"זו סביבת החלומות שלי", היא עונה בתשובה לשאלה אם זה מה שחלמה עליו כנערה. "באתי מבית בית"רי, שבו אבא תמיד התעניין בפוליטיקה והיה מעורה במרחב הציבורי. הוא היה מאלה שהיה אסור להפריע לו בשום אופן כשהוא היה שומע את יומן החדשות 'בחצי היום' של רשת ב', ואני זוכרת גם את עצמי בכיתה ז' חוזרת הביתה מבית הספר בריצה כדי לשמוע את 'בחצי היום'. תמיד נשאתי עיניים לסביבה הציבורית, כך שאני לגמרי באזורי ההשפעה שדמיינתי לי. אני כל הזמן על אותו ציר. אף פעם לא סטיתי ממנו. מתנועת הנוער לצבא, לשליחות, והיום שירות המדינה. זה רצף חיים שאני מאוד מחוברת אליו".

"העובדים בפוסט־טראומה"

משרד התקשורת הוא כנראה המשרד הכי חבוט ומושמץ בממשלה. תיק 4000 הוציא לראשי המשרד ופקידיו שם של מריונטות בשירות ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבעשור האחרון החליף שרים ומנכ"לים כמו גרביים. ובתוך משרד התקשורת, תפקידו של המנכ"ל הוא המושמץ מכולם, בעיקר לאחר ששלמה פילבר, המנכ"ל בשנים 2018–2015, נהפך לעד מדינה והעיד כיצד נתניהו השתמש בו לכאורה כדי להעניק הטבות והקלות לבעלי בזק שאול אלוביץ'.

את חבילת הנפץ הזאת קיבלה לידיה אבישר בן חורין (43) ביוני 2020 — תחת שר שהוא הראשון זה 11 שנה שאינו מהליכוד. "הגעתי למשרד ששרוי בפוסט־טראומה", היא מעידה. "מלא בעובדי מדינה מסורים שבוקר אחד מצאו את עצמם בחקירות על שחיתות. כשאומרים היום 'משרד התקשורת' מקשרים ישר לתיק 4000. אלה דברים שהופכים עובד להרבה יותר זהיר, גורמים לו לחשוב על כל מילה שיוצאת לו מהפה, לרצות שהכל יהיה כתוב ומתועד, להיות הרבה פחות משוחרר לעשות את עבודתו מהפחד שאולי מתחולל משהו שהוא לא יודע עליו. ורמת הזהירות המוגברת יכולה בקלות לשתק את המערכת".

איך מחזירים את אמון העובדים?

"זה תהליך עבודה ארוך. אי אפשר להגיד להם — 'מה שעברתם נמחק ונמחה'. יש מחירים כבדים לחוויית השיתוק, והדרך לטפל בה היא עבודה ניהולית יסודית, קבלה של החלטות ענייניות ושיתוף של הצוות בגיבוש שלהן — ככל שהצוות שותף יותר, אתה בונה את האמון שלו יותר. זה קורה ויקרה".

העבודה הקשה יותר היא לשקם את הדימוי הציבורי של המשרד.

"אנחנו מתקדמים גם בזה. גם אם הקונוטציה הראשונה למשרד היא תיק 4000, בסוף הציבור חווה את העשייה שלנו, ולכן אנחנו צריכים לייצר ערוצי תקשורת טובים יותר עם הציבור, לשקף ידע ומידע שיאפשרו לו בחירות צרכניות מושכלות יותר, ולדאוג שהתחרות עליו בשוק תהיה מבוססת איכות. אנחנו בכיוון הנכון".

לא פחדת ליפול כמו קודמיך בתפקיד?

"אני יודעת לעבוד ונמצאת שנים בשירות הציבורי, כך שאני רגישה להתנהלות במרחב הזה. זו דרך חיים אצלי. צריך לשמור על האתיקה ועל הגבולות הנכונים שבין מפקחים למפוקחים, להיות קשובים, ערנים, זהירים, ובעיקר לשמור על מצפן ערכי ומקצועי. יש יתרון בכך שלא באתי משוק התקשורת — לא נכנסתי לתפקיד עם חברים ולא אצא ממנו עם חברים. אומרים לי 'החברה הזאת נהנית, וזאת מפסידה', אבל אני רק עושה מה שצריך באופן הכי ענייני".

פילבר, המנכ"ל שהפך לעד מדינה, מגיב לעתים בציוצים לעבודת המשרד. את עוקבת אחריהם?

"רואה מעת לעת. כל אחד עושה את הבחירות שלו. אני משתדלת להתרכז בעשייה. אני פקידה מקצועית, ומעדיפה לשמור על ממלכתיות".

אי היציבות הפוליטית גם לא תורמת. אם לא יאושר תקציב 2021 עד 24 בדצמבר, הממשלה תתפזר. זה הדדליין שלך?

"זה אכן דדליין פוטנציאלי. יכול להיות שכלום לא יקרה ב־24 בדצמבר, ויכול להיות שאחריו תהיה ממשלת מעבר, שיהיה לה קשה לפעול. אבל קיבלתי החלטה שאני לא יושבת על המזוודות, אלא פורקת אותן. התפקיד הגיע עם שעון חול וזה גורם לי לרוץ מהר בדברים הקרדינליים. יש לי מטרה על הקיר — תשתיות מתקדמות למדינת ישראל, ובראשן פריסת הסיבים האופטיים — וכל בוקר אני שואלת את עצמי מה עשיתי כדי לקדם אותה. אני שוכבת בשוחות ושומרת כל הזמן על קשר עין עם המטרה. עושה מה שצריך כדי לדחוף קדימה".

"לא בגדתי בפריפריה"

אבישר בן חורין גרה כיום עם בעלה איתי ושני ילדיהם בכפר סירקין, אך מקורו של המסלול הממושך שעברה בשירות הציבורי נעוץ בילדותה במגדל העמק, ובעיקר בקשר עם אביה שמואל, שנפטר לפני 7 שנים. "אבא שלי עלה בעליית הנוער ממרוקו, ואמי רחל עלתה מתוניס. היתה לי אחלה ילדות, והלוואי שיכולתי להעניק כזאת לילדיי. לגדול בפריפריה זה עושר ענק. היו כמובן קשיים כלכליים, אבל ההורים תמיד נלחמו בשבילנו על הדברים החשובים באמת והשיגו אותם, למשל כשרציתי לנסוע לפולין בתיכון. כיום אני קוראת לילדיי בספר של ינץ לוי על ילדים שאין להם, כי הם גדלים בתודעה שכל הזמן יש להם הכל.

"גדלתי בבית מסורתי, שהיה אומנם שמרני ולא פוליטיקלי קורקט, אבל גם ידע לקבל את השונה. הסולידריות בפריפריה היא שם דבר, אם כל פלורליזם. כי את חיה בכזה מיקס של צברים, עולים ותיקים ועולים חדשים מאתיופיה ומרוסיה, שאת מכילה את כולם. המהות של אבא שלי היתה 'ארץ ישראל', והמנוע שלו היה 'קיבוץ גלויות'".

מה זה אומר?

"הוא היה שואל אותי: 'יש לך חברים עולים?', וכשעניתי לו: 'בטח, אני לומדת 5 יחידות פיזיקה עם עולים מרוסיה', הוא השיב: 'אז למה הם לא באים אלייך הביתה? בשביל מה באנו לפה?'. זה סלל את הדרך לקריירה שלי, שבה נלחמתי כל הזמן למען הרעיון של קיבוץ גלויות.

"אבא שלי תמיד אמר לי ולשתי אחיותיי הגדולות: 'אם תעבדו קשה, תצליחו'. הוא עיקר את כל רעיון הזהויות העדתיות והתנגד עמוקות לשיח של קיפוח. לכן אני גם אומרת שהתודעה הפמיניסטית שלי לא היתה מפותחת — כי אמנם היו לי הרבה זהויות, אבל אבא שלי התנגד לעיסוק בהן. לא משנה אם אנחנו נשים או גברים, מרוקאים או אשכנזים, מרקע סוציואקונומי כזה או אחר — הוא התעסק בטשטוש. אתן מוכשרות? תעבדו קשה, זה יסתדר לכן".

את גם מאמינה באתוס של "תרצי, תצליחי"?

"במקרה שלי זה עבד, אפילו שהיום אני לא סבורה שאבא שלי צדק ב־100%. כי אנשים שמגיעים ממקומות שונים, לא מתחילים מאותה נקודת פתיחה. גם בתוך מגדל העמק היו כאלה שהתחילו מאחור יותר ממני, חברים שבגיל 12 כבר נאלצו לגור מחוץ לבית, שההורים שלהם היו בבית סוהר. אבל כתפיסת חיים אני מאמינה שכשאני מתרכזת ועובדת קשה, בסוף המציאות תתיישר. זו צורת מחשבה חיובית שמעלה את הסיכויים להצליח".

מתי הבנת שאבא שלך טעה כשביטל כליל את פוליטיקת הזהויות?

"לפני כמה שנים שודרה הסדרה התיעודית 'סלאח, פה זה ארץ ישראל' על המדיניות שמאחורי העלאת המזרחים לפריפריה, והיא עשתה לי כאב בטן ממש. אמרתי: 'בואנ'ה, עבדו על אבא שלי'. איזה מזל שהוא לא היה כבר בחיים כדי לראות את זה ולגלות שהמדיניות של שיכון מזרחים במקומות מרוחקים היתה מכוונת, כי לא רצו לחיות איתם, כי היו בטוחים שהרמה שלהם נמוכה, אז רצו 'להשאיר שם את הכישלונות'. אבל אבא שלי חי כל חייו בתודעה שהוא במגדל העמק כדי ליישב את הארץ, שזו הציונות שבשבילה הוא עלה".

"תחושת הזרות תמיד חזרה"

מסלול היציאה של אבישר בן חורין ממגדל העמק עבר בתנועת הצופים, שם התנדבה כמרכזת שבט, ובגיל 17 נשלחה מטעמה לטקסס — מעין רמז מטרים לקריירה שתפתח בהמשך. השלב המהותי הבא היה, כמתבקש, קורס מדריכות חי"ר בצה"ל, קורס קצינים ושירות כמ"פ. כשהשתחררה מקבע הלכה אבישר בן חורין ללמוד משפטים ומנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב, מסלול שגם אותו סיימה בהצטיינות. "גם שם חזרה לי חוויית הזרות, במפגש עם סביבה חדשה, אבל הפעם הגעתי עם הרבה יותר עוצמות כי כבר הייתי בשלב בחיים שידעתי למה אני מסוגלת".

אחרי הלימודים יכולת להתברג באחת הפירמות הגדולות. למה בחרת דווקא בשירות הציבורי?

"אמא רצתה שאלך לשוק הפרטי כי 'שם יהיה לך כסף, ולא יהיה לך קשה'. אבל אבא אמר לי 'לכי לשירות המדינה'. כבר התקבלתי למשרדים נחשבים כמו ש. הורביץ ושיבולת, ובכל זאת הלכתי להתראיין למחלקת בג"צים, ייעוץ וחקיקה, כי הבטן שלי היתה שם. בסוף אני קמה בבוקר ורוצה להרגיש באלמנט שלי, ולשבת בעסקאות גדולות לא עושה לי כלום. אז הלכתי למשרד המשפטים, פגשתי שם את מני מזוז, שהיה המשנה ליועמ"ש, והוא הבטיח לי: 'אצלי תלמדי לחשוב משפטים, לא לכתוב טיעונים'. בעיניי הוא המשפטן הכי טוב בארץ. הייתי מתמחה שלו, ואז עברתי איתו ללשכת היועמ"ש כעוזרת משפטית בנושאים כלכליים־פיסקליים".

זה לא קצת משעמם לטמפרמנט שלך?

"משעמם לא היה, כי מה שמגיע לשולחן היועמ"ש הוא רק נושאים טעונים ושנויים במחלוקת, אבל השאלה שלך במקומה כי אחרי זה רציתי לצאת לשליחות בארצות הברית. ובהתלבטות אם אני יועצת או מבצעת — היה ברור לי שאני בעשייה, שאני רוצה לגרום לדברים לקרות".

ב־2006 יצאה אבישר בן חורין לשליחות של ארבע שנים: שנתיים כשליחת העלייה הראשונה של התנועה הרפורמית ושנתיים כראש משלחת העלייה של הסוכנות היהודית בצפון אמריקה. בתקופה הזאת השלימה גם תואר שני במשפטים באוניברסיטת ניו יורק. "עלייה היא נושא שכל חיי גדלתי איתו, חלק מהתודעה שלי. ובניו יורק הזהות הישראלית שלי מאוד התחזקה, עם כל הקור והזרות, לשבת במטרו עם כולם ולהרגיש נובאדי — זה מגביר מאוד את הצורך בשייכות. יש מי ששואלים את עצמם למה להיות יהודי? יש אובדן שורש בחו"ל, כי נוח שם. ובעיניי התשובה היחידה היא מדינת ישראל, כי היא מציעה זהות יהודית אלטרנטיבית: שפה, ריבונות, צבא, אומת ההייטק".

בגיל 32 חזרה אבישר בן חורין לישראל ולחיק החם של השירות הציבורי: היא החלה כיועצת למנכ"ל משרד ראש הממשלה אז אייל גבאי, וקודמה לראשת מטה מנכ"ל ראש הממשלה הראל לוקר בשנים הסוערות של מחאת יוקר המחיה. שם גם הכירה לראשונה דמות שתהיה משמעותית בהמשך הקריירה שלה — יועז הנדל, אז ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה, וכיום שר התקשורת שמינה אותה.

"התקופה שלי כראשת המטה של הראל היתה בית ספר הכי טוב בעולם למדיניות ציבורית", היא נזכרת. "אלו היו שנים מעולות, 2010–2013. הצוות היה מקצועי ואיכותי, האג'נדה היתה ברורה, ועפנו קדימה בנושאים שקידומם יכול לקחת שנים: קידום ערביי ישראל, מעבר צה"ל לנגב, בניית גדר ההפרדה, רפורמת הריכוזיות במשק. הקצב היה אדיר. מדד האמון הממשלתי בשנים האלה היה הרבה מעל השורה. כל מכתב שהגיע לשולחני, ידעתי מה ראש הממשלה חושב עליו. זו אינדיקציה מדהימה לעבודה עם חזון ברור".

מתי החל לדגדג בך הרצון לנהל בעצמך?

"בסוף 2013 רציתי לצאת מכלוב הזהב ולנהל בעצמי. כך הגעתי למסע, פרויקט משותף של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית לעידוד שהות של צעירים יהודים בישראל, שמביא 12 אלף צעירים בשנה מכל העולם לחוויות ארוכות כאן. זה קרוב מאוד ללבי".

ואז בדצמבר 2019 פנה אליה בוגי יעלון, שהכיר אותה מימיה בלשכת ראש הממשלה, וביקש ממנה לסייע בצוות המו"מ של תל"ם עם כחול לבן. לשם כך פרשה אבישר בן חורין מפרויקט מסע, ולאחר הבחירות ופרישת גנץ, הנדל וצביקה האוזר מכחול לבן, היא מצאה את עצמה בממשלת האחדות.

בסוף שוב חזרת למסדרונות הממשלה.

"שירות המדינה הוא הבית שלי. אלה הנתיבים, המסדרונות ומרחב ההשפעה שאני מבינה הכי טוב".

מסמך ניגוד העניינים שלך ארוך מאוד בגללו.

"זה אחוז קטן מפעילות המשרד וגם הוא נדרש לוותר על כמה לקוחות. בכל מקרה המודל של המשרד הוא רגולטורים עצמאיים — הרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין הן יחידות סמך שלנו, אבל אנחנו לא מתערבים בענייניהן המקצועיים. כך שגם ללא הסכם ניגוד עניינים, לא הייתי מתערבת בענייניהן. זה לא מפריע לי לעסוק בחברות התשתיות, שהן ליבת הפעילות של המשרד".

זו לא הסיבה היחידה שהמינוי שלך הרים גבות. הגעת בלי שום רקע בתחום.

"משרד התקשורת הוא עולם של רגולציה כלכלית. השאלה מה חשוב יותר — ידע בכלכלה ורגולציה והיכרות עם העבודה במסדרונות הממשלה או ידע טכני מקצועי. בעיניי התשובה ברורה. אני משפטנית, מבינה ברגולציה ועשיתי רפורמות כלכליות ומבניות אדירות במשרד ראש הממשלה. וזה חיוני במיוחד למשרד התקשורת, שלא קיבל את כוחו הראוי ביחס לחשיבותו בכלכלה הישראלית. הוא צריך יותר עוצמה ויכולת לנווט במרחב. אני אשפט לפי הביצועים שלי".

נשמע שפוליטיקה היא הצעד הטבעי הבא בקריירה שלך.

"כרגע אני נמצאת בדיוק איפה שאני רוצה להיות, ועושה דברים שאני טובה בהם. יש דברים בעולם הפוליטי שנראים לי כמו עול. תני לי לבנות בניין, לסלול כביש או להניח תשתיות של סיבים. עם הדברים האחרים בא הרבה עיסוק שלא בלב העניין".

‍

‍