ת

ורים ארוכים, שונים זה מזה, השתרכו השבוע בארצות הברית. כל תור כיכב בסרטונים ויראליים, אבל בעיקר — כל תור היה סמל, ויחד הם מרכיבים את תמונת המציאות של אמריקה ברגע הנוכחי.

בנמלי התעופה השתרכו תורים ארוכים של מי שטסים לבקר את קרוביהם או אפילו לחופשה לרגל סוף השבוע של חג ההודיה, חרף הבקשות החוזרות ונשנות של רשויות בריאות, משרתי ציבור וסלבס: "אל תטוסו".

ועוד לקראת החג, מחוץ לדאלאס שבטקסס אלפי מכוניות המתינו בתור במשך שעות כדי לקבל תרומות מזון, ו־25 אלף מתושבי האזור שאין להם כסף לארוחת חג קיבלו תרנגולי הודו, פירות וירקות.

בעיר אורורה שבקולורדו עמדו אלפי אנשים בתור אחר לאוכל: רשת In-N-Out פתחה סניף ראשון בעיר, ואנשים חיכו עד 14 שעות לצ'יזבורגר בתור של 3.5 ק"מ.

בחזרה לטקסס, לאל פאסו שבגבול מקסיקו (עיר כה רחוקה שהיא באזור זמן שונה משאר טקסס), שם אנשי המשמר הלאומי מגובים באסירים  נדרשו כדי להסדיר תור של קרובי משפחה שבאו לאסוף את גופות יקיריהם, קורבנות קורונה, לקבורה.  

צילומים של מכולות ובהן מדפים עם עוד ועוד גופות הציפו את הרשתות החברתיות ומהדורות החדשות. האמריקאים הביטו בתמונות האימה, בקושי מצמצו והמשיכו הלאה, לטיסה, לצ'יזבורגר, לבינג' של "גמביט המלכה". חודש לפני סוף 2020, ארצות הברית היא אומה במצב של זומבי, לגמרי חסרת תחושה, סופרת מאות אלפי מתים ועשרות מיליוני חולים, רעבים ומובטלים, ושום דבר לא מזיז לה. יש כאן עדות עמוקה למצב הנפשי של המדינה החזקה בעולם, ול־DNA שממנו עשויה האימפריה, בימי תפארתה ובימי חולשתה. אלא שהגנים האלה, יסודות האומה, מקבלים פתאום טוויסטים מסוכנים.

לא לפחד מסכנה, עד המוות

עד תחילת השבוע יותר מרבע מיליון אמריקאים מתו מקורונה. מספר המקרים המאומתים זינק מ־11 מיליון ל־12 מיליון בתוך שבוע, והוא קרוב כעת ל־13 מיליון. מתחילת החודש נרשמים בכל יום 200-150 אלף מקרים חדשים. המספרים מבהילים, הזהירות מתבקשת, אבל האמריקאים לא מקשיבים למומחי הבריאות. נכון ליום ראשון 47 מדינות — כלומר כולן חוץ מוורמונט, מיין והוואי — הוגדרו בסיכון גבוה להדבקה. ד"ר אנתוני פאוצ'י, המומחה הבכיר למחלות זיהומיות, מומחים ורופאים אחרים ונציגי המרכז הלאומי לבקרת מחלות (CDC) פנו שוב ושוב לציבור בכלי התקשורת וביקשו להיזהר, ובעיקר לא לטוס. המסר המרכזי היה "עדיף לבלות את חג ההודיה בבית מלהעביר את חג המולד בבית חולים", אבל הוא לא תפס.

יותר ממיליון בני אדם עברו את דלפקי האבטחה בנמלי התעופה ביום ראשון האחרון — המספר הגבוה ביותר מאז פרוץ המגפה בארצות הברית, במרץ. נכון, זה חצי ממספר הטסים ביום המקביל ב־2019, אבל זה היה רק יום אחד, ארבעה ימים לפני החג. במשך השבוע כולו לפחות 50 מיליון אמריקאים טסו, לקחו רכבת או נסעו ברכב פרטי אל המשפחה המורחבת או לחופשה קצרה. אף אחד לא מעז לדמיין איך תיראה עקומת המחלה בעוד שבועיים.

אי אפשר להניח שהאמריקאים לא יודעים כמה הקורונה איומה. כלי התקשורת והרשתות מלאים בסיפורים על אנשים שמתים לבד. עוד ועוד עדויות של חולים, כולל של אישים מוכרים, מתארות את הקושי במחלה, גם בצורתה הקלה, ואת אימת המוות המתלווה לה. התיאורים המבהילים והמספרים האיומים של מוות המוני מצליחים להשאיר חלק מהאמריקאים בבית, אבל חלקים נרחבים אחרים פשוט בוחרים להתכחש לכל העניין. לא מסוגלים להכיר בסיכון, במוות האורב. וזה לא חדש: הכחשת סיכון, או אפילו תאוות סיכון, הן חלק מהמורשת האמריקאית, זו ששוב ושוב יצאה אל חיים חדשים באזורים לא נודעים ואפופי סכנה. כאילו הספר האמריקאי החדש הוא הקורונה, רצים אליו בלי להסס.

כל אחד לעצמו, בלי שום סולידריות

אמריקה היא אומה של מהגרים, לכל אחד מוצא אחר, והיא דוגלת באינדיבידואליות. ובכל זאת, היא בנתה אימפריה בזכות הגאווה להיות אמריקאים, הדבקות בניסוי האמריקאי עצמו, שמעולם לא היה כמותו. כי כל אחד דואג לעצמו, אבל כשצריך מתאספים סביב הדגל כדי להגיע לחלל, לשחרר את אירופה, לנצח באולימפיאדה. אחד משיאי הלכידות הזאת נרשם לא כל כך מזמן, אחרי פיגועי 11 בספטמבר, אבל מאז היא מתרופפת. מלחמת עיראק היתה המכה הראשונה, תגובת הנגד לבחירתו של נשיא שחור הגבירה את הפילוג, ודונלד טראמפ הפך אותו לתהום.

כך שהאומה הזאת הגיעה למגפה רק עם האינדיבידואליות, ובלי הסולידריות. למעשה ההתנגדות לסולידריות נהייתה אמירה פוליטית. לעתים מי שמנסה לפעול לפי ההנחיות ומנסה להזכיר שצריך להיזהר מלהדביק אחרים, להתחשב בקבוצות סיכון, סופג אש. מי שסתם מעז לבקש מאדם בתור לשים את המסכה גם על האף מסתכן בתגובה אלימה. בטוויטר סיפרו השבוע אנשים על התגובות הקשות שהם סופגים מחברים ובני משפחה על כך שהחליטו להישאר בבית בחג, או חמור מכך — לא לארח. פתאום לנסות למנוע התפשטות של וירוס מסוכן ולהגן על אנשים פגיעים במיוחד הוא אקט כמעט אנטי־אמריקאי.  

חלק מהאדישות של האמריקאים לחולי, למוות ולסבל הכרוכים בהם הוא תגובה פסיכולוגית מובנת: כשקורבנות נהפכים לסטטיסטיקה, עוד 1,000 ועוד עשרת אלפים ועוד 100 אלף, המוח מלמד את הלב להיאטם, אחרת זה פשוט יותר מדי. אבל חלק משמעותי לא פחות נובע מחוליים בסיסיים באמריקה, מהעובדה שמתמיד, מראשיתה, נטתה להעניק לחיים מסוימים חשיבות גדולה יותר מלחיים אחרים.

רוב האומה עדיין לבנה, ורובה צעירה. רוב המתים, לעומת זאת, קשישים, ושחורים או היספאנים. מדינה שקמה על בסיס טבח בילידים וששחורים חפים מפשע עדיין נהרגים בה ברחובות — הבסיס שלה הוא בעיקר White lives matter. רוב האמריקאים עדיין חיים בהפרדה גיאוגרפית גזעית ברורה, וזה מקל על הלבנים להימלט מאימת הסירנות ובתי החולים הקורסים, בייחוד כשהמראות האלה נדדו מניו יורק לאזורים הרבה פחות מסוקרים.  

קשישים הם מיעוט נסתר מעין אחר, וזו לא גזענות, סתם גילנות, שלא מאפיינת רק את אמריקה. בני אדם לא אוהבים קשישים, אפילו קשישים חושבים שעדיף להציל צעירים מלהציל אותם. זה לא הופך את מקרי המוות ההמוניים במרכזי דיור מוגן לפחות מזעזעים, או את ההתעלמות מהם לפחות נפשעת מוסרית.

כל זה מתחיל ונגמר, כמובן, בבית הלבן, בממשל שהתנהג כאילו הוא הקורבן של הווירוס, ולא האנשים שמתו לבדם בבתי החולים, או בבית לא היה להם כסף להתאשפז. אובדן היכולת לפעול על בסיס עובדות, מתוך הכרה במציאות ברורה לכל — העובדה שבכלל התעוררה מחלוקת על עובדות מדעיות נתונות וקשיחות — הביא למותם המיותר של עשרות אלפי אמריקאים.

מחקר של אוניברסיטת וושינגטון מצא שאם היתה הוראה לאומית גורפת לעטות מסכות מתחילת המגפה, היה אפשר למנוע את מותם של 130 אלף בני אדם. מחקר של אוניברסיטת דיוק גילה כי הוראה כזאת היתה חותכת את מספר הנדבקים בלפחות 30%. אבל הוראה כזאת מצריכה מנהיגות רצינית, ובמקומה קיבלה ארצות הברית נשיא שלא רק מסרב לעטות מסכה אלא גם לועג לכל מי שעושה זאת. אמריקה נהייתה מה שהיא גם בזכות כמה מנהיגים גדולים, מפוכחים ואחראים, עם תחושת שליחות ומחויבות עמוקה, שהעניקו לה את עצמאותה במאבק קשה, שהובילו למלחמת אזרחים בשם עקרון החירות, שידעו להושיט לה יד בעיצומו של משבר כלכלי אדיר, ששלחו את בניה אל מעבר לים בכמה מלחמות מוצדקות (וכמה שפחות). ואומה שנבנתה על כתפי ענקים שקמו בעתות משבר, במשברים אחרים יכולה להתפורר בקלות בידיהם של גמדים.

מה נשאר מהנשמה האמריקאית?

אולי הנזק ארוך־הטווח המשמעותי ביותר הוא הפיכת אמריקה לאומה רעת־לב. הנשמה כמו הלכה לאיבוד לגמרי. רופאים ואחיות שמתארים את העבודה הקשה, מצוקת החולים וכאב המתים לבדם סופגים קללות, כי טראמפ אמר שהם גונבים ציוד מגן ולכן יש מחסור. אנשים שמספרים על קרוב משפחה שמת מקורונה ומציינים שהיה לו עודף משקל נענים ב"אולי הוא לא היה צריך לאכול כל כך הרבה". בלא מעט מקרים אמריקאים עצבנים משתעלים על אנשים שהם מנהלים איתם ויכוח פוליטי, או ויכוח על מסכה. צוותים רפואיים מספרים על אנשים שגם על ערש דווי מסרבים להכיר בקיומה של המגפה, כגון האשה בדרום דקוטה שהיתה בטוחה שהקורונה היא מזימה שהמציאו ביל גייטס וג'ורג' סורוס, כי זה מה שהיא קראה באינטרנט, הגיעה לבית החולים במצב אנוש ועד רגע מותה המשיכה להאשים את הרופאים שהם משקרים לה.

יש גם אמריקה אחרת: האנשים שנזהרים ונשמרים ודואגים לאחרים, תורמים מזון וזמן וסיוע וכסף, הצוותים הרפואיים המסורים, ההתגייסות בתוך קהילות ובין קהילות. יש עוד סולידריות, אמפתיה, הכרה במציאות. אבל הסדקים בקונספט "אמריקה" עמוקים מאוד. זה לא מאוד מפתיע שאומה שהגיבה באדישות כשהממשל שלה הפריד תינוקות מהוריהם ושיכן ילדים בכלובים תהיה אדישה למותו של השכן. מה יצליח לנער אותה, אם בכלל? האם ייתכן תיקון מהמקום שבו היא נמצאת כרגע, שיקום של הערכים, הסולידריות, התקווה? כל תיקון יצטרך להתחיל מלהחזיר לאמריקה את הנשמה. בלי זה, שום חיסון לא באמת יבריא אותה.