בארצות הברית יש עשרות אלפי Trailer parks, ולפני שנים אחדות הממשל העריך שגרים בהם כ־20 מיליון בני אדם, כ־6% מהאוכלוסייה שאינם יכולים להרשות לעצמם מגורי קבע. המספר עלה מאז, ובאמריקה כמו באמריקה, זה כבר עסק של תאגידים, שמפעילים מתחמים כאלה ומרוויחים מקשיי החיים של אחרים. בארץ התופעה בחיתוליה. קיימים ריכוזי קרוואנים קטנים מאוד לחופי הים התיכון והים האדום, ויש מי שגרים בהם באופן קבוע — בין תל אביב להרצליה, בחוף הדרומי בחיפה, בסמוך לחדרה ובאילת. אבל את המתחמים הקטנים הללו אופפת עדיין איזו הילה של חופש, ובחירה לחיות מחוץ לגריד.

בחולון המצב שונה. אין כאן אשליה של ים וכיף. רק אנשים במצוקה כלכלית חריפה שהידרדרו לחניון, קמים בבוקר לעבודה וחוזרים בערב לקרוואן, שהוא הבית מבחינתם. לא טיול, לא מרד באורח החיים הבורגני. אילו יכלו להרשות לעצמם, כולם היו עוברים לבית קבע. הקרוואן שהתמקמו בו הוא פתרון דחוק למחירי הדיור המאמירים, שחיקת השכר ולעתים קרובות גם גירושים. רבים מדיירי המקום פשוט קוראים לו "שכונת הגרושים".

רשמית הוא נקרא "חניון הנגררים", ומאכלס גם אוטובוסים ומשאיות שחונים בו כשאינם בשימוש. עיריית חולון טוענת שיש כאן רק 14 דיירי קבע ושאר הקרוואנים חונים שם ריקים, אבל בפועל מספר הקרוואנים הפעילים קרוב ל־50. מיעוטם שם כבר מהקיץ שעבר, ובחודשים האחרונים נוספו יותר מ־15 חדשים, בעקבות משבר הקורונה.

בתום שלושה ימים של שהות בחניון, ניכר שמדינת ישראל עדיין אינה יודעת להתמודד עם התופעה החדשה שמחלחלת אליה. אין שום אפשרות לחבר את הקרוואנים לחשמל, ביוב או מים, ופקחי העירייה מקפידים להגיע באופן תדיר ולאכוף גם את האיסור להציב משהו מחוץ למבנים הניידים. חוץ מתאורת רחוב בסיסית, אין כל תשתית לחיים במתחם המאולתר. דייריו צריכים להביא לעצמם מים בג'ריקנים, לדאוג לייצור חשמל עצמאי באמצעות פאנלים סולאריים או גנרטורים, וגם לנקות את השירותים הכימיים שבתוך הקרוואנים שלהם אחת לכמה ימים. זה, אגב, דורש אמפולה שצריך לזרוק למים אחת ליומיים, וכל אחת עולה 20 שקל. מכיוון שגם ההוצאה הזאת כבדה מבחינת חלק מהדיירים, יש מי שמסתפקים בהטלת מימיהם בשולי המתחם, או באיסוף הצרכים בשקיות ופינוי שלהן לפחים בסביבה. את הזבל הרגיל הם מפנים ל"צפרדעי" אשפה שנמצאות במרחק כמה דקות נסיעה, ליד תחנת הדלק.

דיירי המתחם מכירים זה את זה. יש אווירה תומכת, של שותפות גורל, אבל גם לא מעט מתחים ומריבות, מחלוקות על מקום חניה (המבוקשים הם מתחת לעצים המצלים או לפנסי הרחוב) או על מיקום הגנרטור של קרוואן אחד שנהפך למטרד רעש לקרוואן שכן. וישנן הטרדות הפקחים. נופש זה לא.

זה גם לא פתרון זול: קרוואן חדש ומשוכלל, תוצרת חוץ, עולה סביב 100 אלף שקל. מקומיים חדשים עולים כ־50 אלף שקל, משומשים מ־15 עד 30 אלף. אבל אנשים משקיעים בהם את שארית כספם, ומשלמים בתשלומים, כדי שתהיה קורת גג. אין להם ברירה, ומספרם רק גדל והולך. לנוכח עומק המשבר הכלכלי, שרק כעת מתחילים להתברר ממדיו ושיעור הנפגעים ממנו, נראה שמספרם של דרי הקרוואנים, בחולון או מקומות אחרים, עוד ימשיך ויגדל.

"אף אחד לא בחר להיות פה. כאן נמצאים אנשים שאין להם אפשרות אחרת", אומר לי מ' (64), גרוש ואב לשבעה. הוא יושב ללא חולצה — חם במתחם — על כיסא של כתר פלסטיק, מואר בפסי הלד של הקרוואן שבו הוא גר. "עבדתי כשף באולם אירועים, אז כבר כמה חודשים אין לי הכנסה בגלל הקורונה. לא היתה לי ברירה, לא יכולתי לשלם 4,000 שקל בחודש שכירות על הדירה ביהוד. דמי המזונות שוחקים אותי. את הקרוואן קניתי ב־25 אלף שקל, בתשלומים. זה יוצא יותר זול מדירה, וכשאגמור לשלם הקרוואן יישאר אצלי".

הוא גר כך כבר חודש וחצי, ועוד מתקשה להסתגל. "אין כאן את הנוחות של בית. אתה כל הזמן צריך לדאוג ולתקן דברים. בעצם רוב הזמן אתה עובד בלהחזיק את הקרוואן. יש לי שירותים כימיים, אבל זה מסריח ועולה כסף לנקות, אז אני משתמש בשקית — עושה ונוסע לזרוק בפח בתחנת הדלק. הרבה עושים פה ככה. ואני עוד בר־מזל, השכן שלי יושב בחושך כי אין לו כסף לקנות פאנל סולארי וגם לא גנרטור כמו שלי יש. העשירים כאן יכולים להרשות לעצמם פאנל, ואם לא אז לפחות גנרטור, אבל אחרים יושבים בחושך"

אפילו בתחתית יש מעמדות: אלה עם הקרוואנים המרווחים והחדשים, שלפחות כרגע אפילו קצת נהנים, ולעומתם אלה שיושבים בחושך, כמו השכן המדובר, ד' (76). הוא נמצא בהליכי גירושים ואב לארבעה ילדים בוגרים, שהגיע למגרש לפני שבועיים כשקנה קרוואן משומש. גם הוא יושב בחוץ, לבוש בגופייה ובמכנסיים קצרים, מול דלת הקרוואן הפתוחה, בוהה במגרש החניה. כשאני פונה אליו, הוא מסביר שאינו יכול להציע לי קפה. "אין לי חשמל", הוא מתנצל. הוא נראה תשוש, מאוכזב מחיים שהובילו אותו לכאן בגילו.

"מי שמגיע לפה הוא שלב אחד מלהיות הומלס", הוא אומר. "נותנים לך לחנות פה בינתיים, אבל אסור לך לזוז, אסור לתקוע נוד, סליחה על הבוטות. הייתי באנגליה, בקנדה, ראיתי דברים. שם מאפשרים לך בסכום זעום להתחבר לביוב, לחשמל, למים, אתה נהנה לגור במקום כזה. כאן לא מאפשרים את כל זה.

"יש הוראה מהעירייה שכל מה שהוא לא על גלגלים אסור להניח בחוץ, זה החוק. שמתי כיסא בחוץ, מגיע פקח ואומר 'אסור'. ואני אומר: למה זה מפריע? איפה אתם רוצים שאני אשב, סגור בקרוואן? חנוק? אני שומר מצוות, והתפילה בשבת לוקחת לי כמעט שלוש שעות. הוצאתי כיסא כדי לשבת, אבל אסור. והיתה שמש שיכולת למות. כל פעם ברחתי ממנה, היא רדפה אחריי, עד שמישהו החנה קרוואן ממולי ועשה לי צל.

"אני לא מבין מה הם רוצים, עושים הכל כדי שיהיה קשה. מה הם מעדיפים, שנגור ברחוב? תאמין לי, אם יזרקו אותי מפה אני אהפוך לדר רחוב ואישן כל היום מול הבית של ראש העירייה, ראש המפלגה או שר המשפטים או מי שלא אחראי לכל המגבלות האלה. זה ייראה טוב? אז יש אנשים מסכנים שיש להם כבוד והם הצליחו לא להיות הומלסים. אבל מה, מקשים עליהם".

בצד האחר של היררכיית המגרש נמצא מושיקו חדד (36). "יש לי חבר שהקורונה גמרה אותו, לא פיזית אלא כלכלית. יש לי חבר שהמצב הכלכלי שלו לא נותן לו מנוח כי יש לו ארבעה ילדים ומזונות על הראש (...) יש לי חבר שנאלץ לעזוב את הדירה שלו ואת העיר שהוא כל כך אוהב ואת החברים ולעבור לגור בקרוואן וכל זה אחרי 19 שנה! החבר הזה הוא אני...", הוא כתב בפייסבוק ב־23 באפריל. הטקסט היה קשה, אבל בתמונה המצורפת מושיקו נראה מחייך על רקע הקרוואן החדש שלו, במגרש בחולון. כולם מסכימים שחדד — הומו שופע שמחה, שמרבה להלין את ילדיו במקום ולצלם איתם סרטונים מוזיקליים מתוקים — מוסיף חיים למגרש. אחרי הכל האיש, לצד עבודתו כגרפיקאי, הוא בדרן ילדים מוכר (מושיקוליקו), וגם אב לארבעה ילדים משתי נשים.

"הגעתי לכאן כי שלושה חודשים לא התפרנסתי, אבל יותר יפה מזה לא יכולתי לבקש, זה יותר יפה מהדירה שהיתה לי בתל אביב", הוא אומר. "אמנם אני חרד יותר לחשמל ואני לא יכול להתקלח שעות כמו שהייתי רוצה, אבל יש בזה גם משהו כיפי. ואני אחסוך כך כסף".

זה הקרוואן היחיד עם מכונת כביסה. על קיר חדר השינה תלוי פוסטר ענקי של נמר. מצלמות מתעדות את הבית מכל כיוון 24 שעות ביממה. במילים אחרות, התנאים שלו טובים, והוא עדיין באווירה של "לחיות כמו חופשה". "כמובן שמפריע לי מצבי הכלכלי והייתי שמח אם היה לי מקום גדול יותר ורחב יותר ולא הייתי צריך לחסוך במים וחשמל, אבל אני לא אוהב להתלונן ואני מתייחס לשהות פה כסוג של הרפתקה", הוא מסביר. "ואני לא מחויב לאף תשלומים של מים וחשמל. הדבר הטוב ביותר זה שאין לי את המועקה שיש לאנשים שגרים בשכירות, את הפחד הקיומי של מה יהיה בחודש הבא, אם אני אעמוד בתשלומים. לפחות החרדה הזאת כבר לא תהיה, היא נעלמה מהחיים שלי".

רבים מדיירי המגרש עובדים, גם במשרות מלאות. לפעמים מדובר אפילו בשתי משכורות. אבל זה לא מספיק לפתרון דיור אחר. "התגרשתי, והפתרון היה לקנות קרוואן", מסביר נסים כליף (34), שעובד בחלוקת ציוד רפואי, גרוש ואב לשלושה, שגר במגרש כבר חצי שנה. "מבחינתי כאן זה הבית שלי, בית לכל דבר. הילדים באים הנה לשישי־שבת, והחיים שלי כאן הם כמו חיים במשפחה אלטרנטיבית — אנחנו עושים ארוחות ערב כמה גברים יחד.

"אבל הסיבה שאני נמצא כאן היא כי עשיתי חישוב כלכלי, שגם לשלם מזונות וגם לשכור דירה לא מתאפשר לי, על לקנות דירה אין מה לדבר. שכירות עולה לפחות 4,000 שקל בחודש, אז נהיה יותר כלכלי והגיוני לגור בקרוואן. איזה פתרון אחר היה לי? רק לגור עם ההורים, ואז מה אתה עושה כשהילדים באים? כאן יש לי לאן להביא אותם, וזה קרוב למקום העבודה שלי ולבית של אשתי לשעבר, וכשאני רוצה לקחת את הילדים לסוף שבוע בחוף הים, יש לי איך", הוא מחייך.

וחוץ מזה, כאמור, ישנם החברים. "יש לי פה קבוצה של ארבעה גברים, לכולם יש ילדים בגיל של הילדים שלי. כולם מבינים מה אני מרגיש ואת המצב שבו אני נמצא". רבים מהדיירים מתארים תחושה של קהילה תומכת ומבינה, מקום שבו חולקים קשיים דומים עם בנות הזוג לשעבר, למשל. התיאורים הרכיבו תמונה של "משפחה אלטרנטיבית", כמו שכליף קורא לה, או לפחות של תרפיה קבוצתית על גלגלים. מדובר באנשים עובדים, שהגירושים יצרו אצלם מצוקה כלכלית. אחד מהם, למשל, מספר שהוא עצמאי, בעל משרד פרסום, מעסיק חמישה עובדים, אבל הוא גם גרוש, ואין לו אפשרות כלכלית לשכור דירה.

כליף נהנה מאחד הקרוואנים הטובים במגרש, יפה וחדש. יש בו חדר שינה קטנטן וסלון, שבסופי שבוע הופך לחדר הילדים, "לפחות יש להם מקום לישון".

עד איזה גיל תחיה ככה?

"אין לי מושג, אבל אני יודע דבר אחד: אני רוצה לחיות. אני לא רוצה לחיות חיים עלובים, וככה אני מרגיש שאני חי. אני לא רוצה לחסוך כסף — מי מצליח לחסוך כסף היום? — ולא לחיות בחסכנות, רק לחיות. אם היתה לי דירה לא הייתי מצליח לעשות את זה".

"אני המלך של המקום, ראש השכונה", אומר מאיר חג'ג' (36), המכונה ברדוגו, בחיוך גדול שתלוי מעל גוף גדול, ומוביל אותי לקרוואן ששיפץ בעצמו, עם גנרטור ("זה מרעיש. כשיהיה קצת יותר כסף אחליף בפאנל סולארי. הבעיה שאין כסף"). בתוך הקרוואן, על הקיר, אוסף של סכינים אימתניים, וברדוגו מספר שריצה 11 שנות מאסר על הריגה. כשהשתחרר קנה קרוואן שחנה במקומות שונים, עד שבפברואר הגיע לכאן.

"אין לי איפה להיות. כדי לשכור בית רוצים 12 צ'קים, ערבויות, בטיח, ואני אסיר משוחרר. זה המקום היחידי שאני יכול לגור בו, האופציה היחידה בשבילי. וזה יותר טוב מכלום. הקרוואן רשום על שם בת הזוג שלי, אחרת היו מעקלים לי אותו. אתה מבין, אני בבעיה. אף גוף לא מוכן לתת לי עבודה. אני עשרה חודשים בחוץ, מתמרן וחי מהיד לפה. ביטוח לאומי נותן לי 1,650 שקל לחודש, ואני עובד בעבודות מזדמנות, מסגרות, פחחות, נגרות. נולדתי למשפחה אמידה והיום אני על הקרשים".

בת הזוג שלו גרושה ואם לחמישה, "והמשפחה שלה לא מקבלת אותי, מתייחסים אליי כ'ההוא מהמגרש'. לא הייתי רוצה לגור ככה כל החיים, אני רוצה בית נורמלי. מכירים אותי כאדם אלים, אבל אני רוצה לצאת בבוקר לעבודה ולהרוויח משכורת, חיים שגרתיים. ואולי אז הקרוואן יהיה הובי".

אחרי שנים בכלא, לא קל לו בקרוואן הקטן ובמגרש. "יש פה דינמיקות חברתיות, כולם חיים אחד בתחת של השני, אני לא מסתדר עם רוב האנשים", הוא אומר. "זה לא פשוט לחיות במקום כזה. אתה צריך לרסן את עצמך. לפעמים הם עולים לי על העצבים. מה שטוב מבחינתי זה שאני יכול לעזוב מתי שבא לי ולעבור למקום אחר".

הדינמיקות המורכבות הן כורח במקום קטן שבו כולם מכירים את כולם, נאלצים לבלות חלק מהזמן בחוץ ונלחמים על כל מטר נוסף של מרחב מחיה ופרטיות. וחרף ההבדלים ברמות החיים, המגרש הקטן בסוף מאחד את כולם. יש כאן חילונים ודתיים, הומואים וסטרייטים, צעירים ומבוגרים, ואפילו שני ילדים שחיים כאן דרך קבע, התאומים בני ה־7 של טומי עמית (49).

בסמוך לקרוואן של עמית, שהגיע למגרש לפני ארבעה חודשים, מטרטר עכשיו הגנרטור של ברדוגו — שיום קודם נדד והתמקם לידו. "אני לא מבין למה הוא תקע אותו פה ולא יותר באמצע, בשיחים", מתלונן עמית בעוד שני ילדיו מתרוצצים סביבו, רגע אחרי שחזרו מהים, מחליקים על קורקינט ברחבי המגרש. "תראה איזה כיף להם, איך הם רצים, איך הם נהנים, איזו תחושה של חופש".

הוא מספר שהוא אלמן, וכיום מובטל. בעבר היה עצמאי מצליח, עד שלפני כחמש שנים פשט את הרגל ועבר לגור אצל הוריו בבת ים. "מתישהו שמעתי על המגרש הזה והגעתי לכאן כמה פעמים לברר מה קורה. כשהבנתי שיש אפשרות לגור פה, קניתי קרוואן. זה הרבה יותר נוח מלגור אצל ההורים. למשל בתקופת הקורונה הילדים, במקום להיות תקועים בבית, התרוצצו בין הקרוואנים. הם פותחים את הדלת של הקרוואן והם בחוץ. איפה אתה יכול למצוא כזה דבר בדירת שיכון בבת ים?".

רוב דיירי המגרש יודעים לארוז את החיים שלהם עם קצת צבע חיובי, למצוא נקודות אור ואופטימיות במציאות המורכבת, ולזכור שהיה יכול להיות גרוע יותר. אבל עמית הוא כנראה מומחה בזה, בהתחשב בנפילה הגדולה שהוא מתאר שחווה: "בעבר הייתי אדם מאוד אמיד, היו לי וילה עם בריכה בראשון לציון ויגואר. היה לי מפעל לייצור רהיטים, אבל הגעתי למצב של פשיטת רגל. זה לא פשוט לגור בקרוואן. זה קטן וצפוף. אבל אני מסתכל קדימה, ועדיף לגור בקרוואן עם הילדים מאשר אצל ההורים. פה לפחות יש לי את הפרטיות שלי".

ההחלטה לעבור לקרוואן אף פעם לא קלה, אבל אצל לא מעט מהדיירים מתלווה אליה גם ממד של הקלה. ברגע שהשלימו עם הכורח הזה, הם קצת משוחררים. אלי סמדג'ה (63) וטוני כץ (60) — שניהם גרושים מבני זוג אחרים והורים לילדים בוגרים, הוא נהג משאית שחונה בסמוך והיא עובדת במפעל — התגלגלו לכאן אחרי לא מעט תחנות בדרך.

"זה מקום נוח מאוד", אומרת כץ, "אני עובדת במפעל ביטחוני כאן באזור וכל בוקר נוסעת לעבודה", וסמדג'ה מוסיף: "הכי טוב להיות כאן. גרנו עם אמא שלי, אבל היא מבוגרת, היא צועקת בלילה, אי אפשר היה לישון בדירה יותר, אז עברנו לקרוואן הישן של טוני ואחר כך קנינו אחד טוב יותר. אנחנו שנה בקרוואן, חיינו בכמה מגרשים בראשון לציון אבל שם בכל פעם העירייה גירשה אותנו, עד שהגענו לכאן, וכאן יש אנשים טובים".

כץ כבר מנוסה בפתרונות דיור מתוך אילוץ. "אין לנו אפשרות כלכלית לקנות דירה. יש לי דירה יחד עם בעלי לשעבר, ואחרי הגירושים נאלצנו לגור בה יחד כמו שני שותפים. אבל כשהכרתי את אלי זה נהיה לא נעים לארח אותו שם".

את האנשים סביבם סמדג'ה מתאר כ"טובים", אבל מודה שהחיים בצמידות כזו אינם עניין פשוט. "קשה עם השכנים, לא קל להסתדר עם כולם. יש קצת משוגעים, צריך לדעת לפעמים להימנע ממגע", הוא אומר. "אנחנו כאן מאז פורים, וכשעברתי אחותי שאלה אותי אם טוב לי. אמרתי לה: 'רוצה לדעת את האמת? לא טוב לי, אבל זה מה שיש'. אני רוצה לחיות עם טוני, וטוני רגישה לרעשים, כל רעש קטן מכביד עליה. ברור שהייתי רוצה שיהיה לנו בית, אבל זה מה יש, זה המצב. בינתיים נוח לנו, אם כי אני חושש מהחום של הקיץ, ומפחד אפילו יותר מהחורף, מהקור והגשם".

כשאני מגיע למגרש למחרת אני מגלה שכץ וסמדג'ה עברו לחניה אחרת, כי רעש הגנרטור של השכן הפריע להם. "זה קורה הרבה, אנשים עוברים מקום, זה מגיע וזה עוזב, לא טוב לך עם השכן אז אתה עובר", מסביר יעקב אהרון, חברם של כץ וסמדג'ה. ברדוגו הוא שתפס את מקומם — עם הגנרטור שמפריע לטוני עמית. יש כאן פאזל עדין של אנשים ורעשים.

אהרון (65) הוא כרגע הדייר הוותיק במגרש, כבר שמונה חודשים. הוא נהג משאית ואב לארבעה. כשהתגרש, בגיל 42, חזר לגור עם אמא שלו. אחרי מותה הדירה נמכרה, והוא שכר דירה בדרום תל אביב. לפני שנתיים קנה קרוואן. "לא רציתי להיות תלוי יותר בבעלי דירות, רציתי מקום משלי, אולי גם קצת לחסוך, אני צריך כסף לזיקנה. בשנתיים שאני גר בקרוואן חסכתי 80 אלף שקל. אני ממליץ בלב שלם לכל הצעירים לקנות קרוואנים ולזמבר את בעלי הדירות. שלא ישכחו לעולם את העוול שהם עושים לנו".

בתחילה חנה בקריית שלום שבדרום תל אביב, לצד שני קרוואנים של חברים, עד שסולקו בידי עיריית תל אביב־יפו. "עיריית חולון עושה דבר נהדר שהיא לא מגרשת אותנו, אבל צריך לאפשר לנו גם להתחבר למים וחשמל. אני חושב שהמדינה צריכה להבין שיותר ויותר אנשים לא יכולים למצוא פתרונות דיור. אם היו מציעים לאנשים מקום בחינם כמו זה אבל קצת יותר מסודר, עם חיבור לחשמל, מים וביוב, הם יהיו מוכנים לשלם על זה, וכך המדינה היתה מקלה על אנשים".

ההכרח שהרשויות יסדירו מתחמי קרוואנים עולה בכל ביקור במקום ובכל שיחה. זה פתרון דיור לא אידאלי, אבל הוא זול יחסית, וכדי שהוא יהיה אפשרי ונגיש לעוד אנשים במצוקת דיור, הוא מחייב היערכות מסוימת של המדינה והרשויות המקומיות. אלא שרוב הרשויות כאמור מסלקות קרוואנים, וגם בחולון מרבים לשלוח פקחים. משרד השיכון לא ממש מכיר את הנושא, וברגע שהוא שומע את המילה קרוואנים — הוא שולח למשרד התחבורה.

יגאל מוסלם (36) ויוסף פזידיב (50), שיפוצניקים, בני דודים, שניהם גרושים ולכל אחד שני ילדים, חולקים אוטובוס מגורים, ועדיין מאמינים שיכול להיות אחרת, שדרך החיים הזאת תזכה להכרה וטיפול. "בעבר שכרנו יחד דירה, שיפצנו אותה אבל אז הבעלים סילק אותנו", מספר מוסלם. "חיפשנו דירות זולות ולא מצאנו, אז מתווך אחד הציע שנקנה אוטובוס ונהפוך אותו לבית. קנינו אוטובוס ישן ב־20 אלף שקל, ומאז אנחנו גרים בו ומשפצים אותו כל הזמן — תבוא לפה עוד חודש תראה אוטובוס חדש לגמרי. היינו בין הראשונים פה. הגענו לפני שמונה חודשים, בהתחלה היו רק שניים־שלושה קרוואנים, ומאז כל הזמן באים עוד אנשים".

"רצינו בית, אחרי הכל אנחנו בנאים, וזה לא היה פשוט בהתחלה, אבל עכשיו אני חושב שאוטובוס זה טוב לנו", אומר פזידיב. חוץ מהעניין של יחס הרשויות. "זה גטו חולון, ריכזו פה את כל הקרוואנים", אומר מוסלם. "הפקחים באו ואמרו שחייבים לפנות מקומות שעמדו בהם בחולון ובת ים ושלחו לכאן, כמו גטו, 'מעכשיו אתם פה, יש לכם חוקים מה מותר ומה אסור. אל תזוזו מפה'. יש לנו הגבלות שלא מתאימות לבני אדם רגילים. יש עלינו תווית. מחפשים אותנו, והיחס של השוטרים והפקחים הוא יחס מפלה".

הוא מספר ששעות אחדות לפני שיחתנו, ביום ראשון השבוע, קיבל שלושה דו"חות, "אחד כי ג'ריקן שלי היה בחוץ, שני כי הכלב הסתובב מחוץ לקרוואן — אתה רואה איזה כלב קטן הוא, ברח החוצה, וקיבלתי על זה דו"ח של 300 שקל — ודו"ח שלישי של 400 שקל כי החבאתי חבית של מים בשדה ממול. בסך הכל 1,400 שקל דו"חות מהיום.

"הם עושים הכל רק כדי שיהיה לנו קשה ולא נהיה פה. נוח להם שאנחנו מרוכזים כאן והיחס של הפקחים יוצר דימוי שלילי לאנשי הקרוואנים. הם רוצים שאנשים יפחדו מאיתנו. כנראה שמעדיפים אותנו הומלסים שיגורו בחדרי מדרגות ולא אנשים עם כבוד. וזה הדבר שבעצם הכי קשה להתמודד איתו — היחס של החברה. לנו טוב לגור בקרוואן, אנחנו אנשים עם כבוד ואין לנו כסף לדירה. אבל הם מעדיפים שנסתובב ברחוב כמו אנשים מחוקים".

תגובת עיריית חולון משקפת במידה רבה את הטענות של מוסלם על השחרה של הדיירים: "לצערנו, בחניון ציבורי באזור התעשייה שהעירייה העמידה לטובת חניית כלי רכב כבדים ונגררים התמקמו מספר בעלי קרוואנים אשר מתגוררים במקום", נכתב בתגובת העירייה. "כתוצאה מכך במקום הצטברו מפגעים רבים אשר פוגעים במרחב הציבורי, ובנוסף נהפך למוקד המרכז פעילות שלילית. בפעילות אכיפה שבוצעה השבוע במקום בידי עיריית חולון ומשטרת ישראל נמצאו מפגעים כגון הצטברות פסולת ומכשולים, כלי רכב נטושים והזרמת מים. יודגש כי בדומה לחניונים אחרים, גם חניון זה מיועד אך ורק לחניית כלי רכב ואינו מהווה שכונת מגורים בשום צורה. העירייה לא תאפשר ליצור מטרדים והעמדת חפצים בחניון מחוץ לכלי הרכב ולנגררים. מי שרוצה להתגורר בקרוואן יכול לעשות זאת בחניונים שהוסדרו לצורך כך במקומות שונים בארץ".

האכיפה המוגברת בשבועות האחרונים והתגובה הזאת מעוררות חשש שחולון תצטרף לערים אחרות בסילוק הקרוואנים. אם זה יקרה, הם ימצאו מקום אחר לנדוד אליו. כפי שזה נראה כרגע, לנוכח שיעורי האבטלה הגוברים ומצוקת הדיור, פתרון המגורים בקרוואן ילך וייהפך לברירת מחדל נפוצה יותר ויותר.