חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// פשיטות הרגל עוד יורגשו בכל מקום /// דרעי הרעיב את הנזקקים /// נחום ביתן מתקפל בכבוד /// ליצמן תקע את שוק הדיור
המשבר הכלכלי
גל ההדף עוד יטפס למעלה
מספר הבקשות לפשיטת רגל זינק מתחילת השנה, והיה גבוה ב־41% לעומת התקופה המקבילה אשתקד, טרם ימי הקורונה. את הנתון הזה, מדו"ח הממונה על הליכי חדלות פירעון שפורסם השבוע, ליוו תחזיות שלפיהן המספר עוד יעלה — עסקים ששרדו את הסגר הראשון עלולים להגיע לפשיטת רגל בעקבות הסגר השני.
בניתוח מיקרו, מדובר בעשרות אלפים של משקי בית ועסקים שעולמם הכלכלי קורס, ושנכנסים לשנים לא מעטות שבהן יצטרכו לשעבד את חייהם לכיסוי חובות העבר. מבחינת המקרו, אייל חדד, הממונה על מאגר נתוני האשראי בבנק ישראל, סיפק השבוע תמונה מרגיעה יותר. כן, יש עלייה בבעלי החשבונות שבדרך לחדלות פירעון, אבל היא לא מאוד דרמטית, ובמקביל דו"חות הבנקים העידו שיותר ממחצית מהלווים שהקפיאו את ההחזרים מתחילת המשבר כבר חזרו להשיב את חובם כסדרו. המשמעות היא שאם לא נחווה עוד טלטלה גדולה, אף בנק כנראה לא יתמוטט, ולא צפויה בעיית נזילות במערכת הבנקאית.
כך, הסיפור האמיתי נמצא בין המיקרו למקרו — עוד עדות להעמקת הקיטוב. השכבות החלשות כבר נפגעות, וימשיכו להיפגע, במשך שנים. בשכבות החזקות יותר הפגיעה קלה, או אפילו לא מורגשת. את עומק המכה למטה נראה כשינתקו את מכשירי ההנשמה מההלוואות שלא משולמות, ובנתוני פשיטת הרגל של השנים הבאות. ואת המשמעויות של המכה בתחתית, כולנו, גם בשכבות החזקות, נרגיש גם בעקיפין.
/// גולן פרידנפלד
מקור: משרד המשפטים
ביטחון תזונתי
דרעי משאיר רעבים
באמצע יולי שר הפנים אריה דרעי קיבל מראש הממשלה הבטחה להקצות 700 מיליון שקל להענקת ביטחון תזונתי לנזקקים. המטרה ראויה, אבל דרעי תפר את הקריטריונים לחלוקת המענקים האלה, בדמות כרטיסים לקניית אוכל, בדיוק לפי המידות של ציבור בוחריו וחרדים אחרים: הוא קשר אותם להנחות מסוימות בארנונה שמאפיינות את האוכלוסייה הזאת. הקריטריונים האלה לא היו מקובלים על האוצר, שנאבק לשנותם בהצלחה חלקית, ולכן עד כה הכסף לא חולק. השבוע הצטרפו למאבק בקריטריונים גם ארגון עדאלה והתנועה לאיכות השלטון, מה שעלול לעכב את הסיוע עוד יותר. וכך, הניסיון של דרעי להיטיב רק עם הציבור שלו הוביל לכך שאף משפחה נזקקת, כולל החרדים, לא קיבלה מהמדינה שום מענק לביטחון תזונתי. אולי זה יגרום לדרעי ללמוד את הלקח להבא, אבל חשוב מכך: על משרד הפנים לוודא את חלוקת 700 מיליון השקלים האלה לאנשים שרעבים ללחם, פשוטו כמשמעו, כבר יותר מחצי שנה, באופן שוויוני וללא העדפה מגזרית. כי אין רעבים ששווים יותר.
/// שחר אילן
ביתן
שיעור ביושרה
שבע שנים אחרי שהעז לבצע, לראשונה בחייו, עסקת ענק, שהובילה לעסקה גדולה עוד יותר, ואחרי שנהפך לקמעונאי השני בגודלו בשוק, נחום ביתן מנושל כעת ממפעל חייו. קבוצה בראשות הפניקס תשקיע 400 מיליון שקל ותקבל 45% מיינות ביתן, ובהמשך החברה תונפק וחלקו של ביתן — שהיה בעלים יחיד של חברה פרטית עם מחזור של כ־4.5 מיליארד שקל — ידולל עוד יותר.
זה לא המקרה הראשון של אנשי עסקים שמאבדים שליטה בחברה שייסדו, ואז את החברה עצמה, אבל הסיפור של ביתן מעורר בעיקר צער, לא שמחה לאיד. לא מצד הציבור, לא מצד הספקים, אפילו לא מצד המתחרים. הוא עשה טעויות אישיות ועסקיות מהותיות בשנים האחרונות, שגרמו לו לצאת ממרכז הזירה כשידו על התחתונה בפן הכלכלי. אבל הוא ניסה באמת, לכל אורך הדרך, לשמור על שמו הטוב, לעמוד בהתחייבויות ולהימנע מתספורות. אין כאן מופת להתנהלות עסקית, אבל יש כאן שיעור נאה ביושרה ניהולית.
// נורית קדוש
משבר הנדל"ן
אדמה חרוכה
מתחילת השנה רשות מקרקעי ישראל שיווקה קרקעות שמספיקות לבניית עשרת אלפים דירות בלבד, כפי שחשפנו השבוע. מדובר במחצית מהמספר בתקופה המקבילה אשתקד, וחמישית מהיעד שהממשלה הציבה. המחדל הזה הוא תוצאה של חוסר הסכמות בין שר הבינוי והשיכון יעקב ליצמן לשר האוצר ישראל כץ בנוגע לשיטת השיווק החדשה, שאמורה להחליף את מחיר למשתכן. כשליצמן נכנס למשרד הוא מיהר להשמיד את התוכנית כדי למחוק את המורשת של שר האוצר הקודם משה כחלון. מחיר למשתכן אמנם היתה בעייתית מבחינות רבות — אבל בסופו של דבר היא עבדה. מכרזים פורסמו, חברות הבנייה למדו את הכללים, הקרקעות יצאו למשרדים, והדירות נבנו. צוותו של ליצמן גיבש תוכנית חלופית אבל לא טרח לאשר אותה עם האוצר לפני שביטל את הקודמת, וכך כל השוק נתקע. במילים אחרות, המחסור בדירות עומד להעמיק רק בגלל משחקי הכבוד של ליצמן. הוא היה יכול להמשיך עם מחיר למשתכן כמענה הכרחי למצב השוק, ובמקביל, אם מצא לנכון, לקדם תוכנית וגם לטרוח לאשר אותה. במקום זה, בדרך כנראה לעוד מערכת בחירות, האגו הפוליטי שוב ניצח את הצרכים של האזרחים.
/// אמיתי גזית
מילת השבוע
//
דור סער־מן
צוללת היא תמיד סמל למעמקים אפלים שצריך לחקור, אבל לא בטוח שגנץ הוא קפטן נמו
יש לא מעט דרכים להגיע ליעד שלכם – ברגל, במכונית, בטיסה, באונייה ועוד שלל כלי תחבורה. אבל צוללת היא לא ממש כלי תחבורה. היא יותר סוג של פלא, רעיון שמהלך קסמים על בני האדם, מאלכסנדר הגדול עם פעמון הצלילה והקיסר הרומי אדריאנוס ששלשל תיבה שקופה לאוקיינוס כדי לחקור את המעמקים, עד הנאוטילוס של קפטן נמו מבית ז'ול ורן. עוד לפני שחלמנו לחקור את החלל, חקירת מעמקי הים הסעירה את דמיוננו.
אבל בצוללת יש גם משהו אפל יותר מכל אופניים או אפילו מטוס. כלי תחבורה אחרים אנחנו יכולים לראות, לגלות. אפילו החמקנים שבהם אינם בלתי נראים. הצוללת היא היחידה שמהותה היא קודם כל היותה נעלמת מן העין. וככזאת, היא מאיימת במיוחד. היא מגיעה מלמטה, בשקט, אורבת בסתר, אוספת מידע, מכה בעוצמה, אפילו בטילים גרעיניים. היא מסכנת אותנו, והיא בסיכון תמידי בעצמה, נעה אל תוך החושך, ולעתים אינה עולה מן המצולות. לא בכדי היעלמותה של הצוללת דקר נהפכה לאירוע שצרוב במיוחד בזיכרון הישראלי. וישנו, כמובן, תמיד איזה הדהוד למצולות שבתוכנו, לאפל המסוכן שנסתר שם בפנים ואין לדעת מה אורב בו.
בפרשת הצוללות אין את הפלא, ואין את האימה. אבל יש בה את האופל, את הנסתר. דבר מה שאולי התרחש במחשכים, במצולות, שמהותו היתה להיעלם מעינינו. לא בכדי נהפכה הצוללת לכוכבת הפגנות, סמל למעמקים שיש לחקור. באותה עסקה נקנו גם ספינות, אבל מי זוכר אותן בכלל. אין בספינות את אותם ריגוש, הרפתקה ואיום כמו בצוללת. וכעת, מה הסיכוי שגוף אפור כגון "ועדת בדיקה" שמוביל איש אפור כגון "בני גנץ" יצליח לצלול אל המעמקים כמו נמו, אולי למצוא את אטלנטיס האבודה של ההון־שלטון? או שנגזר עלינו להישאר ברדודים עם שנורקל?
