סדרות עתידניות יכולות לשרטט אוטופיה, כמו שלל סדרות "מסע בין כוכבים", המושתתות על אחווה אינטרגלקטית, אבל לרוב קל יותר לייצר דרמה כשמדמיינים דיסטופיה. עד כה התרגלנו לקבל בז'אנר סדרות כמו "ווסטוורלד" או "מראה שחורה", שחוזות עתיד שבו נשלם על חטאי ההווה כמו שימוש משחית בטכנולוגיה או התעלמות מסכנות אקולוגיות. אבל הסדרות של 2020 משמשות שלטי אזהרה נגד משהו אחר מכל אלה — ההשלכות של פערים כלכליים הולכים ומקצינים.

ב"חיל החלל" וב"סיפורים מהלולאה" מתוארים עולמות שבהם יש הפרדה בין מה שקורה מעל פני האדמה ובין מה שקורה מתחתיה. שניהם מתרחשים בעיירות קטנות ונידחות באזורי הספר של אמריקה, כשהתושבים לא מודעים לכך שמתחת לרגליהם יש בסיס צבאי המבצע ניסויים עתידניים. הממשלה מנצלת את משאבי האדמה והטבע ומשפיעה על חיי האנשים המנותקים והמוחלשים, שחייהם מושפעים מהניסויים מבלי שהם באמת יבינו מה קורה להם.

אבל המציאות החברתית המעניינת יותר מופיעה ב"רכבת הקרח", "Upload" ו"אבניו 5", שמספרות כולן על עתיד דומה שבו האנושות תחולק למחלקות: העשירים במחלקות יוקרה מפנקות, שמגוננות עליהם מפני המציאות; והעניים במחלקות הזולות, שכולאות אותם לנצח במלחמת הישרדות.

"רכבת הקרח" מייצגת את הפערים החברתיים באופן שונה מהצפוי: בעוד אנחנו רגילים לדמיין את הבדלי המעמדות כמשהו שמיוצג על ציר אנכי (הפנטהאוז לעשירים, המרתף לעניים), "רכבת הקרח" בונה אותם על ציר אופקי: בעתיד, אחרי שכדור הארץ קפא והפך לבלתי אפשרי לקיום חיים, כמה מאות ניצולים עולים על רכבת שנעה על מסילה מעגלית ומהווה מעין תיבת נוח של האנושות. העניים מאחור, רעבים, העשירים מקדימה, ליד הקטר, ממשיכים לנהל חיים של פינוקים ומותרות.

"Upload", הסדרה המוצלחת מהמקבץ הזה, מדמיינת עתיד מדכא שבו מי שרוצה להבטיח לעצמו חיי נצח, קונה מבעוד מועד שירות יוקרתי שמעלה לשרת ענן את מוחו, זיכרונותיו ותודעתו, וכך אחרי המוות הוא ממשיך להתקיים כתוכנה מודעת במציאות וירטואלית. אבל בעוד עשירים מקבלים חוויה וירטואלית אקסקלוסיבית שמדמה אתר נופש יוקרתי, העניים תקועים בחדרים קטנים נטולי נוף עם רזולוציה נמוכה בתוכנית של רוחב פס מצומצם, שמקפיאה להם את החשבון (ואת החיים) אם הם חורגים מחבילת המינימום שלהם.

התמה החוזרת בכל חמש סדרות המדע הבדיוני אינה מקרית. אם הדיסטופיות של העבר התבססו על אסונות קולקטיביים, כמו אסון אקולוגי או מגפה המונית, שלכאורה פוגעים בכולם באופן שווה, הרי ש־2020 הבהירה שגם בפני סכנת המוות יש שווים פחות ויותר — ודאי בארצות הברית, שבה מערכת בריאות אינה זכות שוויונית, אלא פריבילגיה השמורה לבעלי אמצעים. כי בסופו של דבר כל אסון — גם אקולוגי או אפידמיולוגי — מיתרגם בסופו של דבר למשבר כלכלי, ולכן פוגע בעיקר בעניים, לעתים רק בהם. כך שהעתיד הכי מאיים שנוכל לדמיין הוא זה הריאליסטי, כזה שבו הדיסטופיה של האחד היא האוטופיה של האחר. כזה שבו, אפילו אם יש גן עדן לאחר המוות, הוא שמור לעשירים בלבד.