עלות תועלת
שאול אמסטרדמסקי
עלות תועלת
//
שאול אמסטרדמסקי
המגילה החדשה
מטרת המחאה צריכה להיות כינון חוזה חברתי חדש, שיעגן את זכויות כל המיעוטים באופן שוויוני, ללא תלות בממשלה. כולל את זכויות המיעוט הליברלי, שנאלץ להיפרד ממקומו ליד ההגה
מוסף כלכליסט | 27.04.23
1
מגילת העצמאות היא טקסט מוזר. קראתם אותה פעם מתחילתה ועד סופה? השבוע, לקראת חגיגות ה־75, חזרתי אליה שוב.
המגילה היא מסמך משפטי בעיקרו. וכמו רוב המסמכים האלה היא קצת משעממת. הטיוטות הראשונות היו מנוסחות באופן משפטי אף יותר - "הואיל ו" ועוד "הואיל ו" - עד שדוד בן־גוריון שכתב החוצה את המשפטיזציה הזו. ועדיין, לב לבה של המגילה נשאר על גבול החוזי - "לאחר שהוגלה העם מארצו… מתוך קשר היסטורי ומסורתי… בשנת תרנ״ו נתכנס הקונגרס הציוני… זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור… השואה שהתחוללה…", כאלה. מסע כרונולוגי בין נקודות ציון המעגנות את זכות העם היהודי על פיסת האדמה שקרויה ארץ ישראל. אין שום דבר מפעים בחלק הזה.
האקשן מגיע רק בחצי השני של המגילה. קודם כל, החלק המפורסם ביותר, זה שקשה לקרוא בלי לשמוע בראש את קולו הגבוה של בן־גוריון בהקלטה באיכות גרועה - ״לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם [...] ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל״. ומעט אחר כך, מגיעה הפסקה המשמעותית ביותר במגילת העצמאות: ״מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות".
גם בזמן אמת, קל וחומר במרחק 75 שנה, הפסקה הזו בעייתית מאוד. היא מדירה חלקים שלמים באוכלוסייה הישראלית - בראש ובראשונה את המיעוט הערבי, אבל גם את המיעוט החרדי. אני יודע, זה נשמע מוזר, בואו נפרק את זה שנייה.
המחאה היא כבר מזמן לא רק נגד ההפיכה המשפטית, אלא על הצביון העתידי של המדינה. ולכן, סיומה בחזרה למצב שהיה לפני הבחירות יהיה כישלון. מטרת המחאה היא חוזה חברתי חדש
2
בה׳ באייר תש״ח, כשמועצת העם התכנסה בתל אביב לחתום על מגילת העצמאות, 25 הנוכחים והמכובדים חתמו על קלף ריק. בן־גוריון הקריא את נוסח מגילת העצמאות מדפים שהדפיס במכונת כתיבה.
הקלף היה ריק משום שעד הרגע האחרון ממש, חברי המועצה לא הצליחו להסכים על הנוסח המקובל של המגילה. הטקסט עבר ארבעה גלגולי טיוטות, בכל פעם עם צוות מצומצם יותר של נציגים, ולבסוף שוכתב בידי בן־גוריון עצמו בלבד, בלילה שלפני. אחרי שהוא הלחיץ את כל חברי מועצת העם שזה עכשיו או לעולם לא, הם חתמו, אבל לא בלי להביע את מורת רוחם.
צבי סגל, ראש התנועה הרוויזיוניסטית, הסתייג מכך שמגילת העצמאות רומזת כי היא תומכת בתוכנית החלוקה של האו"ם. הוא לא רצה לשים חותמת רשמית על סיום השאיפות לארץ ישראל השלמה. מאיר דוד לוונשטיין, נציג אגודת ישראל, טען כי המגילה פגעה קשות ברגשות היהדות החרדית משום שהיא נמנעת מלהזכיר את שם השם, לא מודה לאלוהי ישראל על כך שהגיענו למעמד, ומתעלמת מהזכות של היהודים לארץ ישראל שניתנה לאברהם אבינו. שמואל מיקוניס, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית, טען שהמגילה היתה צריכה להזכיר במפורש את זכויות הערבים כמיעוט לאומי ולא רק לרמוז לכך.
כל המתנגדים הללו, ואחרים, טענו כי הסכימו לחתום על הנוסח של בן־גוריון רק כדי לא לפגוע ברושם של אחדות העם בשעה הגורלית. היש משהו ישראלי מזה, שאפילו על המסמך המכונן של מדינת ישראל לא הצליחו להסכים, ונאלצו להעמיד פנים ולחתום על מגילה ריקה, רק כדי לשדר אחדות מעושה?
3
בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנה ובחודשים האחרונים, צצו בישראל כמה וכמה גופים שמנסים לשנות את המסלול שאליו צועדת החברה הישראלית. לנער את הסטטוס קוו, להשיג הסכמה לאומית רחבה, לעדכן את החוזה החברתי, לכונן חוקה. לא משנה באילו מילים תבקשו להשתמש, המשמעות אחת: לכתוב מגילת עצמאות חדשה, או לפחות לעדכן את הישנה.
אחד הגופים האלה הוא יוזמת המאה. עם מקימיו נמנים יוצאי הייטק כמו מייסדי דאטורמה רן שריג ואפי כהן, אבל גם בכיר משרד ראש הממשלה לשעבר אודי פראוור. מטרתם היא לנצל את 25 השנה הבאות, עד לשנת המאה של המדינה, כדי לבנות מחדש את ישראל המתפרקת, עם שימת דגש על מה שבעבר כונה מחנה המרכז והיום מתגבש כ"המחנה הליברלי". לשם כך הם הקימו את מרכז מנור, שמתמקד בהצעות בצד המדיניות, ואת מרכז ליבא, שמתרכז בצד הרעיוני־מנהיגותי ומנסה להכשיר דור מנהיגים חדש.
זה לא הגוף היחידי שעוסק בכך. תנועת הרבעון הרביעי הוקמה לפני שנה על בסיס התפיסה שמדינות וגופים רבים נקלעים למשבר ברבעון הרביעי לחייהם. דור המייסדים מזמן איננו, הדור השני, שבנה את הארץ לפי חזון המייסדים, העביר באחרונה את המושכות לדור השלישי, שכבר רחוק מאוד מהחזון המקורי שעליו הוקמה המדינה. וכעת, כשהדור הרביעי כבר מתחמם על הקווים, מוכרחים לכתוב מחדש את החוזה החברתי, אחרת הדבק שמחזיק אותנו יתייבש והמדינה תתפרק.
בשנה האחרונה ארבעת מקימי התנועה - ד״ר יואב הלר, אלה רינגלר, אורי הרמן ואיתן זליגר - מקיימים סמינרים ומפגישים ישראלים וישראליות שאחרת לא היו נפגשים, כדי להקים רשת אנושית שתשפיע על הפוליטיקה במערכות הבחירות הבאות. במקום פוליטיקה של "משחק סכום אפס", שבו צד אחד מנצח והשני מפסיד, פוליטיקה של "הכנסת אורחים", שמנסה להתחשב באינטרסים של כל אורחי השולחן.
ויש עוד גופים וארגונים רבים. גם בחברה הערבית, ואפילו בחברה החרדית ניתן למצוא כמה. גופים כמו עמותת סיכוי־אופוק, שמקדמת זה שנים שוויון זכויות יהודי־ערבי, ונכנסה להילוך גבוה בשנים האחרונות כשנטלה חלק משמעותי בהחלטות הממשלה לתוכניות חומש לחיזוק תקציבי החברה הערבית. או גוף שנקרא "הציבור הממלכתי חרדי", שהוקם בידי פנינה פויפר כ"ארגון גג ליוזמות וארגונים של פעילים שמשתייכים לקהילת החרדים החדשים", ובהם ניתן למצוא גוף מעורר השראה כמו "נבחרות", ארגון נשים חרדיות שהוקם בידי אסתי שושן לקידום שוויון זכויות לנשים בחברה החרדית, כולל הזכות להיבחר ולייצג בכנסת.
כל אחד מאלה פועל בחלקת אלוהים שלו, אבל המכנה המשותף לכולם הוא חתירה לחוזה חברתי חדש.
4
נחזור לפסקה המרכזית במגילה, זו עם הזכויות והמילים היפות. לא במקרה היא מדירה את המיעוט הערבי ואינה מציינת אותו ואת זכויותיו במפורש, ולא במקרה היא מדירה גם את הציבור החרדי, בכך שהיא מתעלמת מכל מה שחשוב לו וזורקת לו איזו עצם בדמות "חזונם של נביאי ישראל". זה היה ניסיון של בן־גוריון ללכת בין הטיפות, אבל גם לייצג בעיקר את המחנה החילוני, מחנה אנשי תנועת הפועלים, אנשי העלייה השנייה. זה המחנה שאחז בהגה של היישוב היהודי ושל המדינה שעמדה לקום. כל היתר היו מיעוטים, ולכן קולם נשמע פחות.
ב־75 השנה שחלפו מאז, מדינת ישראל השתנתה לבלי הכר. היא גדלה והתפתחה, צמחה ושגשגה, וגם השתנתה לחלוטין מבחינה פוליטית ובהרכב הדמוגרפי שלה. המחנה שהיה הרוב הפך להיות מיעוט אחד בשורה של מיעוטים, שחלק מהם גדלו מאוד. היום ליד ההגה נמצאים המחנה השמרני־רוויזיוניסטי והמחנה החרדי. לכן, הגיע הזמן לשכתב גם את הפסקה הזו במגילת העצמאות. וזו, לדעתי, מהות המחאה האזרחית שמתחוללת בישראל כבר ארבעה חודשים, שנמצאת רק בחיתוליה.
המחנה הליברלי מבין שהמקום הכמעט בלעדי שהיה לו במשך שנים ליד הגה המדינה - אבד. כעת, לנוכח האיום מצד המחנות האחרים על תפיסת עולמו הערכית, המחנה הזה מעוניין לשכתב את החוזה החברתי, כך שזכויותיו יישמרו ויעוגנו גם בתור מיעוט. מנגד, המחנה השמרני והמחנה החרדי צריכים גם הם לעגן את זכויותיהם ואת עולם הערכים שלהם, אבל גם להבין שמקומם ליד ההגה לא נותן להם כוח בלתי מוגבל.
ומלבד זה, גם המיעוט הערבי־פלסטיני צריך לקבל עיגון לזכויותיו ולמעמדו השווה בקרב אזרחי המדינה. וכן, זה אומר גם להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים שחיים ביהודה ושומרון. עם כל כמה שאנחנו מתרכזים בעצמנו, החלק הזה הוא המורכב ביותר, שכן קולו של הציבור הערבי בישראל כמעט שלא נשמע בהפגנות והמחאות בחודשים האחרונים. הדגל הישראלי אולי עבר ריקליימינג בידי המחנה הליברלי, אבל זה לא עזר בשום דרך להביא את הציבור הערבי לקדמת הבמה. להפך. אם נגיע לשנת המאה עם סכסוך לאומי פעיל, זו תהיה תעודת עניות למדינה.
ישראל לא תהיה דמוקרטיה ליברלית מערבית במלוא מובן המילה בעשורים הבאים. החלום הזה נגוז, הדמוגרפיה לא מאפשרת זאת. אבל זה לא אומר שצריך לתת לה להפוך לתיאוקרטיה שמרנית. ולדעתי, על זה המחאה. זו מזמן כבר לא רק מחאה נגד ההפיכה המשפטית, את נקודת האל־חזור הזו כבר עברנו מזמן. זו מחאה על הצביון העתידי של המדינה. ולכן, סיומה של המחאה בחזרה לנקודת האפס - היום שלפני הבחירות האחרונות - תהיה כישלון. מטרת המחאה צריכה להיות כינון חוזה חברתי חדש, שמעגן את זכויות כל המיעוטים הישראליים באופן שוויוני אמיתי, בלי קשר להרכב הספציפי של קואליציה זו או אחרת. על זה אנחנו נלחמים, לא פחות. חג עצמאות שמח.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
