך אנחנו רוצים ליצור איתו קשר עוד לפני כן, כלומר להכניס אותו למסלול עוד במאסר, ליצור אצלו מיומנויות עבודה ותעסוקה, ואחר כך לאפשר לו להשתלב אצלנו בחוץ, בחופש. לא לתת לו מעבר חד לעולם האמיתי אלא ליצור לו מערכת עוטפת במערך הקהילתי. משם אני מאמין בכל לבי שדרכו של האסיר המשוחרר תהיה סלולה לתעסוקה רגילה במפעל שוקולד רגיל או בכל מפעל אחר. אולי אפילו בבית קפה".