ה

סגר החולף הפך את הישראלים לאומה של שקרנים. לא שלא התמחינו בתחמונים עוד קודם, אבל בחודש האחרון לקחנו את זה לקצה. אם בסגר הראשון, באביב, רוב אזרחי המדינה הקפידו על הכללים, מתוך פחד אבל גם מתוך קבלה עקרונית של ההגבלות, הפעם נפרצו הגבולות.

עם כללים אבסורדיים, אכיפה סלקטיבית והגבלות מתמשכות שמכבידות מאוד — הישראלים הרגישו שהמדינה כמעט כופה עליהם להפר את התקנות. הם חוו אותן כנשק פוליטי, חלק ממלחמה שלא נוגעת ישירות לרוב הציבור אבל גובה ממנו לא מעט מחירים. לכן, בהדרגה, משבוע לשבוע, עוד ועוד אנשים התחילו למצוא דרכים לעקוף את ההגבלות: פותחים את העסק בחשאי, דרך הדלת האחורית, או מתגנבים לחנות שלהם בלילה. נוסעים לבקר את ההורים מצוידים בשקית עם תרופות כדי להגיד שמספקים סיוע לקשישים. מסיעים את הילד לחברים ומכינים סיפור כיסוי על כך שלוקחים אותו לבית השני שלו, כי ההורים פרודים. קופצים לבקר ידידים, אבל בנעלי ספורט ומכנסיים קצרים כדי להיראות באמצע "ספורט יחידני". הולכים לים וכשהפקחים באים נכנסים מהר לשחות, כי אולי אסור ים אבל מותר ספורט. כל אחד מצא את התירוצים שמתאימים לו.

למה אנחנו כל כך נרתעים מציות?

"זה קשור לאתוס הצבר ולחוצפה הישראלית. אולי אם היינו הולכים עם מסכות כמו שצריך הקורונה לא היתה מתפשטת, אבל אף אחד כאן לא שוקל באמת לעשות את מה שמבקשים".

בסגר הקודם היינו ממושמעים הרבה יותר.

"אז עוד פעלנו, תחת הצו של הקונפורמיזם, במצב של מלחמה. כשהמצב התארך חזרנו לעצמנו ולאמונה שכל חוק נועד שישברו או יעקפו אותו".

לפי צמרת, גישת ה"אף אחד לא יגיד לי מה לעשות" מתודלקת בזיכרון השואה. "כשדיברו על הנספים ש'הלכו כצאן לטבח' בעצם אמרו שלא צריך לציית להוראות. צבר לא מציית להוראות. לא מזמן שמעתי ברדיו שיחה על ניצולת שואה שלא מוכנה לשים מסכה, והמטפלת שלה הסבירה שלשים מסכה מציף אצלה את הפוסט־טראומה מהשואה". כך נתפס האי־ציות כהכרחי להישרדות, גם אם בפועל הוא דווקא מגביר את הסיכון.

משקרים כדי לברוח מהמוות

גם אם הדנ"א החברתי הזה מוכר לכולנו, ברמה האישית לא קל לחצות את הקו. מי שחושש למשל מסמכות, משוטרים, ומוצא את עצמו מכין סיפור כיסוי, מתאמן על שקר למקרה שיישאל שאלות — חוצה גבול פנימי שהקפיד בעבר לא לחצות. "עוד לא נאלצתי לשקר כי לא נתקלתי בשוטר, אבל בכל יציאה מהבית — גם בהתאם להגבלות ובטח במעט המקרים שידעתי שאני מפרה אותן — הכנתי סיפור", מספרת א' מתל אביב. "נעלי ספורט לשיטוט בעיר, שקית תרופות ליציאה מחוץ לעיר, תעודה מקצועית שמאפשרת מעבר אפילו כשלא נסעתי לצרכים מקצועיים. לא יצאתי מהבית בלי להכין את עצמי לאפשרות שאשקר, ואני לא יודעת לשקר, אז זה מפחיד אותי מאוד, ושוטרים מפחידים אותי, וקנסות מפחידים אותי. אבל מתברר שפסיכולוגית הסגר הזה הביא אותי למצב שבו אני מוכנה לשקר לשוטר, למרות הפחד".

פסיכולוגים מכירים את מנגנון ההגנה הזה, של רציונליזציה של השקר, או תפיסה שלו כלא־שקר ולא עבירה על החוק. התהליך פועל כך שלפני שמשקרים לרשויות, צריך קודם לשקר לעצמך. "אנחנו משתמשים במנגנוני הגנה כשיש משהו במציאות שלא נוח לנו — כדי להכחיש את המוות, או חרדה ועצבנות שיכולות לגרום לנו לאי־נעימות", מסביר עמרי לויתן, פסיכולוג קליני ממכון טמיר לפסיכותרפיה. "לכן כל אחד אומר לעצמו 'טוב, אני יכול ללכת להפגנה, לא יקרה לי כלום, אני יכול ללכת להתפלל, לא יקרה לי כלום. אם אני אביא את הקוסמטיקאית הביתה אני לא אדבק ממנה', וכך בעצם אנחנו מכחישים את הנתונים שאנחנו מקבלים מהמציאות".

לדבריו, האופן שבו המדינה התמודדה עם המגפה החמיר את העניין: "כשאין מדיניות ברורה וחד־משמעית, אנחנו חוזרים למנגנוני הגנה קודמים, כאלה שהשתמשנו בהם כילדים. כך נולדת הכחשה, ואחריה רציונליזציה שבאמצעותה אנחנו מסבירים לעצמנו את ההכחשה, למשל 'מכיוון שביבי הוא ככה וככה, והנתונים הם ככה וככה, אז אני פועל בדרך שלי'. אני יכול לתת את הדוגמה האישית שלי: בהתחלה אמרתי שמי שנמצא בסיכון הכי גדול הם ההורים שלי, אבל אני כן יכול לצאת ולפגוש אנשים. אחר כך זה עבר אל הילדים שלי, שם כבר יצרתי השלכה ואמרתי לעצמי: 'אני יכול להיות בסגר ובבית ולא לפגוש אנשים, עד שזה מגיע לילדים שלי. הם לא צריכים לסבול'. אחרי שאתה מפר את החוקים כמה פעמים, אתה כבר מגיע למצב של גרנדיוזיות ואומניפוטנטיות, כשאתה כבר מתחיל לשכנע את עצמך שאתה חסין, שאתה יכול, שלך זה לא יקרה, אף שזה לא נכון".

בעצם, אומרת הפסיכולוגית הקלינית איה ענבר, אנחנו לא ממש חושבים שאנחנו משקרים: "רוב האנשים בטוחים שהם לא עושים משהו שלילי, במיוחד כשיש כל כך הרבה נתונים ובלבול. אנשים לא משקרים זה לזה, הם עושים את זה בגלל המשטר, ומבחינתם זה מקסימום שקר לבן. זה לא דומה למצב שבו אתה משקר ואתה יודע שאתה משקר, כמו למשל כשאתה בוגד באשתך. כעת הנורמה אומרת שלשקר זה לגיטימי, לכן אין בעיה לשקר לשוטר".

כך, אחרי ששכנענו את עצמנו שאנחנו יכולים להפר את ההוראות, אנחנו יוצאים עם זה החוצה. לעתים אנחנו מוצאים את עצמנו משקרים במצח נחושה לשוטרים או פקחים, ועושים זאת גם לעיני ילדינו, מלמדים גם אותם לשקר. "גם אם בפועל אנחנו משתדלים לא לשקר לילדים שלנו ולהעלים להם את השקר, הם מרגישים את הלך הרוח", אומר יהושע לביא, פסיכולוג קליני ואנליטיקאי של קבוצות. "אני יכול להגיד לך מניסיון אישי, כשאני בסופר או בחלל סגור אני שם מסכה, אבל ברחוב אני הולך איתה מתחת לסנטר. הבת שלי, בת 5, אומרת לי: 'שים מסכה!', אז אני מאלתר איזו תשובה. אני מסביר לה שבחלל סגור זה מסוכן יותר ובחלל פתוח אין סכנה. אני מעביר לה את האמת שלי, שאני מאמין בה. אבל זה מבלבל. והבלבול הזה מחריף בגיל ההתבגרות. מתבגרים צריכים סמכות ברורה כדי להגדיר את עצמם למולה, משהו קוהרנטי של עולם המבוגרים כדי ליצור לעצמם את העקרונות והאידאלים שלהם, וגם כדי למרוד. הם צריכים להבין שבעולם המבוגרים יש התנהגות תקנית, ופתאום עולם המבוגרים הופך לעולם של שקרנים והם מתחילים לבלבל בין אמת לשקר. וכשהם רואים שגם ההורים מבולבלים, פעם עושים כך ופעם אחרת, זה עלול לפגוע בהתפתחות שלהם". אחרי שלימדתם את הילדים לשקר לשוטר, מסובך לחנך אותם לא לשקר לכם.

רקמה אנושית אחת? פחחח

ההתרגלות לשקר מערערת לא רק את היחסים בתוך המשפחה אלא גם את המרקם החברתי כולו. "בגל הראשון של הקורונה חייתי באילינוי, שם החברה צייתנית הרבה יותר, והתפיסה היתה שכולם רקמה אנושית אחת", מספרת ד"ר נועה לביא, סוציולוגית מהמכללה האקדמית תל אביב־יפו. "אתה צריך לוותר על המשפחה וצריך לא להיפגש עם חברים. גם אחרי שהסגר הוסר אנשים שמרו, היו מרוחקים זה מזה, עטו מסכות. כשחזרתי לארץ ניסיתי לשמור אבל זה בלתי אפשרי, מסתכלים עליך כאילו אתה מוזר. אבל אז, כשאתה לא רוצה להיות פראייר, יוצא שאתה תוקף את האחר. 'הוא הולך בלי מסכה, הוא לא מהקבוצה שלי, אז בוא נשתלח בו'".

לביא מציגה השלכה אחת של הפרת ההגבלות, והיא החרפת השבטיות. הלכידות החברתית, שבתקופות מלחמה דווקא מתהדקת, מתפוררת בתקופת המגפה — אף שמדובר בסוג של מלחמה. זה מוביל לא רק למתקפות על אחרים, אלא גם להסתגרות בתוך הקהילה הקרובה. "כל אחד אומר 'אני אפגש עם הסבא והסבתא, עם הקהילה שלי, זה בסדר', אפילו שזה מסכן אותם. המשפחתיות והקהילה הן מעל ערך החיים, והאינדיבידואליזם הוא מעל הערך הקולקטיבי של הגנה על החברה".

"אנשים נולדים מפירי חוק, אתה רואה את זה בעיקר אצל ילדים צעירים. העניין הוא שיש לנו כחברה אינטרס לציית לחוק ורובנו מנסים להתנהל באופן קונפורמיסטי", אומרת פרופ' אפרת שהם, ראש החוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון. "אבל כדי שהמנגנון הזה יתנהל צריך שיהיה אמון בנורמות. כשנוצר שבר אנחנו כבר לא מצייתים לנורמות".

כלומר הציבור איבד אמון במדינה?

"דמוקרטיה נבחנת בשני פרמטרים: עד כמה היא הוגנת ועד כמה היא יעילה לקיום מנגנון חברתי. כאן אנחנו רואים פגיעה בשני הפרמטרים, יש תחושה של חוסר הוגנות וחוסר יעילות. כתוצאה מכך הממסד נאלץ להעלות באופן מלאכותי את רמת האיום של המגפה. בקרימינולוגיה זה נקרא 'פאניקה מוסרית'. הבעיה שגם זה כבר לא עובד, כי אנשים הפסיקו להאמין בהפחדה".

בסגר הבא נראה אסקלציה, שחיקה גדולה עוד יותר בנורמות?

"בסופו של דבר אנשים יתנהגו לפי השייכות הקבוצתית שלהם, ככה אנשים מצייתים לחוק או מפירים אותו. כבר עכשיו שמענו יותר ויותר מסרים שתומכים בהפרה. האמון נשחק והולך".

וזה יחרוג מעניין הקורונה? אנשים יתחילו ממש לגנוב?

"יש סוג מסוים של עבירות שלא נחשבות קשות, עבירות תנועה וצווארון לבן. אדם עובר על החוק אבל לא תופס את עצמו כעבריין וגם מי שסביבו לא רואים אותו ככזה. זו נתפסת התנהגות לגיטימית, שאין בה קורבן. זה מוביל למצב מסוכן מאוד שנקרא 'אנומיה', שבו ניתק הקשר בין המטרות לאמצעים להשיג אותן. המטרה יכולה להיות לבקר את הנכדים או לשים לחם על השולחן, וברגע שאתה חוסם את האפשרות להשיג את המטרות האלה כל אחד יחפש את האמצעים שלו להשיג אותן. בקרימינולוגיה ישנו המושג 'חדשנות חברתית', המתייחס לכך שנעשה כל דבר כדי להשיג מטרות שמקובלות על כולם, גם אם האמצעים לא לגיטימיים. אני מעריכה שנראה עלייה גדולה בהתנהגות של סטייה חברתית, גם בניגוד לנורמה וגם בניגוד לחוק. כרגע זה עדיין לא השלב שבו אנשים יגנבו מהשכן, אבל תחשוב על מהגרי עבודה או אחרים שאין להם איך להשיג אוכל, ברור שהם יגנבו כדי לשרוד".